יהדות קרלסרוהה

הקהילה היהודית בעיר קרלסרוהה שבדרום-מערב גרמניה קיימת מתחילת המאה ה-18. בתחילת המאה ה-20 הייתה בקרלסרוהה קהילה יהודית גדולה, מפוארת ומבוססת, שמנתה ב-1925 למעלה מ-3,300 תושבים. רוב היהודים נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה. לאחר המלחמה היהודים חזרו להתיישב בעיירה באיטיות, וכיום רשומים בקהילה כ-900 יהודים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הגיעו לקרלסרוהה כבר ב-1720, כאשר בשנה זו מנתה הקהילה היהודית 9 משפחות בלבד. ב-1722 העניק הרוזן של קרלסרוהה ליהודי העיר כתב חסות מיוחד למשך 30 שנה, שקבע בין היתר כי זכות ישיבתם של היהודים במקום מותנית בבעלות על רכוש ששוויו 500 גולדן לפחות.

ב-1723 נפתח בית עלמין יהודי בעיר. בשנת 1725 כבר היה ברשות הקהילה בית כנסת עם מקווה ובניין נוסף, ששימש בית חולים ואכסניה לעניים. ב-1733 היוו היהודים 12% מהאוכלוסייה, כ-280 נפשות מתוך 2400. עם גידולו של היישוב היהודי התפרסמו הגבלות שנועדו לבלום ריבוי ניכר של ציבור יהודי. ב-1734 התנה השליט את זכותם של יהודים חדשים לבנות בית בקבלת היתר מפורש ממנו. זמן מה אחר כך התלוננו התושבים בפני השליט על ריבוי היהודים בעיר.

בתוך כמאה שנה, בשנת 1825, גדלה אוכלוסיית העיר הכללית ל-22 אלף איש, ובמקביל גדלה האוכלוסייה היהודית מ-280 ל-900 נפש. בשנת 1826 נסגר בית העלמין הישן ונפתח בית עלמין חדש. ב-1865 נפתח בית ספר יסודי פרטי לנערים חרדים, בשנת הלימודים הראשונה למדו בו 51 תלמידים.

בתחילת המאה ה-20 הייתה בקרלסרוהה קהילה יהודית גדולה, מפוארת ומבוססת, עם מעל 3,300 תושבים יהודים (נכון לשנת 1925).

הנהגת הקהילה היהודית הייתה מורכבת מוועד הקהילה בן שבעה חברים. בתפקיד הרב הראשי של הקהילה שימש ד"ר הוגו שיף, ועוזרו היה הנס אנדורן.

ברשות הקהילה היו מבני ציבור ורכוש רבים: בית כנסת ראשי ומפואר, מבנה למקווה טהרה, שני בתי עלמין (ישן שהיה סגור, וחדש), ספרייה, בניין ובו בית ספר לדת, אולם תפילה, לשכת סעד ובית תמחוי, שני בתי אבות, בית חולים וקופ"ח לילדים, בית משרדי הקהילה ועוד כמה בניינים.

"יהודי המזרח", המהגרים ממזרח אירופה, היו מאורגנים כקהילה נפרדת בראשותו של פנחס גורדון. היה להם בית כנסת משלהם וכמה אגודות.

פרעות הפ-הפ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב- פרעות הפ-הפ

המהומות החלו ב-2 באוגוסט 1819 בעיר וירצבורג שבחבל פרנקוניה אשר במדינת בוואריה. המהומות החלו באוניברסיטה המקומית. פרופסור ישיש, שקרא לאחרונה להעניק שוויון זכויות ליהודים, הותקף על ידי המון של סטודנטים זועמים ונאלץ להימלט על נפשו. אל הסטודנטים הצטרפו בעלי עסקים קטנים, בעלי מלאכה ופועלים מובטלים. ההמון פרץ לחנויות ולבתים של יהודים, ובמשך יומיים או שלושה הרס, בזז והכה יהודים. הצבא התערב ודיכא את הפרעות, אולם יהודי העיר נאלצו להימלט מהעיר ולגור מספר ימים בכפרי הסביבה או באוהלים. לדברי ההיסטוריון צבי גרץ יהודים אף נרצחו.

המהומות התפשטו לערים ומדינות נוספות בגרמניה. במברג וערים נוספות בחבל פרנקוניה ובמדינת בוואריה היו הבאות בתור. בפרנקוניה גורשו היהודים בכח מבתיהם. לאחריהן הגיעו המהומות למרכז ודרום-מערב גרמניה: ביירוית, דרמשטאדט, קרלסרוהה, מנהיים, פרנקפורט, קובלנץ, קלן וערים נוספות לאורך הריין, וכן צפונה עד ברמן, המבורג וליבק. פרנקפורט הייתה מקום מושבו של הברון רוטשילד (אנשל מאיר רוטשילד), אשר בבנק שלו נשמרו כספי מועצת הקונפדרציה הגרמנית. האירועים בפרנקפורט הביאו יהודים רבים ובהם משפחת רוטשילד לעזוב את העיר. השלטונות מיהרו להביא גדודי צבא לדכא את המהומות. בהיידלברג נזעקו דווקא הסטודנטים ובראשם שני פרופסורים להגן על היהודים. מהמבורג נמלטו יהודים אל מעבר לגבול לדנמרק. אלא שגם לקופנהגן בירתה הגיעו הפרעות. גם בחבלים מסוימים של פולין פרצו פרעות באותה עת. בקרלסרוהה נשמעה במשך יומיים הקריאה: "הפ! הפ! הרס ומוות לכל יהודי! אם לא תברחו, זה יהיה סופכם!". ביום השלישי הוכנס חיל הרגלים לעיר ותותחים הוצבו ברחובותיה. הארכידוכס של באדן הפגין סולידריות עם היהודים, כאשר עזב את טירתו והשתכן בביתו של יהודי מקומי חשוב.

