יהדות פקיסטן

יהדות פקיסטן הייתה קהילה יהודית קטנה במרכז אסיה, אזור פקיסטן של היום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים ישבו באזור פקיסטן של היום לאחר הגירות פנים-אסייתיות מאיראן, מאפגניסטן ומהודו. יהודים ישבו בצמתי דרכים חשובות ובדרכי המסחר להודו, כמו זאת שבדאשטי יהאוד. עם זאת, אין תיעוד טוב של יהודים באזורים אלו בתקופה זו, עד למאה ה-19.

רוב בני יהדות קאראצ'י הם צאצאים לעדת "בני ישראל" מהודו השכנה שהחלה להגר בסוף המאה ה-18 לאזור פקיסטן כשעוד היה חלק מהודו הבריטית. רובם עסקו בעבודות פקידות, גידול עדרי בעלי חיים כגון גמלים ואף מספר מצומצם של אריות. חלקם היו אנשי צבא בשירות הבריטים ואף מספר רופאים, עורכי דין ואפילו שחקנים שעברו לאחר מכן להודו ונעשו לבעלי שם בתעשיית הקולנוע ההודית.

בתחילת המאה ה-20 חיו בעיר קאראצ'י כ-2,500 יהודים ועוד כמה עשרות בעיר פשאוור. בשתי הערים היו בתי כנסת. בית הכנסת בפשאוור קיים עד ימינו (נכון ל-2014) אך הוא סגור משנת 1968 ולא פעיל כלל. בקאראצ'י, בית הכנסת מגן שלום הוקם בשנת 1893 על ידי סולומון דויד אומרדיקר ובניו גרשון סולומון ורחמים שלמה. בית הכנסת שירת את הקהילה הקטנה אך המגוונת של יהודי קאראצ'י שבראשם עמד אברהם ראובן קמרליקר, שבשנת 1936 היה לאחד מחברי מועצת העיר. בית הכנסת מגן שלום נהרס על ידי ממשלת פקיסטן ב-1988 על מנת לפנות מקום לבניית אזור קניות.

במנהגיהם יהודי פקיסטן הולכים אחר מנהגי עדות המזרח, למרות שמבחינה היסטורית רובם עדה נפרדת.

בית העלמין היהודי בעיר קראצ'י עודנו קיים, אך נמצא באזור בשליטת כנופיות פושעים מקומית והגישה אליו קשה מאוד ומוגבלת, בסוף שנת 2010 צוות צלמים אמריקניים ממוצא פקיסטני מוסלמי הורשו להיכנס לאחר מאמצים רבים מצדם, וצילמו כ-10 דקות במצלמת וידאו את בית העלמין שעדיין שמור בצורה טובה אך מוזנחת וניתן לראות בבירור את המצבות (ראו קישורים חיצוניים).

לאחר הקמת מדינת ישראל רבים מיהודי פקיסטן עזבו את המדינה המוסלמית החדשה, שזה עתה הוקמה (1947) ולא אהדה את הציונות. רבים מהם עלו לישראל. אחרים היגרו להודו ולבריטניה. רוב בני יהדות פקיסטן שעלו לישראל השתקעו בערים לוד, אשדוד, אור עקיבא, דימונה ורמלה. בלוד נבנה בית כנסת על פי דגם בית הכנסת "מגן שלום" בקאראצ'י. לאחר מלחמת ששת הימים מצב היהודים בפקיסטן החמיר, הן בפן הכלכלי והן בגלל מדיניות מכוונת להשמדת היהודים. לאחר מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור יהודים נוספים עזבו את המדינה, אולם רבים נוספים נשארו והחלו לחיות לגמרי בסתר, אך נותרו נאמנים למסורת היהודית. חלקם נותרו כך עד היום.^[1]

