יהדות סופיה

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת המרכזי בסופיה
פנים בית הכנסת המרכזי בסופיה
ארון הקודש בבית הכנסת בסופיה
מקווה הסמוך לבית הכנסת בסופיה

יהדות סופיה היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר בבולגריה, וראשיתה במאה ה-14. בשלהי 1939 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 26,092 נפשות[1] והייתה הגדולה והמרכזית מקרב קהילות יהדות בולגריה.

קהילה רומניוטית התגוררה בסופיה לפחות מראשית המאה ה-14, שלהי תקופת האימפריה הבולגרית השנייה. בשלהי המאה ה-14 הגיעו לעיר מגורשים מממלכת הונגריה ובמהלך המאה ה-15 התיישבו בה גם יהודים שגורשו מצרפת ומבוואריה. בשלהי המאה ה-15, הגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה לסופיה מגורשי ספרד ובעיר נמנו שלושה קהלים: ספרדים, אשכנזים ורומניוטים. במספרם הגדול שינו בהדרגה מגורשי ספרד את צביון הקהילות השונות, אשר נטמעו בהדרגה אל תוך הקהילה הספרדית.

יהודי סופיה, שהיו ברובם אוריינים ורב לשוניים, נחשבו על ידי השלטונות כמיעוט הנאמן לסולטאן העות'מאני, התבלטו כסוחרים אשר חלשו על היבוא והיצוא והיו עמילי מכס וגובי מסים. תהליך נסיגת האימפריה העות'מאנית לווה במלחמות אזוריות, בעיקר מול האימפריה הרוסית, שהובילו להרעת המצב הביטחוני והכלכלי בשטחי בולגריה. יהודים רבים היגרו מהשטחים אותם איבדו העות'מאנים באירופה לתוך שטחי האימפריה ומקצתם התיישבו בסופיה. בראשית המאה ה-19 מנתה הקהילה 2,600 נפשות. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) שוחררה בולגריה מעול העות'מאנים וזכתה בעצמאותה.

בראשית המאה ה-20 מנו יהודי העיר כ-10,000 נפשות והקהילה הפכה לגדולה ולמרכזית מבין קהילות בולגריה ומרכז הפעילות הפוליטית, הכלכלית, החברתית והדתית של יהדות בולגריה. בסופיה נוסדה ופעלה הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה שניהלה את ענייני קהילות יהודי בולגריה. לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה, פרץ בממלכה משבר כלכלי וחברתי חריף, אשר לווה בהגירה פנימית אל הערים הגדולות ככלל ואל סופיה בפרט. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בסופיה למעלה ממחצית בני יהדות בולגריה, חלקם במצב כלכלי ירוד. קהילת סופיה הפכה גם למרכז תרבותי ואמנותי של יהודי בולגריה ובה נוסדה ופעלה מקהלת צדיקוב, שהפכה לאחד מסמליה של יהדות בולגריה. בסופיה פעל גם תיאטרון יהודי, בראשות אליעזר אנסקי, אשר הציג מחזות ברחבי בולגריה ואף מחוצה לה.

במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית מתוקף חתימתה על ההסכם התלת-צדדי. על יהודי סופיה הוחל החוק להגנת האומה והגברים בגילאי 20 עד 40 נשלחו לעבודות כפייה. במרץ 1943 ניצלו בני הקהילה מגירוש אל מחנות ההשמדה, ובמאי גורשו יהודי העיר לערי השדה בבולגריה. לאחר המלחמה חודשה הפעילות הציונית והחלה עלייה לישראל. עם הקמת מדינת ישראל עלו מרבית בני הקהילה ארצה וב-2022 התגוררו בסופיה כ-4,000 יהודים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיעוד לקיומה של קהילה יהודית בסופיה מצוי בספרי שאלות ותשובות משלהי המאה ה-14, לאחר הכרעת האימפריה הבולגרית השנייה על ידי האימפריה העות'מאנית, בתקופת שלטונו של הסולטאן באיזיט הראשון.[2] מהתיעוד עולה כי בשלהי המאה ה-14 הורכבה הקהילה בסופיה משני קהלים. האחד קהל יהודים שגורשו מממלכת הונגריה ב-1374 על ידי לאיוש הראשון, מלך הונגריה והתיישבו בעיר, והשני קהל רומניוטים ולו בית כנסת אחד, אשר נבנה בראשית המאה ועמד על תילו עד 1898. מתיעוד זה עולה שקהילה יהודית התקיימה בסופיה לפחות משלהי תקופת האימפריה הבולגרית השנייה.[3][4] ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס טוען במחקריו, שקהילה יהודית רומניוטית התקיימה בסארדיקה עוד בראשית ימי האימפריה הבולגרית הראשונה, במחצית השנייה של המאה ה-7, בתקופת שלטונו של הנסיך אספרוך.[2] המחקר המודרני חולק על שיטות המחקר של רוזאניס ומציין כי במרבית המקרים לא עמדו לרשותו מקורות ראשוניים, אלא רק מקורות משניים או מקורות שלישוניים ובחלק מהמקרים הוא נטה להשתמש באינדוקציה כשיטת מחקר יחידה, עניין שהוביל לפירוש שגוי של הממצאים.[5] מחקרים מאוחרים לא הצליחו לתקף את הנחותיו לגבי מועד ייסוד הקהילה בסופיה והן נותרו בגדר השערות מחקר לא מבוססות.[3]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1413, לאחר תקופת בין המלכים של האימפריה העות'מאנית עלה לשלטון הסולטאן מהמט הראשון, אשר החזיר לעצמו את השליטה באזור בולגריה. ב-1422 סיפח בנו, מוראט השני, את נסיכות וידין, שהייתה השריד האחרון, שנותר מהאימפריה הבולגרית, ודאג להוצאתו להורג של קונסטנטין השני, השליט האחרון של הנסיכות. מוראט השני פרסם פירמאן מיוחד, שהתיר ליהודי בולגריה לבנות בתי כנסת, לרכוש קרקעות ולבחור את ראשי הקהילה בעצמם. יהודי סופיה, שברובם היו אוריינים ורב לשוניים התבלטו כאומנים, וסוחרים, שעסקו גם ביבוא ויצוא. בתקופת מוראט השני הגיעו לסופיה יהודים שגורשו מצרפת בצו המלך שארל השביעי. ב-1471 הגיעו לווידין יהודי בוואריה, שגורשו על ידי לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה ושנה מאוחר יותר היגרו חלקם לסופיה והקימו קהילה אשכנזית נפרדת תחת הנהגתו של הרב בנימין מאיר הלוי מנירנברג.[6][7]

הגעת מגורשי ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-15, בימי הסולטאן באיזיט השני, הגיעו לערי בולגריה חלק ממגורשי ספרד ובהמשך חלק ממגורשי פורטוגל. היהודים התיישבו בסלוניקי, בקושטא ובאדריאנופול ומשם המשיכו לערי בולגריה ובכללן סופיה, בה הקימו קהילה ספרדית. בראשית המאה ה-16, בתקופת שלטונו של סלים הראשון הייתה קהילת סופיה הגדולה מבין קהילות בולגריה ומנתה שלושה קהלים: רומניוטים, אשכנזים וספרדים ולכל קהל בית כנסת משלו. קיים תיעוד לשאלות ותשובות רבות שהועברו לרב אליהו מזרחי (הרא"ם), בענייני מסחר, דיני אישות, נישואין וגירושין. קיים תיעוד למחלוקות בין שלוש הקהילות על רקע מסורות והלכות שונות בעיקר בדיני כשרות וטענת הרומניוטים מחד לבכירות הלכתית על רקע וותק קהילתם והספרדים מאידך על רקע גודלה של קהילתם. לעניין זה הוקמה מועצת רבנים שהורכבה מנציגי כל הקהילות שניסתה לגשר על הפערים.[6] בהמשך, איבדה קהילת סופיה את הבכורה לקהילות פלובדיב, וידין וניקופול.

ב-1526, בתקופת שלטונו של סולימאן הראשון, נכבשו בודה ופשט אשר בממלכת הונגריה, מאות מיהודי הערים הובאו לבולגריה וכמה עשרות מהם התיישבו בסופיה והקימו קהל נפרד. לאחר מותו של סולימאן הראשון לא תועדה עוד קהילה רומניוטית עצמאית בסופיה והרב הספרדי כיהן גם בתפקיד רב הקהילה הרומניוטית.[4] רב הקהילה האשכנזית, בנימין הלוי אשכנזי מנירנברג, כיהן אחר כך כרב הקהילה האשכנזית בסלוניקי, והדפיס בה מחזור לכל השנה בנוסח אשכנז עם פירוש, דינים ומנהגים, שהופץ בקרב בני הקהילה.[8] במחצית השנייה של המאה ה-16, בתקופתו של הסולטאן סלים השני, הגיעו לסופיה יהודים אשר גורשו במסגרת גירוש יהודי מדינת האפיפיור, והצטרפו לקהילה הספרדית שבעיר.

נסיגת האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנוונות מנגנון השלטון המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מראשית המאה ה-17, בתקופת שלטונו של הסולטאן מוסטפא הראשון, חלה נסיגה משמעותית באחיזה העות'אמנית בבולגריה. מנגנון הממשל המרכזי העות'מאני היה קטן יחסית למדינות אחרות באירופה והוא לא היה מסוגל לטפל בבעיות המקומיות בבולגריה. מנגנון השלטון המקומי הלך והתנפח והוביל להוצאות נכבדות למימונו, על חשבון כספי המיסים לאוצר המרכזי. מצב זה יצר משבר כלכלי הולך ומחריף באימפריה, שאילץ את הממשל המרכזי להסתמך על נכבדים ממשפחות אצולה מקומיות, מהסנג'קים השונים, כדי לטפל בגביית המיסים והן צברו כוח רב.[9] בהדרגה, איבד השלטון המרכזי מכוחו ואזור בולגריה נשלט בידי ואלים מושחתים אשר הפעילו כנופיות שודדים מאורגנות באיילטים והטילו מיסים שונים שיועדו לקופתם שלהם ולא לאוצר הסולטאן.[10] בתקופה זו הגיע לשיאו חוסר הסדר והיריבויות בין הקהילות השונות בקרב יהדות סופיה. מקרב בני הקהילות השונות נמנו אנשים שדיווחו לוואלי המקומי על בעלי ההון בקהילות השכנות ואלו נשדדו או נאלצו לשלם שוחד נכבד לשלטונות. המצב החמיר עד שראשי שלוש הקהילות התאחדו לפעולה, כדי להגן על אמידי הקהילות והטילו נידויים ובמקרים מסוימים אף חרם על "המלשינים" מקרב בני הקהילות השונות. רק בעשור השלישי של המאה ה-17, בימי שלטונו של הסולטאן מוראט הרביעי הושב סדר שלטוני מסוים באזור בולגריה.

במחצית השנייה של המאה ה-17, בתקופת שלטונו של מהמט הרביעי, הונהגו הקהילה הספרדית והקהילה הרומניוטית על ידי הרב חיים מבורך גליפפה והאשכנזית על ידי הרב עמנואל זוננה. בתקופה זו נהה מיעוט מקרב בני הקהילות אחר תנועת השבתאות וראשי הקהילה נקטו בפעולות נמרצות כדי להילחם בתופעה. בעת ההיא ערכו כוחותיו של בוגדן חמלניצקי את פרעות ת"ח ות"ט ולשטחי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה בולגריה הובאו מאות יהודים שנשבו והיו לעבדים. אמידי קהילת סופיה פדו בממון רב רבים מהם והפדויים התיישבו בסופיה וערים אחרות בבולגריה. בתקופה זו מתועדת התארגנות ראשונה של 12 קהילות יהודיות באזור בולגריה בראשות רבני סופיה, אשר דנו בענייני ניהול הקהילות ובכלל זה גביית המיסים.[6]

נסיגת האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-18, בתקופת שלטונו של אהמט השלישי, הפכה קהילת סופיה לגדולה ולמרכזית מבין קהילות בולגריה, הן בשל השגשוג היחסי של סוחרי העיר והן בשל הפגיעות שספגו קהילות וידין וניקופול במהלך המלחמות מול האוסטרים והוולאכים. לאחר מותו של אהמט השלישי ועלייתו של מהמוט הראשון חלה הרעה משמעותית במצב ביטחון הפנים בבולגריה ובכלל זה הקשר למרכזים ההלכתיים החשובים בסלוניקי ובאדירנה. בתקופה זו החלו להינתן פסקי הלכה על ידי רבני סופיה בנושאים, שקודם לכן היו מועברים להכרעת מרכזי ההלכה. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735-1739) הגיעו לסופיה עשרות פליטים יהודים מסרביה ומבוסניה.

בשלהי המאה ה-18, בתקופת שלטונו של סלים השלישי, החמיר מאוד מצב ביטחון הפנים ברחבי בולגריה. העות'מאנים הקצו כוחות רבים למלחמה העות'מאנית-רוסית (1787-1792), בהמשך התמודדו עם פלישת הגנרל בונפרט למצרים ולארץ ישראל ונכנסו לעימות צבאי גם מול האימפריה הבריטית. משום כך, צומצמה הנוכחות העות'מאנית באזור בולגריה, והוא היה נתון לשליטת כנופיות שודדים, שנקראו קרדז'אלי על שם עיר מוצאם, אשר הופעלו כשכירי חרב גם על ידי מושלים עות'מאנים מקומיים. כנופיות הקרדז'אלי תקפו יהודים אמידים וסוחרים מקהילת סופיה שנעו בדרכים, אם כי מספרי שאלות ותשובות למדים שקהילת סופיה הצליחה לשמור על מבנה ארגוני מסודר ועל חיי קהילה פעילים.[6]

קריסת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור השלישי של המאה ה-19, בשלהי תקופת כהונתו של מהמוט השני, שוב איבד השלטון המרכזי העות'מאני את אחיזתו במחוזות בולגריה. העות'מאנים נאלצו להקצות כוחות רבים להתמודדות עם מלחמת העצמאות היוונית ובהמשך נאלצו להתמודד עם פלישת צרפת לאלג'יריה ועם מסעו של אבראהים פאשא לכיבוש ארץ ישראל ואזור סוריה. מחוזות בולגריה נשלטו על ידי הוואלים המקומיים, שנקטו במדיניות פנים עצמאית, שלא אחת התבססה על קבלת שוחד.[10] ב-1830 ערכו חברי המיליציה העות'מאנית החצי צבאית, בָּאשִי בּוֹזוּק, פרעות ביהודי סופיה. חברי המיליציה, שהורכבה מטטרים וצ'רקסים, שדדו והעלו באש בתי עסק ודירות מגורים של בני הקהילה ללא התערבות מצד המושל העות'מאני. ב-1839 עם עלייתו לכס הסולטנות של אבדילמג'יט הראשון חלה רגיעה מסוימת במצב ביטחון הפנים והשלטון המרכזי נקט בשורת צעדים כדי להחזיר לידיו את האחיזה במחוזות השונים. תקופת רגיעה זו הביאה להתאוששות מסוימת בקרב יהדות סופיה ומקרבה התבלטו הרבנים פריסיאדו באקיש ומשה שמואל תאג'ר שכיהנו גם כאבות בית הדין הרבני.