התגובות של היהודים היו מאופקות, בין אם מתוך בהלה או משום שסמכו על שלטון החוק. בכתב העת המשפחתי היהודי "שולמית" אין לפרעות זכר.

הקהילה היהודית בצל עליית הנאציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני עליית הנאציזם עמדה הקהילה היהודית במקום בצל יחס עוין ואנטישמי מצד האוכלוסייה המקומית.

מוקד הפעילות האנטישמית היה בית הספר הטכני הגבוה. ב-1923 הופצו במקום כרוזים אנטישמיים, לרגל מינויים של שני מרצים יהודים. ביוני באותה שנה מחו הסטודנטים על מינויו של הפרופסור לכימיה מקס מאייר מברלין, בעקבות כך דחה מקס את המינוי. התושבים הגרמנים האשימו את היהודים גם במחסור באוכל, הם ציירו צלבי קרס על הכבישים, לכלכו את בתי הכנסת ואת מצבת הזיכרון. רוב עיתוני העיר גינו את המעשה. במרץ 1926 בזזו נאצים בעיר חנויות של יהודים וחללו את בית הכנסת^[1].

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, בשנת 1933, ניהלו אישי מפלגה בכירים מסע הסתה מוגבר כנגד היהודים. ב-1934 נאם בקרלסרוהה יוליוס שטרייכר שקרא לחרם על עסקים יהודים, ולאלימות פיזית נגד היהודים. בספט' 1935 החריף מסע ההסתה והוחמרו הרדיפות. בפתחי עסקים של תושבים יהודים ניצבו המשמרות הנאציים, ש"הפגינו" ובפועל מנעו את כניסת הלקוחות. החרם האנטי יהודי, שתחילתו בפיטורי יהודים ממוסדות ציבור, הלך והחמיר. במהלך שנת 1935 נאלצו סוחרים יהודיים רבים במקום להודיע שלא יוכלו לעמוד בתשלום חובותיהם.

קהילת קרלסרוהה נערכה להתמודדות עם המצוקה החומרית הגוברת, עם החרם והרדיפות. הוגברה הפעילות לסיוע בהגירה לא"י, ונערכו ניסיונות מצד הקהילה להסבה מקצועית לתחומים שבהם ניתן היה עדיין לעסוק, כחינוך ותרבות.

הגירושים של התושבים היהודים מקרלסהוסה החלו ב-1940. 1,280 יהודים גורשו עד שנת 1945 מהעיר, מהם 893 למחנה המעצר גירס בדרום צרפת.

בשנת 1933 מנתה אוכלוסיית קרלסרוהה 146 אלף איש, ומתוכם היו בעיירה מעל 3,300 יהודים, כ־2.1% מהאוכלוסייה. ב-1939, במקביל לגידול באוכלוסייה הגרמנית בעיירה במהלך המלחמה, ירד מספר התושבים היהודים, וב-1945 נותרו בה רק 18 אנשים יהודים. רוב יהודי המקום נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם.

לאחר המלחמה היהודים חזרו להתיישב בעיירה באיטיות, וכיום רשומים בה כ-900 יהודים, אך הקהילה היהודית המפוארת שהייתה במקום אינה קיימת עוד. רב העיר בין השנים 2010–2015 היה הרב אריה פולגר. בנוסף קיים בעיר גם בית חב"ד בניהולו של הרב מרדכי מנדלסון.

רבני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1750 (תק"י) התמנה רבי נתנאל וייל, ה"קרבן נתנאל", לרבנות העיר. לאחר פטירתו בשנת 1769 (תקכ"ט) מילא את מקומו בנו רבי ידידיה טיאה וייל שכיהן עד לפטירתו בשנת 1806 (תקס"ו). אחריו כיהן ברבנות הרב אשר ולרשטיין בן בעל השאגת אריה. בעיר גדל גם הרב יעקב אטלינגר, ה"ערוך לנר".

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר תושבים יהודים לפי שנים
שנה	מספר יהודים
1825	893
1860	1062
1875	1488
1900	2577
1910	3058
1925	3386
1933	3199
1935	2770
1937	2600
1939	1319
1941	133
1945	18
1946	63
1960	171
1965	219
1970	261
1980	259
2009	900