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שהיה ידוע, קיימים כמה עשרות יהודים לכל היותר בכל פקיסטן, אולם בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על הימצאותם של אלפים רבים של יהודים. באופן גלוי רוב יהודי פקיסטן מציגים עצמם כנוצרים – קהילה המקובלת יותר במדינה האסלאמית, ומשתייכים לכנסיות או מוסדות נוצריים כיוון שסכנת מוות מרחפת על אדם יהודי שמוצאו מתגלה. רוב הקהילה היהודית בפקיסטן, החלה להשתמש בשם האב כשם המשפחה אחרי 1947, בכל המסמכים הרשמיים, במקום שם המשפחה הרגיל מחשש לזיהוי כיהודים. חלק מהיהודים אף אימצו שמות משפחה מוכרים מקומיים כשהחששות לביטחון גברו עם הזמן.

בגלל סכנת ההשמדה המרחפת על היהודים והיהדות בפקיסטן, אין כיום בתי כנסת או מוסדות יהודיים במדינה. הקהילה חיה בסתר והרב האחרון היה הרב נייר אזאם, תלמידו של הרב קורשיד אלאם. הוא המשיך לשרת את הקהילה בפקיסטן בסתר כמיטב יכולתו עד לפטירתו.

כיום היהודים חיים בקהילות מעורבות בערים הגדולות, בערים הקטנות ובכפרים ברחבי פקיסטן. היהודים פזורים בכל המדינה כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת לנוכחותם. הם חיים באיסלמבד, רוולפינדי, פשאוור, גוג'רנוולה, להור, ראיווינד, קלרקבד, מולטן, קראצ'י ואזורים רבים אחרים. מעמדם הכלכלי של הקהילה הוא מהבינוני והנמוך.

היהודייה האחרונה אשר עלתה רשמית מפקיסטן היא, רחל יוסף-אווסקר (1918–2006).

הסופרים הישראליים: יואל רובין (סטמקר) ואליעז ראובן-דנדקר הם צאצאי הקהילה ואף כתבו ופרסמו על קורות הקהילה.

נשיאי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד נשיא הקהילה כתפקיד רשמי מתועד לשנת 1893, עם פתיחת בית הכנסת "מגן שלום" בקראצ'י. תפקיד הנשיא וסגן הנשיא, עברו בירושה תחת משפחת אומרדיקר ובני דודתם, משפחת קמרליקר.

סולומון דויד אומרדיקר (1839–1901)
גרשון סולומון אומרדיקר (15.9.1861-16.7.1930), בנו של סולומון.
אברהם ראובן קמרליקר (29.5.1871-28.5.1936), סגן הנשיא אשר מילא את מקום הנשיא, אחיינו של סולומון.
דויד גרשון אומרדיקר (נולד 1883), בנו של גרשון, פינה את מקום הנשיא מסיבות לא ידועות.
שמעון אברהם קמרליקר (10.5.1902-18.2.1968), בנו של אברהם, שימש הנשיא האחרון בפועל.

חזני הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל מוזס נאגבקר (1857-19.8.1939), נפטר בקראצ'י.
דויד חי משה מדי (22.5.1882-13.7.1958), נולד בקוצ'ין ונפטר במושב תעוז בישראל.
שמשון בנימין מפגאוקר (15.1.1898-16.8.1967), נולד בכפר מהסלה ונפטר באשדוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת מגן שלום

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יואל ראובן (סטמקר), יהודי פקיסטן-מורשת נשכחת, מוזיאון ומרכז לחקר מורשת הבני ישראל, 2010.
אליעז ראובן-דנדקר, אז מה הקר שלך? מסע אל הודו הנסתרת, הוצאת קמודן מוכאדם, 2018.
אליעז ראובן-דנדקר, המדריך לבני ישראלי המתחיל-תרבות, היסטוריה, מנהגים, הוצאת קמודן מוכאדם, 2019.
אליעז ראובן-דנדקר, הג'מאט-א.נשים מעוררי השראה מקהילת הבני ישראל מהודו, הוצאת קמודן מוכאדם, 2020.