באפריל 1877 פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) ומתועדות התקפות על יהודי סופיה מצד החיילים העות'מאנים הנסוגים, שאיבדו כל רסן. מפקד הצבא העות'מאני הורה על נסיגה בטקטיקת אדמה חרוכה והחיילים העות'מאנים העלו באש את כל מחסני המזון בעיר. בני הקהילה התגייסו בהמוניהם לפעולות הכיבוי ומנעו מהאש להתפשט לעבר רובעי המגורים. עם כניסת הצבא הרוסי לעיר עלה חשש לפגיעה ביהודי העיר. משלחת נכבדי הקהילה בראשות הרב גבריאל אלמושנינו שלוותה בקונסולים הזרים נפגשה עם מפקד הצבא הרוסי באזור אשר הבטיח שלבני הקהילה לא יאונה כל רע. לאחר עצמאות בולגריה ולאות הוקרה על פעילות יהודי סופיה, הורכבה יחידת כיבוי האש הראשונה של העיר על טהרת בני הקהילה.[6]

לאחר עצמאות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר ההרוגים היהודים במלחמות הבלקן, שהוצבה בשטח בית החולים היהודי בסופיה ובהמשך נהרסה

במסגרת ההסכם שנחתם בקונגרס ברלין, נקבע כי יינתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחי בולגריה ללא הבדל דת, גזע ולאום וב-1879 פורסמה חוקת טרנובו של הנסיכות הבולגרית החדשה ובמסגרתה הבטיחו סעיפים 40 ו-42 את זכויות האזרח וחופש הפולחן של יהודי בולגריה. ב-1900 נכללה קהילת סופיה ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בבולגריה. עם זאת שנותיה הראשונות של הנסיכות הבולגרית לוו בפרץ אנטישמיות שלא פסח גם על קהילת סופיה. ב-15 באוקטובר 1893 יצא בסופיה לאור העיתון "בולגריה ללא יהודים" ובהמשך פורסמה באחד מגיליונותיו עלילת דם בדבר חטיפתו של נער נוצרי ושימוש בדמו. הנהגת הקהילה הגישה מחאות רמות, הממשלה הבולגרית החליטה לפעול וב-15 ביוני 1894 הועמד עורך העיתון מיטאקוב לדין. הוא נדון ל-4 חודשי מאסר, אך מערכת העיתון לא נסגרה. בינואר 1897 נפגשה נציגות מקרב יהודי בולגריה ובכללם ליאון פרחי ואברהם דודיצ'ון לוי מסופיה, עם ראש הממשלה הבולגרית קונסטנטין סטואילוב וראש הסינוד הבולגרי בבקשה לפעול להפסקת עלילות הדם בממלכה. האישים הבטיחו לפעול בנושא.[11] במהלך מלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, התגייסו 1,421 מבני הקהילה לצבא הבולגרי ובהמשך התגייסו רבים ולחמו במלחמת העולם הראשונה. הקהילה הקימה בית חולים ובית יתומים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל בבולגריה משבר כלכלי, חברתי ופוליטי שהוביל להגירת בני הקהילות היהודיות לערים המרכזיות בממלכה כגון סופיה ופלובדיב. כך, התרכזו בהדרגה כמחצית מיהודי בולגריה בסופיה והיא הפכה למרכז הפעילות של יהדות בולגריה. ב-29 באוגוסט 1920 נערך בסופיה כנס נציגי כל קהילות בולגריה ואת קהילת סופיה ייצגו 11 נציגים, 8 ספרדים ו-3 אשכנזים. תקופה זו לוותה גם באירועים אנטישמיים, אם כי הם לא זכו לתמיכת הממסד הפוליטי ובמקרים מסוימים אף בוצעו פעולות להפסקתם. גל אנטישמיות חריף התפרץ בבירה בעקבות הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה. ב-16 באפריל 1925 בעת שנערכה בכנסייה תפילת אשכבה לגנרל קונסטנטין גאורגייב אשר נרצח יומיים קודם לכן בידי קומוניסטים, התפוצצה במקום פצצה רבת עוצמה שנועדה לחסל את המלך בוריס השלישי. המלך איחר לאירוע וניצל, אך 160 בני אדם נהרגו ועוד 320 נפצעו. אחד ממפקדי השטח של מנגנון הטרור, חיים מרקו פרידמן (1925-1892), היה יהודי יליד סטארה זאגורה, חבר המפלגה הקומוניסטית הבולגרית ובוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת סופיה. הוא נתפס, נשפט ונתלה. העיתונות האנטישמית בבולגריה בכלל ובסופיה בפרט, בחלק מהמקרים גם עיתונות שלא נודעה ככזו, הפיצה מאמרי שטנה כנגד הקהילה וכן הופץ בתרגום לבולגרית הספר הפרוטוקולים של זקני ציון. ראשי הקונסיסטוריון של יהדות בולגריה גינו בתוקף את הפיגוע, התנערו מפרידמן וביקשו מהשלטונות לפעול להרגעת התעמולה האנטישמית. השלטונות השיבו בחיוב, אך פעולתם הייתה מצומצמת.

בדצמבר 1929 התקיימה בעיר ועידת הארגון הפרו-פאשיסטי רודנה זאשטיטה (הגנת המולדת) ועם סיומה נערך מצעד "חולצות שחורות" של אלפים מחברי הארגון ברחבי סופיה.[12] בגבור האנטישמיות הממוסדת בגרמניה הנאצית, החליטו ראשי הקונסיסטוריון של יהדות בולגריה להקים ועד פעולה ומחאה נגד רדיפות היהודים בגרמניה, בשיתוף אנשי ציבור ואקדמיה בולטים בבולגריה כגון פטקו סטאינוב ואקתרינה קרבלובה. ביוני 1933 תוכנן לערוך הפגנת מחאה בסופיה. המשטרה הבולגרית אסרה על קיום ההפגנה בתואנה שתפגע ביחסי הממלכה עם גרמניה.[13]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע שנות ה-30 החלה בולגריה לנקוט מדיניות התקרבות לגרמניה הנאצית, אשר בנתה מחדש את מעמדה כמעצמה אירופית מובילה. יריבותיה הבלקניות של בולגריה נסמכו על מעצמות אירופיות מובילות, ממלכת יוון על הבריטים וממלכת יוגוסלביה על הצרפתים, ובמאבק על שיקומה הכלכלי והמדיני, תוך סיכוי להשבת השטחים שאיבדו הבולגרים במלחמת העולם הראשונה, הם פנו לבעלת בריתם הוותיקה. תהליך זה לווה בהתגברות האנטישמיות הממוסדת במדינה ולב האירועים היה בבירה סופיה.

רדיפות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם התלת-צדדי החתום על ידי בוגדאן פילוב

ראשית הותרה רשמית הקמתם של ארגונים אנטישמיים וב-1936 הוקם ארגון ראטניק, בראשו עמד פטר גברובסקי. בהמשך, הוקם ארגון הנוער בראניק שפעל במתכונת ההיטלר יוגנד. ב-16 בספטמבר פורסם צו גירוש ל-4,000 נתינים זרים, רובם יהודים פליטי המלחמות השונות בבלקן, שהתיישבו בבולגריה, בעיקר בשטחי החבל ההיסטורי רומליה המזרחית. ב-20 בספטמבר 1939 לאחר תקרית שאירעה בחנות צעצועים בבעלות יהודית בסופיה, יזם ארגון ראטניק פעולת נקמה ברחבי העיר, תוך הסכמה בשתיקה מצד הממשלה הבולגרית, המשטרה הבולגרית והעומד בראשה אטאנאס פאנטב. חברי הארגון ניפצו חלונות ראווה בבתי עסק בבעלות יהודית ברחבי העיר, ולפי חלק מהמקורות אף הציתו מקצת מהם. האירוע זכה לכינוי ליל הבדולח הבולגרי. מחאה נמרצת של הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה הובילה להצהרה של מפקד המשטרה, אשר בה הוא ביקש מתושבי סופיה לשמור על הסדר. בהמשך, נפגשו ראשי הקונסיסטוריון עם שר המשפטים הבולגרי וסילי מיטאקוב (1891–1945) והשיחה עמו הייתה נסערת. והשר הצהיר שאין בכוונתו להקריב את בולגריה תמורת 50,000 יהודים. בפברואר 1940 התמנה בוגדאן פילוב לראשות הממשלה והוא מינה את פטר גברובסקי לשר הפנים.[14]

באוקטובר 1940 הגיש שר הפנים גברובסקי לאישור הפרלמנט את הצעת החוק להגנת האומה, אשר דמה במתכונתו לחוקי נירנברג ולמרות מחאות רמות מקרב האליטה האינטלקטואלית הוא אושר בינואר 1941. ב-1 במרץ חתם בוגדאן פילוב על ההסכם התלת-צדדי וממלכת בולגריה הפכה לבעלת בריתן של מדינות הציר. ביום זה, נשלחו כל הגברים בני הקהילה בגילאי 20 עד 40 לעבודות כפייה. ב-29 בספטמבר 1941 שוחררו בני הקהילה מעבודת הכפייה, ובמאי 1942 נשלחו שוב, כשהפעם נקראו כל הגברים בגילאי 20 עד 42.[15]

אירועי 9 ו-10 במרץ 1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביולי 1942 אישר הפרלמנט הבולגרי חוק המרחיב את סמכויות הממשלה לטיפול "בשאלה היהודית" ומסמיך אותה לאחוז בכל האמצעים הנדרשים לפתרונה. ב-29 באוגוסט אושרו התקנות לביצוע החוק, ובסעיף 29 שלהן נקבע כי על יהודי סופיה לגלות לערי השדה בבולגריה. על בני הקהילה הוטלה חובת ענידת כוכב צהוב ועל בתיהם חובת סימון מיוחד. עוד הוגבלה תנועת בני הקהילה לשעות היום בלבד. הוקם הקומיסריון לענייני יהודים בראשות אלכסנדר בלב וועד הקהילה הוכפף אליו.[16] ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב הסכם בשם ממשלת בולגריה עם תיאודור דנקר בשם גרמניה הנאצית על מסירת 20,000 יהודים המצויים בשטחים שסופחו לבולגריה, תראקיה ומקדוניה, לצורך גירושם לפולין. באותה העת מצויים היו בשטחים אלו 11,343 יהודים. להבדיל מהנוסח הגרמני של ההסכם, בנוסח הבולגרי שהובא לאישור הממשלה הבולגרית נמחקו המילים "מהשטחים שסופחו לבולגריה תראקיה ומקדוניה" וכך ניתן הכשר חוקי להשלמת המכסה מקרב יהודי "בולגריה הישנה".[17] משרד הפנים הבולגרי ערך רשימות ובהן מכסת מגורשים מכל קהילה ובה נמנו 2,500 יהודים מסופיה.[18]

ב-4 במרץ 1943 ערכו הבולגרים אקציה ברחבי תראקיה, עצרו את יהודי החבל, הובילו אותם ברכבות למחנות מעצר בבלגואבגרד ודופניצה ומשם כעבור מספר ימים שולחו לעיר הנמל לום אשר לגדות הדנובה. בנמל העיר נדחסו לתוך 4 מעבורות, דרך הדנובה הגיעו לווינה, ממנה ברכבות לקטוביץ שבפולין, ומשם אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. המידע על הגירוש המיועד של יהודי "בולגריה הישנה" דלף להנהגת הקהילה. לפי התכנון, ב-10 במרץ לפנות בוקר אמורה הייתה להתבצע אקציה בסופיה. בבוקר 9 במרץ נאספו מאות מיהודי סופיה בבית העם כדי לשמוע פרטים על המתרחש ממשלחת של ארבעה מנכבדי קיוסטנדיל, פטר מיכאלב, אסן סויצ'מזוב, איוואן מומצ'ילוב וולדימיר קורטב, אשר הגיעו לסופיה וביחד עם סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי ובן עירם דימיטר פשב גמרו אומר להילחם לביטול הגירוש. בהמשך, נפגשו עם ראשי קהילת סופיה ומאוחר יותר לפגישה סוערת עם שר הפנים פטר גברובסקי, אשר בעקבותיה החליט השר להקפיא את צו הגירוש. הצו מעולם לא בוטל. גם ראש הכנסייה הבולגרית המטרופוליט סטפן הביע את מחאתו על הגירוש. ב-11 במרץ נערכה אקציה ברחבי מקדוניה ויהודי החבל נעצרו, הובלו למחנה המעצר "מונופול" בסקופיה, ובהמשך הובלו ממנו ברכבות אל מותם בטרבלינקה.[19]

גירוש יהודי סופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו בית"ר בסופיה ב-1942. במרכז השורה הראשונה המדריך וקצין בית"ר ניר ברוך

בכפוף להחלטת הממשלה הבולגרית החליטו ראשי הקומיסריון לשאלות יהודיות לפעול לביצוע צו הגירוש ליהודי סופיה. הוכנו שתי חלופות גירוש לקהילת סופיה. האחת גירוש בני הקהילה ישירות לפולין, והשנייה גירושם לערי השדה. המלך בוריס אישר את החלופה השנייה. ב-21 במאי החלו להימסר צווי הגירוש הראשונים. במקביל, הודיע הקומיסריון לבני הקהילה כי עליהם לקחת מטלטלין בכמות מוגבלת והשאר, ובכלל זה בתיהם, יועבר לידי הקומיסריון לפיקדון. במועד זה, לא ידוע היה לבני הקהילה שהגירוש עתיד להתבצע רק לערי השדה והם סברו שגורלם יהיה כשל יהודי תראקיה ומקדוניה. בקרב יהודי סופיה השתררה אנדרלמוסיה. רבים מהם מיהרו למכור את רכושם במחירי הפסד, ומאות מאיכרי הסביבה נהרו לעיר כדי לקנות במחירי מציאה מכל הבא ליד. מספר מועט של משפחות יהודיות בחרו להתנצר מתוך הנחה שכך יינצלו מהגירוש.[20]

