יהודה לייב קצנלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה לייב קצנלסון
יהודה
לידה 29 בנובמבר 1846
צ'רניהיב, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בינואר 1917 (בגיל 70)
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי פריאוברז'נסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Buki ben Jogli, בוקי בן יגלי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה הקיסרית לכירורגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, רוסית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ד"ר יהודה לייב בנימין קצנלסון (נכתב לעיתים כצנלסון; בכתיב יידי: קאַצענעלסאָן; בכתיב רוסי: Лев (Иегуда Лейб Вениамин) Израилевич Каценельсон;‏ 29 בנובמבר 1846, י' בכסלו ה'תר"ז, צ'רניגוב20 בינואר 1917, ו' בטבת ה'תרע"ז,[1] פטרוגרד), הידוע בשם העט שלו בוקי בן יגלי (נהגה "יוֹגלי"; על שם נשיא שבט דן בספר במדבר), היה רופא, סופר ופובליציסט יהודי-עברי מתקופת התחייה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצנלסון נולד בשנת 1846 בצ'רניגוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). עוד בהיותו ילד נפטר אביו. לימודיו בחדר נמשכו עד גיל עשר ולאחר מכן עבד כחניך אצל סופר סת"ם. עקב רצונו העז להמשיך ללמוד, ברח מעיר מגוריו וממשפחתו לבברויסק שם החל ללמוד בישיבה. במקביל ללימודיו בישיבה רכש את ידיעת השפות רוסית וגרמנית. הוא למד במספר ישיבות והוסמך כרב בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. למד רפואה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובמהלך לימודיו עבד כמורה עברית למתחילים בבית הספר היהודי היחידי בעיר, בית הספר של אליעזר ברמן.[2]

לאחר מכן שירת כרופא צבאי. במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) יצא לחזית כרופא. בתום המלחמה התיישב בבירה סנקט פטרבורג, ובהּ שימש כרופא כל חייו.

עוד בצעירותו החל להשתתף בעיתונים העבריים (כגון היום, שסייע בעריכתו וחיבר בו את רוב המאמרים בענייני מדע) מצד אחד, ובכתבי עת רפואיים ברוסית מצד שני. בעברית פרסם פיליטונים, רשימות מענייני דיומא ומאמרים פוליטיים חברתיים. כן החל לכתוב על מדע הרפואה, למן התלמוד ועד לרפואה המודרנית ברוסיה של ימיו. לימים כונסו מאמריו אלה בספרו "התלמוד וחכמת הרפואה".

קצנלסון לא היה ציוני בראשית דרכו הציבורית. הוא תמך בטריטוריאליסטים, והיה מן המטיפים הנלהבים להתיישבות יהודית חקלאית בכל מקום שהדבר ניתן, בייחוד בדרום רוסיה ובמושבות היהודיות בארגנטינה. על אהבת האדמה ועבודתה כתב גם את ספרו העברי 'שירת הזמיר', שיצא לאור בוורשה בשנת תרנ"ה (1894).

בשנת 1909 ביקר בארץ ישראל וסייר במושבות הראשונות. לאחר הביקור חל מהפך בדעותיו, הוא נטש את הטריטוריאליזם והחל לתמוך בציונות המעשית.

לאחר פרישתו של שמעון דובנוב נתמנה קצנלסון לעורך הראשי של הייברסקיה אנציקלופדיה. כן הרצה ברוסית בשיעורים למדעי המזרח, שעסקו בין השאר בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. ספריו נתפרסמו גם מחוץ לרוסיה, וקנו להם קוראים אוהדים בארץ ישראל, בארצות הברית ובארגנטינה. מהדורות מספריו העבריים נדפסו בארץ ובארצות הברית.

יהודה לייב קצנלסון נפטר בסנקט פטרבורג בשנת 1917 (תרע"ז).

דמותו יוצאת הדופן של קצנלסון, והשילוב בין רופא רוסי לבין סופר עברי התומך בתנועת התחייה, הביאו לו פרסום רב בכל רחבי העם היהודי. מספר מונוגרפיות על חייו ועל יצירותיו נכתבו בידי סופרים עבריים בעלי שם, בהם דוד פרישמן, יעקב פיכמן, בן ציון כץ, מנחם ריבולוב וראובן בריינין, פישל לחובר וישראל כהן.

בעיר תל אביב קרוי רחוב על שמו, הנושא את כינויו הספרותי "בוקי בן יגלי".

כתבי בוקי בן יגלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירת הזמיר: ספור / מאת בוקי בן יגלי, ורשה: אחיאסף, תרנ"ה 1894. (סדרת 'ספורי בוקי בן יגלי (ל. קצנלסון)'; חוברת א)[3]
  • אגדות וספורים (עם הקדמה מאת ראובן בריינין), ניו יורק: תרע"ח-1918.
  • כל כתבי י"ל קאצענעלסאן, בשלשה חלקים (יצאו לאור על ידי יוסף לוריא), סנקט פטרבורג: תרס"ה-1905.
  • מה שראו עיני ושמעו אוזני: זכרונות מימי חיי, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ז-1947.[4]
  • מערפלי ימי-קדם: ציור היסטורי, אודסה: אחיאסף, תרע"ב-1912.
  • רמ"ח איברים: פרקים אחדים ממשנת יצירה, סנקט פטרבורג: תרמ"ח-1887.
  • שירת הזמיר: מבחר ספורים (בצירוף תולדותיו כתובות בידי יעקב פיכמן), תל אביב: עם עובד, תש"ד-1944.
  • התלמוד וחכמת הרפואה, ברלין: הוצאת חיים, תרפ"ח-1928.
  • בין אדני השדה - סיפור לילדים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודה לייב קצנלסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הספרייה הלאומית
  2. ^ בנציון כץ, 'י.ל. קצנלסון: האיש ופעלו', בתוך: בוקי בן יגלי (י.ל. קצנלסון), מה שראו עיני ושמעו אוזני: זכרונות מימי חיי, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ז, עמ' 171.
  3. ^ ראו ביקורת: אברהם זינגער, דבר כל חזון: "שירת הזמיר", ספור מאת בוקי בן יגלי (ד"ר ל. קאצענעלסאָן), הצפירה, 24 באפריל 1895.
  4. ^ ראו ביקורת: יעקב פיכמן, בוקי בן יגלי (לצאת "מה שראו עיני" על ידי "מוסד ביאליק"), דבר, 8 באוגוסט 1947.