הנהגת הקהילה עשתה מאמץ נואש אחרון להצלת בניה. ראשי הקהילה בוקו לוי וז'אק פארדו פנו לחברי פרלמנט, שרים וראשי ממשלה לשעבר בבקשת סיוע במניעת הגירוש. הרב הראשי ד"ר אשר חננאל נפגש עם מקורבתו של המלך בוריס אקתרינה קרבלובה וביקש ממנה לפעול להצלת יהודי סופיה. קרבלובה העבירה מכתב נרגש מהרב חננאל למלך תוך שהיא מוסיפה את בקשתה אליו להימנע מפגיעה ביהודי סופיה. אברהם תג'ר פנה לראש הכנסייה המטרופוליט סטפן, והרב "השני" של סופיה הרב דניאל ציון שהיה מקורב לכת האחווה הלבנה האוניברסלית, פנה ליועצו של המלך בוריס הקולונל ליובומיר לולצ'ב שנמנה עם אוהדי הכת וביקש ממנו לסייע. אך המלך עזב את ארמונו לבקתת הצייד שלו בהרי רילה ולא ניתן היה לאתרו. ב-22 במאי העבירו דימו קזאסוב וצבטקו בובושבסקי מכתב למלך בוריס בשם קבוצת פוליטיקאים ובו אזהרה מפורשת בדבר אחריותו האישית של המלך, אם יגורשו יהודי סופיה אל מחוץ לגבולות הממלכה. הרב דניאל ציון הכריז על 24 במאי כיום צום ותפילה, וקהל אלפים התאסף ברובע יוצ'בונאר כדי לשמוע את דרשתו. משם המשיך ההמון בלווי קומוניסטים, במטרה להפגין מול ארמון המלך, אך הוא פוזר בידי המשטרה הבולגרית, ו-412 מבני הקהילה נעצרו.[21] שנים מאוחר יותר ביצעה המפלגה הקומוניסטית בבולגריה אינדוקטרינציה של סיפור ההפגנה, תוך מיצובו של טודור ז'יבקוב כמוביל המחאה. ז'יבקוב כלל לא נכח במקום.[22]

המשטרה הבולגרית ביקשה לעצור את הרב הראשי אשר חננאל, אך הוא מצא מחסה בביתו של המטרופוליט סטפן ולשם לא העזו השוטרים להיכנס. בהמשך, נעצר הרב ושוחרר על רקע היותו גיבור מלחמה בולגרי. בנוסף, ערכה המשטרה מצוד אחר יוסף גירון, ראש קהילת סופיה, אך הוא הוסתר בביתו של הפוליטיקאי דימו קזאסוב. הרב דניאל ציון נעצר, הוכה ובהמשך נשלח למחנה הריכוז בסומוביט שליד פלבן. ב-24 במאי יום "חג קירילוס ומתודיוס" נשא המטרופוליט נאום בפני קהל אלפי החוגגים ובכללם גם שרי ממשלת בולגריה ובמסגרתו מחה על רדיפת יהודי סופיה וציין שהיא איננה תואמת את המסורת ורוח העם הבולגרי. בהמשך שלח מברק אישי למלך בו נכתב: "אל תרדוף אחרים שכן ירדפו גם אותך". הפוליטיקאים ניקולה מושאנוב ופטקו סטאינוב נפגשו עם ראש הממשלה בוגדאן פילוב וביקשו לבטל את הגירוש. פילוב סרב.[23] איגוד עורכי הדין בבולגריה שלח תזכיר ארוך ומנומק לשר הפנים פטר גברובסקי ובו טען שהגירוש המיועד פוגע בערכי המוסר של בולגריה. התנועה הקומוניסטית יצאה בסדרת מתקפות על הממשלה הבולגרית בשידורי הרדיו של התחנה המחתרתית "כריסטו בוטב" ובהם כונה המשטר הבולגרי "תלייניו של היטלר" והושמעו איומים אישיים כנגד ראשי השלטון. מנגד, הופצה בעיר חוברת תעמולה מטעם ארגון ראטניק בשם "הגליית היהודונים ללא מסווה" ובתוכה התקפה ארסית על מתנגדי הגירוש ובהם המטרופוליטנים סטפן וקיריל, המפלגה הקומוניסטית וגאורגי קיוסאיבנוב ראש הממשלה לשעבר שהתנגד לגירוש היהודים אל מחוץ לבולגריה. בחוברת נטען שאין תועלת בגירוש אל ערי השדה ויש לגרש את היהודים מבולגריה.[24]

בין ה-26 במאי ל-7 ביוני 1943 גורשו 19,153 מקרב יהודי סופיה ל-20 ערי ועיירות שדה ברחבי בולגריה.[25] בסופיה נותרו 6,590 יהודים, ומתוכם 3,500 שהו במחנות לעבודות כפייה והשאר היו נתינים זרים וגיבורי מלחמה.[26] הגירוש זכה להדים בעיתונות האירופית הכתובה הן בגרמניה והן בשוודיה ובה צוינה גם כוונת הממשלה הבולגרית להחרים את רכוש הקהילה.[27] הדירות של המגורשים נמסרו ברובן למשפחות מקרב האוכלוסייה הנוצרית ותכולתן בחלקה נשדדה ובחלקה נמכרה במכירה פומבית. אלכסנדר בלב הודיע לתיאודור דנקר, כי נשכרו 6 מעבורות שנועדו להעביר את המגורשים מחוץ לגבולות בולגריה החל מאמצע יוני. רבים מקרב הנהגת הקהילה, רבניה ופרנסיה נשלחו למחנה המעצר סומוביט וזאת במטרה להקטין את ההתנגדות המאורגנות לגירוש. עם זאת, הממשלה הבולגרית בהנחיית המלך, נמנעה מאישורו של המשך תהליך גירוש יהודי סופיה אל מחוץ לגבולות בולגריה, למרות תרעומת מצידם של נציגי גרמניה וראשי הקומיסריון לשאלות יהודיות.[28]

במהלך הגירוש והשהייה בערי השדה, נתונים היו המגורשים באי ודאות מוחלטת לגבי גורלם, בשל העובדה שראו בו שלב ראשון לקראת גירושם אל מחוץ לגבולות בולגריה. בנוסף, בחלק גדול מהמשפחות נעדר ראש המשפחה שנשלח לעבודות כפייה, עניין שהוסיף עוד על הקושי. המספר הגדול של היהודים שהגיעו לערים, לעיירות ולכפרים השונים הוביל לא אחת לעימותים מול האוכלוסייה המקומית ולפרצי אנטישמיות כלפי המגורשים. בחלק גדול מהיישובים הוטלו על המגורשים מגבלות תנועה והם שהו בעוצר מרבית שעות היממה, להוציא שעתיים במהלכן הורשו להצטייד במצרכים חיוניים. מדיווח של השגרירות הגרמנית בסופיה עולה, כי 90 אחוזים מבני הקהילה צייתו לצו הגירוש והשאר נעצרו וגורשו בכוח כעבור מספר ימים. הגירוש התבצע ל-18 עד 20 יישובים בהם הורשו יהודי סופיה להתגורר. חלקם התגוררו בבתיהם של בני הקהילות היהודיות ביישובים השונים וחלקם במבני ציבור ובתי ספר. עוד צוין בדיווח שהמחסור במצרכים חיוניים ועליית מכירי השכירות ביישובים אליהם גורשו יהודי סופיה, הובילו לאי שקט חברתי. הגסטאפו דרש ממשרד החוץ הגרמני לדבוק בדרישתו לגרש את היהודים למחנות ההשמדה, שכן לטענתו, אם כוחות בעלות הברית יפלשו לבלקנים יהוו היהודים גיס חמישי.[29]

מצבם החומרי של המגורשים היה קשה. רכושם הופקע או נמכר, חשבונות הבנקים שלהן נחסמו ורבים הגיעו לסף רעב בשל חוסר היכולת לרכוש מזון ומיעוט המצרכים החיוניים. הקומיסריון לשאלות יהודיות נאלץ לפתוח בתי תמחוי מרכזיים שהעניקו ארוחות במחיר של 18 לבות ליממה לנפש. ועד ההצלה של הסוכנות היהודית שפעל מאיסטנבול העביר לראשי הקהילה היהודית 3 מיליון לבות, כדי לסייע במימון רכישת המזון.[30]

כ-6,000 מהמגורשים הגיעו לעיר פלבן ושוכנו במבני ציבור השייכים לקהילה היהודית בפלבן ובכללם בית הספר ובתי הכנסת. תנאי התברואה היו קשים שכן התשתיות לא היו ערוכות לקליטת מספר כה גדול של מגורשים וחלקם חלה במחלות זיהומיות. לאחר לחץ שהופעל ראשי הקומיסריון לשאלות יהודיות, הותר למגורשים להשכיר דירות בשכונות מסוימות בעיר. בהמשך, הורה המושל הצבאי של פלבן, הגנרל יונוב, לגרש את מגורשי סופיה מפלבן לכפרי הסביבה. רבים מהמגורשים הקימו מחנות ארעיים בפאתי הכפרים בשל חוסר במקום ולאחר מחאות נמרצות של ראשי היישובים השונים, הופסק הגירוש מפלבן והמגורשים הועברו לשכונה נטושה בכפר גיגן.[31] עם סגירתו של מחנה הריכוז בסומוביט, הועברו חלק משוכניו בהדרגה למחנה קאייליקה ו-11 מהם נספו בדליקה שפרצה במקום ונגרמה ככל הנראה מהצתה.[32] כ-2,000 מהמגורשים הגיעו לעיר פאזארדז'יק, ומהם גורשו כמה מאות לכפר צ'כלרה אשר הפך כולו למחנה ריכוז.[33] כמה אלפי מגורשים הגיעו לווידין, ללום ולדופניצה וכאלף לקאזאנלק וממנה גורשו שוב לכפרי הסביבה. ביישובים אלו סבלו המגורשים במיוחד מיחס השלטונות וכן מחרפת רעב.

כמה יהודים הצליחו להישאר בעיר הודות לתעודות מזויפות. מלאדן איוונוב שסיפק מספר תעודות נעצר ונשפט לשנתיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון חזית המולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהלוכת שמחה של בני הקהילה לרגל הכרזת העצמאות
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

באוגוסט 1943 נפטר המלך בוריס השלישי, ולאחר מותו פסקו ניסיונות גירוש היהודים אל מחוץ לבולגריה. הצלחותיו של הצבא האדום והתקדמותו המהירה הובילו לשינוי מדיניותה של בולגריה כלפי הקהילה היהודית. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה בבולגריה הפיכה בחסות הצבא האדום, אשר הובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וקימון גאורגייב מונה לראש הממשלה. כמה ימים קודם להפיכה בוטל החוק להגנת האומה, ולאחריה שוחררו כל עובדי הכפייה והותר למגורשים לשוב לבתיהם. מקצת ממגורשי סופיה נותרו בערי השדה ולא שבו לבירה. רובם הגיעו לעיר והחלו בניסיונות לשקם את חייהם ולהשיב את רכושם. וניה פומרנץ אשר היה חבר המשלחת הארץ ישראלית בקושטא שפעלה במסגרת ועד ההצלה של הסוכנות היהודית ונכנס לבולגריה ב-13 בספטמבר, תיאר את המראות הראשונים בסופיה שלאחר השחרור:

”בסופיה עצמה אין למצוא בית עם חלונות שלמים, כן הופסק שרות המים. לאחר יום-יומיים התברר לנו גם השברון הפנימי של היהדות. לסופיה כבר חזרו 15 אלף יהודים, איש לא מצא את ביתו הקודם, או שהוא נהרס או שנלקח על ידי בולגרי, נשארה רק שכונת יוצ'בונאר.”[34]

שלטון חזית המולדת הבולגרית היה שלב ביניים בין משטר מלוכני פרו גרמני ומשטר טוטליטרי פרו סובייטי ובחלון זמן זה פעלה הנהגת הקהילה לשיקומה ולמתן היתרי עלייה לישראל. בני הקהילה נתונים היו במצב כלכלי קשה. חלקם הצליחו בהדרגה לקבל בחזרה את בתיהם שיושבו על ידי משפחות בולגריות, אם מרצון או בהתערבות המשטרה הבולגרית. בני הקהילה שבתיהם נחרבו בהפצצות שוכנו ברובע העוני יוצ'בונאר במבנים ארעיים או נטושים, או בבתים שהתגוררו בהם יהודים ובצפיפות קשה. חלקם הסתייעו בבתי תמחוי שהוקמו ביוזמת הנהגת הקהילה ובפריטי לבוש ותרופות אותם אישרה הממשלה הבולגרית לייבא עבורם מארצות הברית במחירי קרן. ממון רב הושקע על ידי ארגון הג'וינט, עניין שהוביל להתאוששות מסוימת במצבם הכלכלי של בני הקהילה. מרבית יהודי סופיה השתלבו במעגל העבודה השכירה.

בדצמבר 1944 ביקר בסופיה דוד בן-גוריון ונאם בפני יותר מ-10,000 מבני הקהילה, תוך שהוא מציין את חשיבות העלייה והקמת מדינת ישראל העצמאית. נאומו הופסק פעמים רבות בתשואות ובקריאות "רוצים לעלות לישראל", שכוונו גם לאוזניהם של נציגי הקומוניסטים היהודים שישבו באולם.[35] בן-גוריון נלקח לסיור בשכונת העוני יוצ'בונאר והזדעזע מהמראות. ביומנו כתב שמדובר בחרפה ולאחר שובו ציין שמראות של דלות כה קשה לא ראה מימיו.[36]

בתקופה זו התחולל מאבק אגרסיבי על הנהגתה של בולגריה ובתוכה על הנהגתה של הקהילה היהודית בין הציונים ובין הקומוניסטים חברי חזית המולדת היהודית בראשות הפרופסור ז'אק נתן. המאבק בקהילה אשר לפרקים נשא אופי אלים, אם כי פחות במידה ניכרת מהמאבק על הנהגת בולגריה, הוכרע בסופו של דבר לטובת הקומוניסטים. אך היה זה ניצחון פירוס, שכן הקומוניסטים ניצחו, אך נותרו כמעט ללא קהילה, מאחר שמרבית יהודי סופיה החלו לעלות לישראל. בינואר 1947 הגיע לסופיה שייקה דן שליח המוסד לעלייה ב' ונפגש עם בכירי חזית המולדת הבולגרית במטרה לארגן את תהליך העלייה לישראל. נמסר לו שבולגריה מסכימה עקרונית לעניין, אך יש להמתין עד לסיכומו של חוזה פריז שיסדיר את מעמדה של בולגריה מול המעצמות. בהמשך, הצטרפו לשייקה דן גם אפרים שילה ובנימין ירושלמי, הם ביקרו בבולגריה עוד מספר פעמים לצורך תאום מבצע העלייה והגיעו לסיכומים עם ההנהגה הבולגרית.[37] בראשית 1948 התעצם גל העלייה ולאחר הקמת מדינת ישראל עלו ארצה בסיוע השלטונות הבולגרים מרבית יהודי סופיה.[38]

בימי השלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית העלמין היהודי בסופיה

בראשית 1948 החל מפעל התרמה בקהילות בולגריה לתמיכה כספית בארגון ההגנה ובסוף מרץ הודיע ועד קהילת סופיה על איסופם של כ-250,000 לבות למען הארגון. הרב הראשי אשר חננאל הכריז על 13 במרץ 1948 כיום צום ותפילה לאות הזדהות עם לוחמי ההגנה.[39] יום הקמת מדינת ישראל נחוג בעצרות ובתהלוכות שמחה ברחבי סופיה, ללא כל הפרעה מצד השלטונות ובהשתתפות ראשי חזית המולדת אשר נאמו בפני קהל החוגגים. 30 מעולי סופיה נפלו במלחמת העצמאות.[40]

ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה המרכזי, ערכו חברי הקונסיסטוריון מפקד אוכלוסין ובסופיה נמנו 5,062 יהודים, פחות מחמישית ממספר בני הקהילה בשיאה.[41] באותה השנה הועבר "בית העם" בסופיה לחזקת המדינה ובראשית 1950 נמסר גם בית החולים היהודי לרשות השלטונות בשל "חוסר בפציינטים יהודיים" והאנדרטה לזכר הנופלים היהודים במלחמות הבלקן נהרסה. בית החולים אשר צויד בציוד מתקדם לתקופתו וכלל גם מחסן תרופות שרובן יובאו מארצות הברית ומערב אירופה, הוסב לבית חולים לבכירי הממשל הבולגרי. לאחר משפטי פראג ומשפט הרופאים חלה התמרמרות בחוגי היהודים הקומוניסטים שנותרו בבולגריה, חלקם הקטן ביקש לעלות לישראל, מקצתם עזבו את תפקידיהם הרשמיים כפקידי ממשל וחלקם סולקו מתפקידם ונעצרו על ידי השלטונות. עליית יהודים מבולגריה ובכלל זה מסופיה נמשכה עד שלהי 1952 ולאחר מכן לא ניתנו היתרים על ידי השלטונות. בעת אירועי המרד ההונגרי העיר וולקו צ'רבנקוב במהלך נאום הערות אנטישמיות בדבר אחריותם של חברי המפלגה הקומוניסטית ממוצא יהודי בהונגריה, לליבוי אירועי המרד. ראשי הקונסיסטוריון וחזית המולדת היהודית מסופיה, העבירו לפוליטביורו מכתב מחאה חריף נגד צ'רבנקוב ובמסגרתו נתבקשה ההנהגה הבולגרית למנוע מצב בו יוגבל מינוי יהודים לתפקידים במנגנון המפלגה רק בשל יהדותם. בתגובה, פורקה הקונסיסטוריה היהודית והוחלפה במועצה ממונה מטעם המדינה.[42][43]

ב-1967, לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים הורע עוד הקשר עם בני הקהילה היהודית שנותרו בעיר. לקהילה לא היו רבנים וחיי הקהילה כמעט ופסקו. שבועון הקהילה אברייסקי וסטי היה מקור המידע העיקרי על התנהלותה. באמצע שנות ה-70 חלה הגמשה מסוימת במדיניותה של בולגריה כלפי ישראל וב-1977 ביקרה בסופיה משלחת פרלמנטרית מישראל וראש הקהילה ישראל סלוואטור נהג להופיע כמשקיף בכינוסי הקונגרס היהודי העולמי.[8] ב-1985 החזירו שלטונות בולגריה את מבנה בית החולים היהודי לרשות הקהילה.

לאחר תום השלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי היה גל עלייה של יהודים מבולגריה למדינת ישראל ומעריכים שבין 1989 ל-2002 עלו כ-3,000 יהודים מבולגריה לישראל, חלקם בני קהילת סופיה. עוד עולה כי חלק ניכר מבני הקהילה שנותרו בעיר נשואים בנישואי תערובת, אם כי נרשמה חזרה לפעילות קהילתית וחידוש פעילותם של ארגוני נוער יהודיים. בני הקהילה מאוגדים תחת ארגון "שלום".[3][8]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תעודות עות'מאניות העוסקות בגביית מיסים עולה, כי ב-1544 התגוררו בסופיה 126 יהודים שהיוו 7.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה.[44] בין 1560 ל-1570 התגוררו בסופיה 130 משפחות בנות 650 נפשות.[44]

בראשית המאה ה-19 מנתה הקהילה 2,600 נפשות ובמועד זה, הושלם תהליך הטמעתן של הקהילות השונות בתוך הקהילה הספרדית הגדולה ואזכורים למוצאן המקורי ניתן לאתר לפי שמות משפחה כגון: פיזנטי ופאפו (רומניוטים), פרנקו, פרנסא וצרפתי (מגורשי צרפת), אשכנזי (מגורשי בוואריה), גרציאני ומיטרני (איטליה) ומג'אר (מגורשי הונגריה).[45] בשלהי המאה ה-19 לאחר קבלת העצמאות הבולגרית היגרו יהודים אשכנזים מאזור מולדובה, אוקראינה ופולין והקימו קהילות עצמאיות. תהליך זה הואץ לאחר הסופות בנגב ולצד הקהילות הספרדיות קמה קהילה אשכנזית שמנתה כ-10% מאוכלוסיית יהודי העיר.[44]

לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל בבולגריה משבר כלכלי, פוליטי וחברתי עמוק שלווה בתנועת הגירה פנימית ותהליך עיור משמעותי שלא פסח על הקהילות היהודיות. ההגירה המשמעותית ביותר הייתה לעיר סופיה. במפקד האוכלוסין שנערך ב-1920 נמנו בעיר 16,196 יהודים.[4]

במסגרת מחקר כלכלי שבוצע בקרב בני הקהילה בשלהי 1939, עלה כי בסופיה התגוררו 26,092 יהודים.[1] במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה ולפי נתוני משרד הפנים הבולגרי, במועד הגירוש עמד מספר בני הקהילה על 25,743 נפשות.[46] ב-28 במאי 1949 עם תום השלב המרכזי בעליית יהודי בולגריה לישראל נערך מפקד ובסופיה נמנו 5,062 יהודים.[41] ב-1951 עמד מספרם על 5,259 נפשות.[4] ב-1964 נמנו בעיר כ-4,000 יהודים. ב-1989 לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי היה גל עלייה נוסף של יהודים מסופיה למדינת ישראל. ב-2004 נמנו בעיר כ-3,000 יהודים[4] וב-2009 התגוררו בסופיה כ-2,500 יהודים.[47] במפקדי האוכלוסין שנערכים בבולגריה, לא קיימת חובה להצהיר על דתו או מוצאו האתני של נפקד. וכך, בוחר חלק גדול מבני הקהילה שלא להצהיר על יהדותם. לפי נתוני ארגון "שלום" בבולגריה, נמנו ב-2022 3,000 יהודים מסופיה החברים בארגון. בארגון שלום יכולים להיות חברים מבוגרים מעל גיל 18. לפי הערכת ארגון שלום התגוררו בסופיה ב-2022 4,000 יהודים, שהיו כ-73 אחוזים מכלל יהודי בולגריה במועד זה, ומדובר בתהליך דמוגרפי משמעותי של התרכזות רוב מוחלט של יהודי בולגריה בעיר הבירה על חשבון קיטון משמעותי בשאר הערים.[48]

חיי הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנדבים מושבעים לפני קבלתם כחברים בחברה קדישא בסופיה
בית העלמין היהודי בסופיה

הקהילה הממוסדת הראשונה שנוסדה בסופיה הייתה הקהילה הרומניוטית ששפתה הייתה היווניטיקה ולה בית כנסת מרכזי שהוקם עוד במחצית השנייה של המאה ה-14. בהמשך הגיעו קהילות ההונגרים והבווארים. לאחר הגעת מגורשי ספרד החלו להיווצר חילוקי דעות הלכתיים בין הספרדים לשאר הקהילות. בכמותם הרבה החלו מגורשי ספרד לשנות את פני הקהילה אשר החלה לקבל צביון ספרדי. לדוגמה, בספרות השו"ת[49] מצויה תשובתו של הרב יצחק אדרבי לסוגיה שעלתה בסופיה והוא התיר ליהודי ספרד לנהוג בהלכות מסוימות שהיו שונות מהלכות היהודים ההונגרים אשר היו ותיקים מהם בעיר.[44] הקהילות השונות נטמעו בהדרגה אל תוך הקהילה הספרדית הגדולה ובמהלך תהליך ההיטמעות זכו להגדרה או כינוי בתוך הקהל הספרדי. לדוגמה הרומניוטים כונו גְרִיגוֹס והאשכנזים טוּדֶסְקוֹס.

בראש כל קהילה מקהילות יהדות סופיה, עמד רב נבחר שהיה בעל סמכויות רחבות ופוסק בתחומי דת, אך גם יושב בדין בסכסוכים אזרחיים. פסיקתו הייתה מחייבת והפרת החלטתו עלולה הייתה להביא לנידוי ואף חרם של הקהילה כנגד מפר ההחלטה. השלטונות העות'מאנים ראו ברבני הקהילה גם מקור סמכות מנהלית ומייצגי הקהילה בפניהם והתירו להם לנהל את ענייניה. הדבר קיבל משנה תוקף לאחר מיסוד המילטים. במקרים רבים עבר תפקיד רב הקהילה בירושה מאב לבנו. בראשית ימי השלטון העות'מאני בבולגריה היו מרכזי ההלכה בסלוניקי, איסטנבול ואדירנה מקור סמכות הלכתית לקהילת סופיה, אך החל מהמאה ה-18 במקביל לתהליך שקיעתה של האימפריה, החל הקשר מתרופף ורבני הקהילה החלו במתן פסקי הלכה עצמאיים בנושאים שונים.[45]

לאחר עצמאות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1880, לאחר עצמאות בולגריה, ערך ופרסם שר החוץ והדתות הבולגרי דראגן צאנקוב את "התקנון הזמני לניהול הקהילות הדתיות של הנוצרים, המוסלמים והיהודים". במסגרת התקנון הוגדרו קבוצות מתפללים בבית כנסת מסוים כיחידה דתית המנהלת את ענייניה בפיקוח השלטון. הרב הראשי לסופיה גבריאל אלמושנינו הוגדר כרב הראשי לכל יהודי הנסיכות. התפקיד זכה למעמד רשמי בבולגריה, והרב קיבל משכורת שנתית בסך 1,000 לבות מקופת המדינה. בעת הזו היו בסופיה חמישה בתי כנסת. שלושה של הספרדים, אחד של האשכנזים ואחד שהוקם על ידי הקהילה הרומניוטית עוד במאה ה-14, כונה "דה לוס גריגוס", אם כי במועד זה כבר לא התפללו בו בנוסח הרומניוטים אלא בנוסח הספרדים. שלושת בתי הכנסת הספרדים ובית הכנסת הרומניוטי התאחדו תחת הנהלה אחת בת חמישה חברים ובית הכנסת האשכנזי התנהל תחת הנהלה נפרדת.[11]

בהמשך, חוקק בבולגריה "חוק הנוהל האזרחי", אשר צמצם את סמכויות הרבנים ובית הדין הרבני לטיפול רק בנושאים בעלי השלכה דתית כגון מתן גט, ובסוגיות אזרחיות הועברו הסמכויות לבתי המשפט. ב-1885 התפטר הרב אלמושנינו מתפקידו מפאת גילו ומחמת מצב בריאותו, לתפקיד מונה באופן זמני הרב יצחק יקיר פרסיאדו בקיש [50] ואברהם דוידצ'ון לוי מונה על ידי ראשי הקהילות השונות כנציגם לאיתור מועמד מתאים לכהונת הרב הראשי מקרב קהילות אירופה השונות. ב-1887 הוצע התפקיד לד"ר סימון דנקוביץ מבוהמיה וב-1889 נבחר רשמית לתפקיד. דנקוביץ היה הראשון בסדרה של רבנים אשכנזים משכילים, אשר הובאו מחוץ לבולגריה כדי לכהן במשרת הרב הראשי לקהילה שברובה המוחלט הייתה ספרדית. ב-1888 הוקמה בסופיה הרבנות הראשית ליהודי בולגריה. בהמשך, נפגש דוידצ'ון לוי עם הרב הראשי ליהודי צרפת צדוק כהן אשר הציע לו לנהל את קהילות בולגריה באמצעות קונסיסטוריה. ההצעה הובאה לאישור השלטונות ואושרה על ידי שר הפנים דימיטר גרקוב. בשלהי 1891 נאלץ הרב דנקוביץ' להתפטר ובמקומו מונה ד"ר מוריץ גרינוולד. גרינוולד עסק בחינוך ובמחקר על תולדות היהודים בבולגריה, תוך שהוא מסייר ברחבי הנסיכות. בתקופה זו תוקנו תקנות לכהונת הרב הראשי ובהן נקבע כי על הרב הראשי להיות בוגר סמינר לרבנים ובעל תואר דוקטור, גילו יהיה לפחות 35 שנים והוא כיהן לפחות 5 שנים כרב או כמורה בסמינר לרבנים. הרב נבחר על ידי הקונסיסטוריון ברוב מיוחס של 75 אחוזים.[51] ב-1895 התפטר גרינוואלד מתפקידו, יצא ללונדון ושם נפטר. ראשי הקונסיסטוריון ניהלו מגעים עם מספר אישים כדי שיאותו לקבל את התפקיד ובכללם אהרן קמינקא ואלכסנדר קיש מפראג שאף נאות לקבל את התפקיד ובהמשך חזר בו. לבסוף, ב-1900 מונה לרב הראשי מרדכי אהרנפרייז.[11]

בתקופתו של אהרנפרייז, התחולל מאבק על מעמדה של הרבנות הראשית כגוף המוביל בניהול מוסדות הקהילות והנהגתן בבולגריה בכלל ובסופיה בפרט. אהרנפרייז התנגד למדיניותה של הנהגת התנועה הציונית בבולגריה ונקלע לעימות מולה. הרב טען שהתנועה הציונית לא אמורה לעסוק בפעילות קהילתית, תוך ניסיון לנהל את ענייניהן של הקהילות השונות. העימות החריף ולווה בפרסומים בעיתונות המקומית, תוך שחלק מהקהילות מאיים בהפסקת התמיכה הכספית ברבנות. ב-1907 גלש העימות לפסים אלימים, כאשר במהלך נאום של אהרנפרייז בבית הכנסת של רובע העוני יוצ'בונאר הוא נגע בשאלת השתתפותם של היהודים בחיים הפוליטיים בבולגריה. ראש הוועד הציוני המרכזי יהושע כלב אשר נכח בכינוס, העיר לרב שאין לדון בנושאים פוליטיים בבית הכנסת. בתגובה תקפו חלק מהמתפללים את כלב ושאר חברי הוועד הציוני והכו אותם מכות נמרצות. האירוע הסתיים רק בהתערבות המשטרה הבולגרית. בהמשך, החל אהרנפרייז להפיץ עיתון עצמאי בשם "לה לוז" (האור) ששם לו למטרה לקעקע את מעמדה של ההנהגה הציונית החילונית בבולגריה. הקונסיסטוריה של יהודי בולגריה המשיכה במאמציה לצמצם את סמכויות הרבנות הראשית לענייני דת בלבד ובהדרגה, תוך התחזקות מעמדה של התנועה הציונית הצליחה בכך.[52]

ב-1914 נאלץ אהרנפרייז להתפטר ועזב את בולגריה. לאחר התפטרותו הפסיקה הרבנות הראשית להיות גוף דומיננטי בניהול חיי הקהילות ותפקידה הצטמצם לתחום הדתי בלבד.[53] ב-1920 קיבלה סוגיה זו משנה תוקף, עת נערך בסופיה הכינוס הארצי של נציגי הקהילות בבולגריה ובו נקבע שהארגון הארצי של יהודי בולגריה יהיה חילוני ודמוקרטי.[54] עוד נקבע, כי הרב הראשי לא יתערב בפעילות הקונסיסטוריון וישתתף בישיבות כיועץ בלבד.

בית הכנסת המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בית הכנסת בסופיה
בית הכנסת המרכזי בסופיה

ב-1903 החליט הוועד המרכזי של קהילת סופיה על הקמת בית כנסת מרכזי לקהילה ובראש צוות ההקמה הועמד אברהם דוידצ'ון לוי שהיה מקורב לחוגי ממשל וקשריו אלו סייעו בהתרת סבכים בירוקרטיים. בתחילה התנגדו ראשי התנועה הציונית בעיר למיזם מתוך נימוק שראשית יש להשקיע בשיפור מוסדות החינוך היהודיים בעיר ואחר כך להשקיע ממון רב בהקמת בית הכנסת. ראשי הקהילה עמדו על רעיון הקמת בית הכנסת ולבסוף הוסכם על הקמתו. התכנון היה להקים מבנה כדוגמת בית הכנסת טמפלגאסה בווינה, בעל 1,170 מקומות ישיבה ותקציב הפרויקט עמד על 438,000 לבות. ב-23 בספטמבר 1909 נחנך בית הכנסת בטקס ממלכתי. המלך פרדיננד הראשון התכבד ב"גזירת הסרט" ובאירוע נכחו גם רעייתו המלכה מריה לואיזה, ראש הממשלה אלכסנדר מלינוב, שרי ממשלה ופקידים בכירים וכן סגן ראש הכנסייה הבולגרית המטרופוליט פארטניי.[55] בשלהי 1943 נפגע בית הכנסת בהפצצה שערכו מטוסי בעלות הברית על סופיה. ב-1955 הוכרז בית הכנסת כאתר מורשת לאומית בולגרית ובראשית שנות ה-90 הוקם במקום מוזיאון.

בית הקברות היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בית הקברות המרכזי בסופיה

ככל הנראה בראשית המאה ה-17 הוקם בית קברות ספרדי באזור "שוק המלח" הישן בסופיה. בית הקברות פעל עד 1898 עת הופקע על ידי שלטונות נסיכות בולגריה לצורך פיתוח עירוני. בבית הקברות המרכזי בסופיה הוקצתה חלקה היהודית ובה נקברי הנפטרים מקרב הקהילה היהודית מאז 1898. שטח החלקה היהודית כ-50,000 מטר רבוע ומצויים בה כ-7,000 מצבות שהכיתוב עליהן בעברית, בבולגרית ובלאדינו.

מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפיכת חזית המולדת הבולגרית והקמת הממשלה החדשה בראשות קימון גאורגייב, הותר מחדש חופש הפולחן ליהודי בולגריה. השתלטותם ההדרגתית של הקומוניסטים על המדינה והפיכתה לטוטליטרית בשילוב העלייה ההמונית של בני הקהילה לישראל הובילו לצמצום הדרגתי בחיי הדת, תוך שבהדרגה מוטלות מגבלות שלטוניות על חופש הדת. חיי הדת הצטמצמו עוד, כאשר הרבנות והקונסיסטוריה הוכפפו למשרד החינוך הבולגרי והיו נתונים לפיקוחו ההדוק.[8]

הרב הראשי ד"ר אשר חננאל ניסה לשמר את חיי הדת ולהמשיך ולהפעיל את בית הכנסת בסופיה. ב-1961 הוחרם בית הכנסת על ידי השלטונות הקומוניסטים ומחאותיו של הרב חננאל הובילו למעצרו בידי המשטרה הבולגרית.[56] בהמשך, נכלא הרב חננאל ללא משפט בידי השלטון הקומוניסטי. מאסרו של הרב עורר תרעומת רבה בארץ ומחוצה לה ונעשו מספר פניות לבולגרים לשחררו. בין הפונים אריה טרטקובר יושב ראש הקונגרס היהודי העולמי וישראל ברודי הרב הראשי של בריטניה.[57] המחאות לא הועילו, ולבסוף הועמד הרב חננאל לדין ונדון לשלוש וחצי שנות מאסר. במהלך מאסרו חלה הידרדרות ניכרת במצב בריאותו ולחץ כבד שהופעל על השלטונות הבולגרים הוביל ל"משפט חוזר" ושחרורו מהכלא. ב-1964, זמן קצר לאחר שחרורו, הלך הרב חננאל לעולמו.[58];[59]

בראשית שנות ה-90, לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי חודשה הרבנות הראשית והרב בכור כחלון מונה לרב הראשי של יהודי סופיה ובולגריה. בית הכנסת שב לפעילות ומקווה הטהרה הסמוך לו שופץ.[56] כמו כן, פועל בסופיה בית חב"ד.[47]

החינוך היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – החינוך היהודי בבולגריה

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העות'מאנית התבסס החינוך על בתי למידה שכונו מלדארי. במסגרת זו למדו ילדי הקהילה קריאת תפילות וחומש בדרך כלל בלאדינו. שיטת ההוראה התבססה על שינון והמלדארי חסרו תנאי למידה ותנאים סניטריים בסיסיים המתאימים לחינוך מודרני ובהיקף של יום שלם. לאחר מספר שעות לימוד מצומצם, עברו התלמידים לעבוד כשוליות בקרב בעלי המלאכה בעיר. בנות הקהילה לא למדו קרוא וכתוב. בתי למידה אלו נסמכו על תרומות ותשלומי הורים, כך שרק בניהם של יהודים אמידים יחסית יכלו ללמוד בהם. להבדיל מאזורים אחרים באירופה, לא היו ישיבות גבוהות בבולגריה וכך נותר חינוך ילדי הקהילה במתכונתו הבסיסית והמצומצמת. עשירי הקהילה המופלגים המעטים, נהגו לשלוח את בניהם למוסדות להשכלה גבוהה מחוץ לבולגריה.[11]

לאחר עצמאות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנסיכות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עצמאות בולגריה החלה רשת אליאנס לפתוח בתי ספר ברחבי בולגריה, ב-1879 נפתח בסופיה בית ספר לבנים ושנתיים מאוחר יותר גם לבנות. בבתי ספר אלו שהעניקו השכלה יסודית לימדו בצרפתית, כאשר לימוד התורה נוהל בעברית ולאדינו. בראשית פעולתם של בתי הספר בסופיה הייתה תוכנית לימוד ארבע שנתית (כיתות א'-ד') ובהמשך נוספו שלוש כיתות נוספות (ה'-ז'). בתי הספר של אליאנס חוללו מהפכה בחינוך בני קהילת סופיה ורבים ממנהיגי הקהילה לעתיד למדו בהם.

לפעילות זו של רשת אליאנס קמו שני מתנגדים עיקריים. הממסד הרבני וההסתדרות הציונית. הממסד הרבני תקף את מגמת החילון שאפיינה את תוכנית הלימודים, תוך קביעה שיש בה סכנה לערכי המסורת. התנועה הציונית קבעה שעל מערכת החינוך לנקוט קו לאומי על פני הקו האוניברסלי אשר מדגישה תוכנית הלימודים במוסדות הרשת. בהמשך, טענה התנועה הציונית כי הרשת משרתת אינטרסים צרפתיים וב-1898 הציעה רפורמה בתוכנית הלימודים של הרשת, אשר נדחתה על ידי הנהלתה. העימות החריף תוך שראשי התנועה הציונית מאשימים את הרשת ב"מיסיונריות צרפתית" ובמקביל פעלה התנועה הציונית להקמת בתי ספר עבריים בערים השונות ובכלל זה בסופיה, מתוך מטרה שיהיו בעלי אוריינטציה ציונית לאומית. כפועל יוצא מהעימות סגרה רשת אליאנס את שערי בתי ספרה.[60]

בממלכת בולגריה – תהליך החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1891 פורסם בבולגריה חוק השכלת העם ובמסגרתו הוכרו בתי הספר של הקהילה כמוסדות רשמיים ובוגריהם יכלו להמשיך את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה. בהמשך, תועדו ביקורים של מפקחים מטעם משרד החינוך הבולגרי בבתי הספר של הקהילה. שיטות הלימוד הישנות המתבססות על שינון הוחלפו בחדשות והוצאו לאור ספרי לימוד חדשים. ב-1894 פרסם הרב מרדכי גרינוואלד את הספר "מדריך למורים היהודים" שנכתב בלאדינו ושימש בסיס ראשוני להאחדת שיטות הלימוד המודרניות בבתי הספר. בסופיה החלה לצמוח שכבת אינטליגנציה אשר פעלה לקידום החינוך בכל רובדי הקהילה וב-1895 הוקם ארגון "השחר" שמטרתו סיוע ומתן מלגות לימודים לתלמידים נזקקים מקרב הקהילה. חלק מצעירי הקהילה הצטרפו לארגונים שמטרתם יישוב ארץ ישראל כגון ארגון "אהבת ציון" שחבריו הצטרפו לגרעין ההתיישבות בחורן, ו"אחים ליישוב ארץ ישראל" שחבריו הצטרפו לגרעין ההתיישבות בהרטוב.[11]

במקביל להתפתחות החינוך המודרני, חל תהליך "בולגריזציה" של הקהילה היהודית שאופיין בחילון ובגידול במגדירי השפה הבולגרית על פני הלאדינו כשפתם העיקרית. בין 1898 ל-1910 ירד שיעור הלא אוריינים בבולגרית מ-8.7 אחוזים מבני הקהילה ל-1.52 אחוזים. ב-1926 הגדירו 89.43 אחוזים את הלאדינו ו-7.62 אחוזים את הבולגרית כשפת אימם וב-1934 הגדירו 57.86 אחוזים את הלאדינו ו-39.8 אחוזים את הבולגרית כשפת אימם.[61] במקביל הצטמצמה כמעט לחלוטין עיתונות הלאדינו.

לתהליך זה הייתה השלכה על מספר התלמידים אשר למדו בבתי הספר היהודיים. למרות הגידול המשמעותי באוכלוסיית בני הקהילה בתקופה שבין מלחמות העולם, חלה ירידה מקבילה במספר התלמידים בחינוך היהודי. חלק ניכר מהמשפחות האמידות העדיפו לשלוח את בניהם לבתי ספר כלליים בסופיה ואף מחוץ לבולגריה. אחוז התלמידים בחינוך היהודי נותר גבוה יחסית בשכונת העוני יוצ'בונאר וזאת בשל הוצאות הלימוד הנמוכות. ב-1921 למדו 1,230 תלמידים במערכת החינוך היהודית, נתון המהווה 47 אחוזים מכלל התלמידים מקרב בני הקהילה. באמצע שנות ה-20 עמד תקציב מערכת החינוך היהודית על 2.14 מיליון לבות ומתוכו מומנו 23 אחוזים על ידי עיריית סופיה ועוד 0.7 אחוזים על ידי משרד החינוך הבולגרי.[62][63]

מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה הוקפאה פעילותם של בתי הספר היהודיים והיא חודשה רק בשלהי 1944, לאחר ההפיכה שהובילה חזית המולדת הבולגרית וחזרתם של מגורשי סופיה לבירה. חזית המולדת היהודית בראשות פרופסור ז'אק נתן שמה לה למטרה להשתלט על כל מוסדות הקהילה ובכלל זה מערכת החינוך. החזית נקטה קו פרו-קומוניסטי מובהק ופעלה לביטול הזהות היהודית של המוסדות. בתחילה בוטלו לימודי העברית ובהמשך פוטרו כל המורים לעברית. מאוחר יותר, בוטלה חופשת יום השבת ובמקומו הונהגה חופשה בימי ראשון כמנהג הנוצרים. ב-1946 נמסרו בתי הספר מניהול הקהילה לידי משרד החינוך הבולגרי ובמהלך גל העלייה הגדול עם הקמת מדינת ישראל, הם נסגרו סופית.[64] בשלהי 1946 יסדה רשת אורט ועד מרכזי בסופיה והפעילה מספר בתי ספר מקצועיים ברחבי בולגריה וגם בסופיה שכללו סדנאות לנגרות, חייטות, כריכת ספרים, תפירה ודפוס. ב-1951 למדו בבית הספר למלאכה של רשת אורט בסופיה 261 תלמידים ורק 109 מהם היו בני הקהילה היהודית. ב-1952 העבירה רשת אורט את בתי הספר שלה לרשות הקונסיסטוריון ובהמשך הם נמסרו לחזקת המדינה.[65][42]

בראשית המאה ה-21 למדו כ-300 מבני קהילת סופיה בבתי ספר ממלכתיים, אשר בהם מועברים תכנים ייעודיים לבני הקהילה ובכלל זה שיעורי עברית ומסורת. חלק מצעירי הקהילה משתתפים במחנה קיץ שנתי בו משתתפים צעירים מכל קהילות בולגריה.[56]

אגודות נשים, נוער וספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מכבי בולגריה

ב-1900 הוקמה על ידי חברי אגודת "השחר" להשכלה עצמית, אגודת ספורט בשם "שמשון". ביוני 1903 הלכו ברגל מסופיה לבזל שלושה מחברי אגודת שמשון בסופיה במטרה להשתתף בקונגרס הציוני. בהגיעם לווינה קיבל אותם בנימין זאב הרצל לשיחה ומשם המשיכו לבזל. ב-1905 התפלגה אגודת שמשון, כאשר חלק מחבריה הקימו את תא אגודת "מכבי" בסופיה והנותרים חברו לאגודת "גיבור". בהמשך הפכה סופיה למקום מושבו של האיגוד הארצי של תנועת מכבי.[66] ב-1921 נדחתה בקשת מכבי בולגריה להצטרף לארגון מכבי העולמי על רקע העובדה שהוועד המרכזי של מכבי בולגריה לא הכריז רשמית על הארגון כציוני. ב-1925 התקבל ארגון מכבי בולגריה לארגון מכבי העולמי. ב-1932 השתתפו חברי מכבי במכביה הראשונה, ובינואר 1933 ביקר בסופיה נשיא הכבוד של ארגון מכבי העולמי הנרי מונד, הברון השני מלצ'ט (אנ') ונפגש עם ראשי האגודה.

ב-1939, עם החמרת המדיניות האנטי יהודית בממלכה, הורה שר הפנים הבולגרי על סגירת אגודת מכבי והחרמת רכושה. האגודה עתרה לבית המשפט המחוזי בסופיה בנושא וזה ביטל את החלטת שר הפנים. ממשלתו של בוגדאן פילוב הביאה את העניין לדיון מיוחד בפרלמנט הבולגרי ובמסגרתו אושר חוק מיוחד שקבע שהחלטת שר הפנים איננה ניתנת לערעור על ידי בית המשפט. וכך, בראשית 1940 הופסקה פעילות האגודה ורכושה הוחרם.[67] לאחר מלחמת העולם השנייה חודשה פעילותה של אגודת מכבי וכן המכבי הצעיר שפעל במסגרת תנועת "החלוץ המאוחד". ב-18 בינואר 1948 הודיעה תנועת מכבי הצעיר על הפסקת פעילותה ובראשית 1949 הפסיקה גם אגודת מכבי את פעילותה.[68]

השומר הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בספטמבר 1925 נערכה בסופיה הוועידה הראשונה של ארגון השומר הצעיר בבולגריה. פעילותו של השומר הצעיר השיקה לפעילות ארגון "מכבי" והנושא הוביל לתחרותיות ובהמשך לעימות בין ראשי הארגונים. ב-1934, לאחר ההפיכה שביצעו בבולגריה חברי הליגה הצבאית, הוצרו צעדיהם של ארגונים המזוהים עם השמאל הפוליטי והוטל פיקוח על ארגון השומר הצעיר. ב-1939 הפסיק הארגון את פעילותו.[67] לאחר שחרור בולגריה על ידי הצבא האדום, חידש הארגון את פעולתו, בהמשך חבר לארגון "החלוץ המאוחד", ובקיץ 1946 נערכה הוועידה ה-11 והאחרונה של הארגון.[69] הקומוניסטים היהודים, חברי חזית המולדת הפעילו לחץ כבד על ארגוני הנוער הציונים להפסיק את פעילותם. במקביל, החל גל העלייה ההמוני ומספר החברים הלך וקטן. ב-18 בינואר 1948 הודיע ארגון "השומר הצעיר" על הפסקת פעילותו.[68] ב-1992 חודשה פעילותו של הארגון בסופיה ובהמשך גם של בני ברית.[3]

ויצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 יסדה רחה פריאר את אגודת ויצו בבולגריה. פריאר הייתה רעייתו של הרב הראשי ליהודי סופיה, ד"ר מוריץ פריאר ושמה דגש על פעילות תרבותית יהודית, תוך שהיא מרצה בלאדינו בפני נשות העיר. ב-17 בינואר 1926 התקיימה בבית העם "הישן" בסופיה, הוועידה הראשונה של ויצו בבולגריה. לאחר שעזבו פריאר ובעלה את בולגריה עמדה בראש ויצו בולגריה, רגינה זילברשטיין ועד לסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 עלה מספר חברות הארגון ל-3,500 נשים. לאחר החלת החוק להגנת האומה, הופסקה פעילות הארגון והיא חודשה לאחר עליית חזית המולדת הבולגרית לשלטון. בינואר 1948 הפעילו הקומוניסטים היהודים לחץ על ארגון ויצו בבולגריה להתפרק ולחדול מפעילות. ב-29 בינואר הגישו ראשי ויצו עצומה לראש הממשלה גאורגי דימיטרוב וב-2 בפברואר הוא הודיע שהארגון רשאי להמשיך את פעילותו.[70] לאחר תום גל העלייה ההמוני לישראל הפסיק הארגון את פעילותו בשל חוסר בחברות.

החלוץ המאוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 בספטמבר 1944 הוקם בסופיה ארגון "החלוץ המאוחד" ואליו השתייכו כל חברי תנועות הנוער שפורקו במהלך המשטר הפאשיסטי. לארגון הצטרפו חברי המכבי הצעיר, בית"ר, השומר הצעיר, הנוער הציוני ועקיבא. אלפי בני נוער הצטרפו לארגון החדש, שעד מהרה נקלע לעימות עם הקומוניסטים היהודים במאבק על ההגמוניה בקרב בני הנוער. הקומוניסטים אסרו על תלמידי בית הספר להשתתף בכינוסי החלוץ המאוחד, אך הוראה זו לא קוימה.[64] העימותים מול הקומוניסטים היהודים בשילוב גל העלייה הובילו להפסקת פעילות הארגון ב-18 בינואר 1948.[68]

הכח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הכח סופיה

במרץ 1925 התאחדו המועדונים "ולדימיר ז'בוטינסקי ו"גלוריה", תחת השם הכח סופיה. מועדון הספורט היה מזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית וגולת הכותרת של פעילותו הייתה קבוצת הכדורגל "הכח סופיה" שפעלה עד 1944 ושיחקה בליגה השנייה והשלישית. אחד מכוכבי הקבוצה בשנות ה-30 היה משה מירנדה אשר לאחר עלייתו לישראל, נמנה עם מייסדי מכבי יפו.

הפוליטיקה הפנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנסיכות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-19 התחולל עימות גלוי על השליטה בקהילה, בין הצעירים חברי שכבת האינטליגנציה החדשה על זרמיהם הפוליטיים השונים ובין עשירי הקהילה שכונו "נוֹטָאבִּילִים", אשר שלטו במוסדות הקהילה ובכלל זה בהנהלות בתי הספר ובתי הכנסת והתנגדו לשינויים ובעיקר לניצני הציונות. ב-1898 לאחר יסוד התנועה הציונית הוסלם המאבק ובסופו נושלו הנוטאבילים מהנהגת הקהילה.[11] בתקופה זו התחולל עימות גם בין חברי תא בני ברית בסופיה ולבין חברי הוועד הציוני המרכזי, על רקע האשמות מצד חברי התנועה הציונית על כך שחברי "בני ברית" תומכים בנוטאבילים.[51] ראשית הפעילות הציונית בסופיה כרוכה בשני אירועים עיקריים. הראשון היה הגעתם לסופיה בשלהי המאה ה-19 של אקדמאים יהודים מהאימפריה הרוסית, רובם בהזמנת הממשלה הבולגרים. לאישים כדוגמת ראובן בירר, צבי בלקובסקי, בוריס שץ, הירש רימלובסקי וקרל הרבסט שהיו חברי או תומכי תנועת חובבי ציון, נודעה השפעה על ארגונה ומיסודה של התנועה הציונית בבולגריה בראשית דרכה. האירוע השני קשור לבואו של יוסף מרקו ברוך לבולגריה. מרקו ברוך הגיע במסע רגלי מבלגרד לסופיה בשלהי מרץ 1895 ולאחר הגעתו נפגש עם הרב הראשי ד"ר מרדכי גרינוואלד ועם ראובן בירר באוניברסיטת סופיה, וביקש סיוע להפצת רעיונותיו באמצעות כתב עת בצרפתית. למרות סיוע ראשוני נקלע מרקו ברוך לעימות מול ראשי הקהילה וביולי 1895 לאחר הפצת עותק ראשון מכתב העת שלו, עבר לפלובדיב ושם המשיך בפעילותו שהובילה להקמתה של ההסתדרות הציונית בבולגריה. ב-1897 הגיעה הזמנתו של בנימין זאב הרצל לקונגרס הציוני הראשון ולאחר אספה בבית הכנסת האשכנזי בסופיה, הוחלט לשלוח לקונגרס את קרל הרבסט, צבי בלקובסקי ויהושע כלב.[71]

בממלכת בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת חיילים בולגרים בני העיר סופיה, בעת מלחמת העולם הראשונה וביניהם העיתונאי והמחזאי אלברט מיכאל

בראשית המאה ה-20 החלו חלק מבני הקהילה לאמץ תפישת עולם סוציאליסטית וסוציאל-דמוקרטית, הם הצטרפו למפלגות השונות בבולגריה והתרחקו מהגישה הלאומית שהופגנה על ידי התנועה הציונית. לימים, עברו רבים מגרעין אידאולוגי זה לתנועה הקומוניסטית בממלכה. העניין הוביל לעימות רעיוני חריף מול התנועה הציונית. בהמשך, הוקם בעיר סניף של מפלגת פועלי ציון, אשר חבריו ניסו ליצור סינתזה בין שתי הגישות. עם התחזקות התנועה הקומוניסטית בבולגריה והקצנתה ההדרגתית, התקרבה תנועת פועלי ציון לתנועה הציונית וחיזקה את מעמדה.[72]

בינואר 1915 נערכו בחירות לוועד הקהילה בסופיה אשר מנה 5 חברים. הרשימה הציונית זכתה ב-3 מושבים, הלא ציונים והנוטאבילים ב-2 והסוציאליסטים לא זכו באף מושב. ד"ר יהושע כלב נבחר לראש הקהילה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפלו מאות מבני הקהילה והמשבר הכלכלי, הפוליטי והחברתי שפקד את הממלכה לא פסח גם עליה. התנועה הציונית נחלשה וקמה לה אופוזיציה פנימית. במאי 1926 הוקמה בסופיה האגודה הרוויזיוניסטית. ב-16 בנובמבר 1926, ביקר בסופיה זאב ז'בוטינסקי ונאם בפני קהל המונים. בבחירות לקראת הקונגרס הציוני ה-15 שנערך בבזל ב-1927, זכו הרוויזיוניסטים ב-28.3 אחוזים מהקולות. שנתיים מאוחר יותר בבחירות לקראת הקונגרס ה-16 ירד כוחם של הרוויזיוניסטים ל-21 אחוזים מכלל הקולות, הציונים הכלליים זכו ב-49 אחוזים ורשימת "השמאל הציוני" ב-22.7 אחוזים.[73]

המשבר הכלכלי והחברתי שפקד את בולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, לווה בתהליך הגירה פנימית ומספר בני הקהילה עלה באחוזים ניכרים. הסוגיה הובילה ליחסים מתוחים בין בני הקהילה הוותיקים לבין המהגרים החדשים, שהיו בדרך כלל בעלי מעמד כלכלי נמוך ורבים מהם התרכזו ברובע העוני יוצ'בונאר. בבחירות לוועדי בתי הספר שנערכו ב-1932 ניגשו 4 רשימות. רשימה ציונית מאוחדת, סוציאליסטים, קומוניסטים, ורשימה בלתי תלויה שנקראה "התושבים" והורכבה מתושבים ותיקים בדרך כלל בני מעמד כלכלי בינוני וגבוה (חלק מהנוטאבילים). רשימת "התושבים" הביאה להחלשות משמעותית במעמד התנועה הציונית. הרשימה הציונית המאוחדת זכתה ב-40.5 אחוזים, רשימת "התושבים" ב-38.3 אחוזים, הקומוניסטים ב-14.2 אחוזים והסוציאליסטים ב-7 אחוזים. ב-1934, לאחר הפיכת הליגה הצבאית בממלכה בוטלו כל סוגי הבחירות למוסדות נבחרים בבולגריה והן חודשו רק בראשית 1937 על ידי ראש הממשלה גאורגי קיוסאיבנוב.[13]

עם החלת החוק להגנת האומה נאסרה הפעילות הפוליטית ופורקה ההסתדרות הציונית. ב-6 באוקטובר 1944 לאחר שחרור בולגריה על ידי הצבא האדום, נערכה בסופיה ועידת היסוד המחודשת של ארגון פועלי ציון וב-7 באוקטובר, יוסדה מחדש ההסתדרות הציונית המאוחדת ולנשיאה נבחר ויטלי חיימוב.[69] באפריל 1947 הוקם ארגון הנוער החלוצי של פועלי ציון שנקרא "בונה ומגן" ובהמשך היו יוצאיו מבין מתיישבי קיבוץ אורים. ב-5 באוקטובר 1944 הוקמה חזית המולדת היהודית בראשות פרופסור ז'ק נתן ובחסות השלטונות ותפקידה הוגדר כמתן תמיכה למשטר החדש בקרב בני הקהילה היהודית ולשמש כמוסד מפקח על פעילות המוסדות היהודיים בבולגריה.[64] יחסי ההסתדרות הציונית עם חזית המולדת נעו בין עימות שלפרקים נשא אופי אלים לבין שיתוף פעולה מתוך הסכם עקרונות שנחתם בין הגופים. ככל שהתחזק מעמדה בשלטון של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, כך הוחרפו המתחים הפוליטיים בקהילה. באוגוסט 1946 נעצר ונכלא ויטלי חיימוב יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה. הוא שוחרר לאחר מספר חודשים ללא העמדה לדין. מנקודה זו והלאה פעלה חזית המולדת היהודית בכל האמצעים כדי להשתלט על מוסדות הקהילה.

תחת השלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום השקל שנערך בסופיה ב-8 ביוני 1947

לאחר השתלטות הקומוניסטים על הנהגת הקהילה, הם פעלו לפירוק כל מוסדות התנועה הציונית, אשר בפועל לא הייתה פעילה עקב גל העלייה ההמוני. בראשית דצמבר 1948 הופקעו "בית הציונים הכלליים", "בית העם" ו"בית מכבי". בפברואר 1949 הופקע "בית השומר הצעיר". ב-12 בפברואר 1949 הודיעה תנועת פועלי ציון בבולגריה על פירוקה בשל חוסר בחברים ובהמשך, ב-29 במרץ 1949 הודיעה בסופיה המועצה העליונה של ההסתדרות הציונית על פירוק ההסתדרות בשל חוסר בחברים. ביוני 1949 נערך כינוס של 27 ועדי הקהילות היהודיות בבולגריה שהיו נתונים כולם לשליטת הקומוניסטים. הוחלט להפסיק את החברות בקונגרס היהודי העולמי ולסגור סופית כל מוסד חינוך בעל אוריינטציה "עברית". ב-20 באפריל 1952 נערך בסופיה כינוס נוסף, אליו הגיעו נציגים מ-13 קהילות בלבד. דוד ירוחם יושב ראש הקונסיסטוריון, תקף את מדיניותו "האנטי עממית" של דוד בן-גוריון וכינה את ההנהגה הישראלית "משרתי האימפריאליזם האמריקני". הוחלט לסגור את ועדי הקהילה בכל יישוב בו מספר היהודים היה קטן מ-50 נפשות.[74] כאמור, בראשית 1957 פורקה הקונסיסטוריה והוחלפה במועצה ממונה.

אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופיה הייתה פעילות ציונית ענפה ובהדרגה הפכה קהילתה למרכז הפעילות הציונית בבולגריה ובכלל זה תנועות הנוער והארגונים הנלווים.

תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית העם שנחנך ב-1934 בחסות "בנק גאולה"

ב-9 בספטמבר 1909 הופיעו בחנוכת בית הכנסת המרכזי בסופיה 35 מתלמידי בית הספר העברי במסגרת מקהלת חובבים. ב-22 בספטמבר 1909 הוקמה רשמית אגודת המקהלה שנקראה מאוחר יותר מקהלת צדיקוב על שם משה צדיקוב, אשר ב-1910 מונה למנצח המקהלה. השילוב בין שירת קודש לחול לא היה לרוחם של ותיקי הקהילה והמקהלה הפסיקה את פעילותה בבית הכנסת ועברה להופעות בפורומים חילוניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה מנתה המקהלה 120 זמרים וזמרות, היא הופיעה ברחבי בולגריה וזכתה להערכה רבה בציבור הבולגרי.

עוד נוסדו בעיר מספר אגודות חובבי מוזיקה ובכללן תזמורת כלי הנשיפה של אגודת מכבי אשר הופיעה ברחבי בולגריה וכן במכביה הראשונה. מסגרות אלו העמידו יוצרים ואמנים אשר נודעו בהמשך גם מחוץ לבולגריה כגון זמר האופרה ובמאי התיאטרון ביטוש דוידוב. בעיר הוקמה להקת תיאטרון בהדרכת אליעזר אנסקי ובכיכובם של גיזלה אנסקי וליאון נאימוב קונפורטוב. בנובמבר 1935 העלה התיאטרון את ההצגה "הקרבן" מאת אלברט מיכאל והיא הוצגה ברחבי בולגריה ובבלגרד בירת ממלכת יוגוסלביה.[76] מבין עולי סופיה שבלטו ביצירתם בישראל, ניתן למנות את השחקנים אבנר חזקיהו ואלברט כהן, המשורר ישראל פנקס, המלחין יצחק סדאי, הסופרים סבינה מסג, משה גיורא אלימלך ושלמה קאלו, הצייר שמואל לוי והפסלים אהרן אשכנזי ויוסף תגר.

לאחר מלחמת העולם השנייה חודשה הפעילות התרבותית והיא עמדה בסימן השתלטות הקומוניסטים על בולגריה והחלת משטר טוטליטרי, אשר קבע גם את התכנים האמנותיים המותרים לפרסום. יחד עם ההגבלות המשיכו להתבלט ביצירתם מספר אמנים ואנשי תרבות כגון הסופר והמחזאי ולרי פטרוב, שחקן התיאטרון והקולנוע יצחק פינצי, הסופר, העיתונאי ומבקר הספרות אמיל בסט (נולד ב-1949) ובימינו בולטת הזמרת מירה ארויו.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדו שבועון "לה בירדאר" – האמת, שהופץ בסופיה על ידי יעקב חיימוב החל מ-1898

ב-1893 הוחל בהפצת הדו שבועון "איל אמיגו דל פואבלו" (לאדינו: ידיד העם) ונכללו בו עדכונים חדשותיים כלליים וכן על קהילות יהודי בולגריה, ובנוסף מאמרים פובליציסטיים. מערכת העיתון פעלה עד 1900. ב-12 ביולי 1896 יצא לאור כתב עת ציוני בלאדינו ובבולגרית (בלאדינו: לה ווס דה ישראל – "קול ישראל" ובבולגרית: אברייסקי גלאס – הקול העברי) וזכה לתפוצה רחבה בקרב צעירי הקהילה. ב-1898 יצא לאור הדו שבועון "לה בירדאר" (בלאדינו: האמת) אשר בנוסף לנושאים חדשותיים עסק בסוגיות חברתיות וכלכליות הנוגעות ליהודי בולגריה בכלל וסופיה בפרט.[11] בשנה זו הועברה לסופיה מפלובדיב מערכת העיתון הציוני "איל דיאה" והעיתון הופץ בלדינו בקרב הקהילה. ב-1901 יצא לאור בפלובדיב השבועון הרשמי של ההסתדרות הציונית "השופר" ולאחר מלחמת העולם הראשונה הועברה מערכת העיתון לסופיה.[52] בראשית שנות העשרים של המאה ה-20 הופיע בסופיה השבועון "אברייסקי פריגלד", "ההשקפה היהודית" אשר ניהל מאבק אידאולוגי חריף מול הזרם הקומוניסטי שצבר כוח ומעמד בקהילה. העיתונות הופיעה באופן סדיר עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ואז נאסרה פעילותה. ב-8 באוקטובר 1944, לאחר שחרור בולגריה על ידי הצבא האדום ועליית חזית המולדת הבולגרית לשלטון, יצא לאור ביטאון ההסתדרות הציונית המאוחדת וב-26 באוקטובר גם ביטאון תנועת פועלי ציון.[69] לאחר השתלטות הקומוניסטים על בולגריה נסגרו בהדרגה כתבי העת ורק העיתון "אברייסקי וסטי" המשיך בפעולתו ובדיווחיו על התנהלות הקהילה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-16 הגיעו לסופיה מסלוניקי משפחות של יהודים מקרב מגורשי ספרד אשר שינו את המאזן הדמוגרפי והכלכלי של הקהילה. החל מאמצע המאה נודעו יהודי סופיה כסוחרי בדים, טווים, יצרני גבינות, מלווים בריבית וגובי מסים מטעם השלטונות העות'מאנים.[3]

בשלהי המאה ה-16, בתקופת שלטונו של מוראט השלישי פרץ משבר כלכלי חריף עקב הפחתה משמעותית בערך המטבע העו'תמאני בשל החלפת חומרי הגלם מהם נטבעו המטבעות. הפגיעה המשמעותית הייתה בענף ההלוואה בריבית שהיה מקור פרנסה מרכזי בקהילת סופיה. בראשית המאה ה-17, בתקופת שלטונו של אהמט הראשון חלה התאוששות מסוימות במצבה של הקהילה ובניה מתועדים כסוחרים, חלקם אמידים אשר קיימו קשרי מסחר יבשתיים עם הרפובליקה של ונציה. קשרי המסחר נוהלו יבשתית באמצעות חמורים רתומים לעגלות משא שנתיבן עבר דרך סרביה עד לעיר הנמל רָאגוּזָה ומשם הועמסו הסחורות על אניות שהפליגו לוונציה.[6]

בין 1617 ל-1623, תקופת שלטונם של הסולטאנים מוסטפא הראשון ועות'מאן השני חלה החמרה במצב ביטחון הפנים, סוחרים רבים הותקפו ונרצחו בדרכים ולעניין הייתה השלכה על מצבם הכלכלי של בני הקהילה ולהאטת הפעילות הכלכלית.[6] בתקופת מוראט הרביעי, אשר שלט מ-1623 ועד 1640, הוחזר הסדר על כנו ויהודי העיר עסקו ביבוא ויצוא סחורות והועסקו גם כעמילי מכס. אחוז האוריינות הגבוה בקרב בני הקהילה ורב לשוניותם סייע להם בהשגת דומיננטיות במסחר והוא התנהל בתוך שטחי האימפריה העות'מאנית כגון המרכזים הכלכליים בבלגרד, בוקרשט וסלוניקי, אך גם מול ישויות שכנות.[3] בשלהי תקופת שלטונו של מהמט הרביעי נתונים היו ענפי היבוא והיצוא ברובם בידי בני הקהילה.

במחצית הראשונה של המאה ה-18 שותק המסחר הימי העות'מאני בידי הצי הוונציאני, המסחר באזור בולגריה התבצע בעיקר בדרכים יבשתיות, עניין שהעלה את מעמדם של הסוחרים היהודים מקרב בני הקהילה. בשלהי המאה ה-18, בתקופת שלטונו של אבדילהמיט הראשון נתונה הייתה כלכלת האימפריה העות'מאנית במשבר כלכלי חריף, משום שההכנסות ממיסים לא כיסו את הוצאות אחזקת המנגנון השלטוני ואת הצבא בו נדרשה רפורמה ותוכנית הצטיידות מחודשת. כפועל יוצא מכך הוכרזה רפורמה מוניטרית שהובילה לירידה משמעותית בערך המטבע העות'מאני, עניין שהוביל למשבר כלכלי בקהילת יהודי סופיה. בנוסף, החלשות השלטון העות'מאני המרכזי הביא לכך שהואלים המקומיים הטילו מיסים חדשים על הסוחרים היהודים, סוגיה שהחמירה עוד יותר את המשבר.[6] בראשית המאה ה-19, בתקופת שלטונו של מהמוט השני הורע מאוד מצב ביטחון הפנים, קשרי המסחר היבשתי למרכזים באדירנה, סלוניקי ואיסטנבול שובשו ומחזורי העסקים קטנו. אף על פי שלקראת מחצית המאה ה-19, בתקופת שלטונו של אבדילמג'יט הראשון חלה הטבה מסוימת במצב ביטחון הפנים שהשליכה על המצב הכלכלי, הרי שעם מותו חזר האזור לחוסר סדר שלטוני, תוך מלחמת אזרחים אשר שיתקה את חיי הכלכלה ובאפריל 1877 פלש צבא האימפריה הרוסית במטרה לשחרר את אזור בולגריה מהאחיזה העות'מאנית.[6]

סוגיית המיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-15, בתקופת שלטונו מהמט השני הוטלו על בני הקהילה שני סוגי מסים. האחד, מס גולגולת אחיד בו חויב כל תושב והשני, מס קהילה שנגבה באופן פרוגרסיבי על ידי רבני הקהילה. בהמשך, הוטל מס שכונה מס אקצ'סי ובמסגרתו שילמה הקהילה על זכותה להחזיק רב. בראשית המאה ה-16, בתקופת שלטונו של סלים הראשון הוטל מס מכר על סחורות בשיעור שנע בין 3 ל-5 אחוזים מהעסקה.

בראשית המאה ה-19, הטיל הסולטאן מוסטפא הרביעי על הסוחרים היהודים מס מכירות יין ומס השתתפות בירידי מכירות. בהמשך הוטל מס על בשר שכונה גאבלה. בני הקהילה שילמו גם מיסי קהילה פנימיים פרוגרסיביים לצורך מימון הנהגת הקהילה ומוסדותיה ובכלל זה בעלי התפקידים השונים. כמו כן היו מבצעי התרמה ייעודיים לצורכי סיוע לנזקקים ברכישת עצי הסקה לחורף או מצות לפסח וכן סיוע לפליטים יהודים שהגיעו לעיר על רקע המלחמות האזוריות.[45]

לאחר עצמאות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום אוויר של רובע יוצ'בונאר

מלחמת העצמאות הבולגרית הותירה את הקהילה היהודית בסופיה במשבר כלכלי. בשלהי המאה ה-19 התגוררו בסופיה כ-7,000 יהודים ומתוכם כ-3,000 בפרוור העוני יוּצְ'בּוּנָאר (בבולגרית: Юч Бунар).[77] מצבם הכלכלי היה ירוד. חלקם עסקו ברוכלות, מכירת פירות, תירס ובוטנים, צחצוח נעליים ומקצתם היו משרתים וסבלים. הנשים שנמצאו במעגל העבודה היו כובסות או משרתות. ביוצ'בונאר היה מספר לא מבוטל של קבצנים, סוגיה עליה נכתב בעיתונות האנטישמית. מיד לאחר קבלת העצמאות אולצו סוחרי סופיה לסגור את בתי העסק שלהם גם בימי ראשון וזאת בנוסף לסגירתם בשבת. מגמה זו השתלבה בפרץ האנטישמיות שלווה את הנסיכות הצעירה עם שחרורה מעול העות'מאנים והוסיפה פן כלכלי לאנטישמיות הדתית המסורתית. אמידי קהילת סופיה נרתמו לסייע לחברי הקהילה הנתמכים. הקהילה האשכנזית הפעילה את אגודת הסעד פּוֹדקרפּה – "תמיכה" שחבריה סייעו לנזקקים בעיקר לקראת החגים ובהמשך אף ייסדו את בית האבות ע"ש לוּקה מוסקוביץ. ב-1885 הוקם ארגון הסעד על שם ונטורה לוי שפעל לסייע לתלמידים עניים וב-1890 הוקם על ידי שמואל תאג'ר ארגון סעד דומה.[11]

בתקופת שלטונו של המלך פרדיננד הראשון זכתה העיר סופיה לתנופת בינוי ופיתוח, הפכה למטרופולין מודרני ועקב כך חל שיפור הדרגתי במצבם הכלכלי של תושביה ובכלל זה בני הקהילה היהודית. תהליך השיפור נגדע לאחר מלחמת העולם הראשונה, עת פרץ משבר כלכלי חריף בבולגריה שהוביל להגירה פנימית משמעותית לערים הגדולות ובעיקר לסופיה. בראשית שנות ה-20 מנתה הקהילה כ-20,000 נפשות ומתוכם עמד שיעור המפרנסים על 36 אחוזים. מתוך המפרנסים כשליש היו עצמאים רובם סוחרים ומקצתם עסקו בבנקאות וביטוח ושני שלישים היו שכירים בענפי התעשייה, הטקסטיל ובמגזר השירותים האישיים.[1] אחוז השכירים בקהילת סופיה היה גבוה יותר מהממוצע בקרב כלל יהודי בולגריה, ואחוז העצמאים נמוך יותר, עניין המצביע על מעמד כלכלי נמוך מהממוצע. בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 החריף עוד יותר המשבר הכלכלי בבולגריה, שיעור השכירים והמובטלים עלה ושיעור העצמאים ירד בהדרגה.[1]

למרות חיכוכים על רקע אידאולוגי, פעלה השכבה האמידה בקרב קהילת סופיה לסייע לשכבות החלשות ובעיקר למאות החיילים ששוחררו מהצבא לאחר צמצומו כמתחייב בחוזה ניי. בראשית שנות ה-20 נוסד הבנק הקואופרטיבי "גאולה" ועסק במתן אשראי לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים מקרב בני הקהילה. בהמשך, הרחיב הבנק את פעילותו גם לאפיקים נוספים תוך שגם בני השכבות האמידות משתמשים בשירותיו. הנהלת הבנק בסופיה סייעה להקמת סניפים נוספים של הבנק בערים נוספות ברחבי בולגריה.[78]

עובדי ומנהלי בנק גאולה בתצלום משלהי שנות ה-30 של המאה ה-20

ב-1931 פרסם ועד הקהילה בסופיה דין וחשבון על מצבם הכלכלי של יהודי סופיה ומתוכו עולה שמתוך 23,566 בני הקהילה היו 8,971 מפרנסים (38.1 אחוזים). מניתוח סקטור המפרנסים עולה, כי 27 אחוזים היו סוחרים ורוכלים, 23 אחוזים היו בעלי מלאכה, 20 אחוזים היו פועלים, 13 אחוזים היו פקידים במפעלים פרטיים, 4 אחוזים עסקו במקצועות חופשיים, אחוז אחד היו בנקאים ותעשיינים ו-9.5 אחוזים היו מבוטלים. בבחינת האוכלוסייה הלא עובדת עולה כי מחציתה היו עקרות בית, 32 אחוזים היו תלמידים בגילאי יסודי ותיכון, 1.2 אחוזים היו סטודנטים ו-16.8 אחוזים היו ילדים מתחת לגיל 6.[1]

ב-1931 הוקם בסופיה ביוזמת תא בני ברית בסופיה ובמימון ראשוני של ארגון הג'וינט הבנק הפרטי "נארודין טרוד" (עמל העם), שנועד לסייע לבני הקהילה. ב-1933 הפך הבנק הפרטי "כרמל", לבנק קואופרטיבי, קיבל אשראי מהבנק החקלאי הלאומי הבולגרי והקצה מרווחיו לפעולות סוציאליות בקרב בני הקהילה. ב-1934 הוקם במימון בנק גאולה "בית העם" בסופיה ובו חנויות ואולמות כנסים ודיונים שהגדול מביניהם בן 1,200 מקומות ישיבה וכן ספרייה ואולם קריאה.[78]

ב-1939 ערכה אגודת "קופת צדקה וביקור חולים" משאל מקיף בקרב קהילת סופיה וממנו עלה, כי 17.4 אחוזים מהמשפחות הוגדרו עניות, חלקן קרובות לסף רעב והתגוררו ב:"חורבות, במרתפים ובצריפים". שיעור האבטלה בקרב כשירי העבודה בסקטור זה עמד על 34 אחוזים.[1]

מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוק בסופיה ב-1942

עם החלת החוק להגנת האומה הוטלו מגבלות כלכליות קשות על יהודי בולגריה. בין השאר נאסר על פעילותם של בנקים קואופרטיביים יהודיים. לאחר החלת החוק, נערכה האספה השנתית האחרונה של בנק גאולה ובמסגרתה נבחרו לראשונה חברי הנהלה לא יהודים. בהמשך, התאחד בנק גאולה עם "הבנק הפופולרי" שפעל באזור יוצ'בונאר והיה בבעלות חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבולגריה, מתוך מטרה לשמור על ההון היהודי.[78] ב-9 ביולי 1942 אישר הפרלמנט הבולגרי חוק המסמיך את הממשלה הבולגרית לאחוז בכל האמצעים לפתרון השאלה היהודית ובמסגרתו נקבע כי, 12 אחוזים מההון היהודי שהופקד בחשבונות בנק מוגבלים, יוחרם לצורך מימון פעולתו של הקומיסריון לשאלות יהודיות. עוד נקבע כי תופסק פעילותם של כל בתי העסק שנותרו עדיין בבעלות יהודית, עליהם להימכר ואת פיקדון המכירה יש להפקיד בחשבונות חסומים.[16] במאי 1943 לאחר גירוש יהודי סופיה, נמסרו בתי המגורשים לתושבי העיר ורכושם המטלטל נמכר במכירות פומביות. לאחר שחרור בולגריה הותר ליהודים לשוב לסופיה, אך מצבם הכלכלי היה קשה ומרביתם היו בחוסר כל.

בפברואר 1945 התירה ממשלת חזית המולדת לייבא לבולגריה מארצות הברית, נעליים, בגדים ותרופות ללא מכס כדי לסייע ליהודי סופיה. דירותיהם של בני הקהילה אשר שרדו את ההפצצות על העיר הוחזרו לבעליהן, חלקן מרצון וחלקן בהתערבות המשטרה הבולגרית. מפעלים, עסקים והון שהופקעו, לא הושבו.[69] עם מעברו ההדרגתי של המשק הבולגרי לכלכלה מתוכננת הוקמו קואופרטיבים רבים בסיוע ארגון הג'וינט, אשר השקיע עשרות מיליוני לבות ברכישת מכונות וציוד לתעשייה ובכך תרם להתאוששותה הכלכלית של המדינה כולה. למרות המאבק בין הציונים לחזית המולדת היהודית, הצליחו הקומוניסטים היהודים להביא לחידוש פעילותם של הבנקים הקואופרטיביים בסופיה ובהמשך התאחדו כולם תחת "בנק גאולה".[64]

ב-21 בדצמבר 1946 אושר בפרלמנט החוק לשיקומם הכלכלי של יהודי בולגריה. הממשלה הבולגרית החליטה להעניק אשראי בסכום של מיליארד לבות שיפרש על פני 6 שנים, לצורך החזרת הכספים שהחרימה הממשלה הקודמת מיהודי בולגריה. ב-17 במרץ 1947 הוחלפו שטרות הכסף בבולגריה והמטבע הבולגרי איבד מערכו. במקביל הוטלו על תושבי בולגריה מיסים חדשים וחישוב המס על בני הקהילה בוצע לפי חישוב ערך הרכוש העתידי הכולל את האשראי המיועד. כך נדרשו בני הקהילה לשלם מס על כספים שטרם התקבלו, העניין עורר תסיסה עצומה והחיש את כוונתם לעלות לישראל.[79] לאחר העלייה ההמונית לישראל והשתלטותם המוחלטת של הקומוניסטים על בולגריה פסקה כל פעילות כלכלית בעלת זיקה פרטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות סופיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 אלברט רומנו, כלכלה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 459–470. לפי דו"ח של הכלכלנים בן ארויה מואיז ואסטרוק כלב.
  2. ^ 1 2 חיים קשלס, מתי באו ראשוני היהודים לבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 28-36.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 הקהילה היהודית בסופיה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  4. ^ 1 2 3 4 5 הקהילה היהודית בסופיה, באתר הספרייה היהודית המקוונת, אוחזר ב-25 בפברואר 2012 (באנגלית).
  5. ^ צבי קרן, "תולדות יהודי בולגריה – היבטים חדשים במחקר המבוססים על מקורות עות'מאניים, יהודים ואחרים", באתר "כולנו בולגרים" – אתר הבית של יהודי בולגריה .
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 37-62.
  7. ^ Esther Benbassa ,Aron Rodrigue‏, Sephardi Jewry: a history of the Judeo-Spanish community, 14th-20th centuries, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ארצות הברית, 2000, עמוד 5 (באנגלית).
  8. ^ 1 2 3 4 ‏The Virtual Jewish History Tour: Bulgaria, באתר: הספרייה היהודית המקוונת, אוחזר ב-25 בפברואר 2012 (באנגלית).
  9. ^ אריק יאן צורשר (הולנדית: Erik-Jan Zürcher ), טורקיה: היסטוריה מודרנית, (תרגום: עדי גינצבורג הירש), תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 31-34.
  10. ^ 1 2 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 49, 51.
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 66-86.
  12. ^ אלברט רומנו, תופעות אנטישמיות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 509-511.
  13. ^ 1 2 אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930 – 1940, בתוך אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 537-606.
  14. ^ חיים קשלס, היהודים תחת המשטר הפאשיסטי – רדיפות ראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 769-774.
  15. ^ חיים קשלס, החוק להגנת האומה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 789-808.
  16. ^ 1 2 חיים קשלס, תקנות בית הנבחרים בשאלה היהודית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 807-820.
  17. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' – תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב יפו, 1969, עמוד 124.
  18. ^ חיים קשלס, הערות ומסמכים, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 848-849.
  19. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, אור יהודה: הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 107-131.
  20. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה ג' – תקופת השואה, עמ' 167-169.
  21. ^ חיים קשלס, גירוש היהודים מסופיה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 867-874.
  22. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמ' 220-221.
  23. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמ' 165-177.
  24. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' – תקופת השואה, עמ' 175-179.
  25. ^ Esther Benbassa, Aron Rodrigue‏, Sephardi Jewry: a history of the Judeo-Spanish community, 14th-20th centuries, עמוד 177.
  26. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 178.
  27. ^ Bulgaria Orders All Jews to Labor Camps; Sofia Jews Herded into Three Villages, ‏Jewish Telegraphic Agency,‏ 3 ביוני 1943, באתר archive.jta.org (באנגלית).
  28. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמ' 193-199.
  29. ^ חיים קשלס, המצב אחרי הגירוש, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 875-890
  30. ^ חיים ברלס, הקשר עם קושטא, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 891-894.
  31. ^ דוד יוסיפאור, גיטו פלבן, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 901-906.
  32. ^ רוברט רובאנוב, השריפה בקייליקה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 913-916.
  33. ^ ז'אק לוי, פרשת צ'כלרה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 917-918.
  34. ^ יוסף בן, לחרות ולעלייה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 927-928.
  35. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמ' 69-70.
  36. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב יפו, 2004, עמוד 167.
  37. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמ' 226–231 וכן עמוד 253.
  38. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמ' 235-246.
  39. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 239.
  40. ^ יזכור, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 965-996.
  41. ^ 1 2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה – כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמוד 296.
  42. ^ 1 2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמוד 300.
  43. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמ' 261-265.
  44. ^ 1 2 3 4 צבי קרן, קורות יהודי בולגריה, עמוד 9, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  45. ^ 1 2 3 חיים קשלס, החיים הפנימיים, בתוך אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 56-62.
  46. ^ חיים קשלס, המצב אחרי הגירוש, בתוך אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 875.
  47. ^ 1 2 מקסים בנבניסטי, "קהילת יהודי בולגריה-2009", באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  48. ^ לפי התכתבות עם ארגון שלום. המשיב אלכסנדר (אלק) אוסקר נשיא ארגון שלום בבולגריה.
  49. ^ ראו: אדרבי, דברי ריבות, סימן נב, בדיקת הריאה בנפיחה, על-מנת לבדוק את כשירותה, ושו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן ט"ו.
  50. ^ ,חיים קשלס, דורות הראשונים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 52ֻ; הלל בקיש קטעים של ר ישעיה בקיש, עמוד 4, 1992
  51. ^ 1 2 אלברט רומנו, מערכות יהודי בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים 1967, עמ' 249-270.
  52. ^ 1 2 אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 191-248.
  53. ^ שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות, 1895-1920", מתוך: דברי הקונגרס העולמי האחד – עשר למדעי היהדות, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, תשנ"ד, עמוד 187.
  54. ^ שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות, 1895-1920", עמוד 189.
  55. ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 283-284.
  56. ^ 1 2 3 אליהו בירנבוים, הציונות שלא נזקקה לשואה, באתר דעת, אוחזר ב-20 בפברואר 2012.
  57. ^ נח זבולוני, פעולה בישראל למען הצלת הרב חננאל מבית הכלא בבולגריה, פורסם בעיתון חרות, 29 בדצמבר 1961.
  58. ^ נח זבולוני, הרעה בבריאות הרב חננאל אסיר בולגריה, עיתון חרות, 27 באפריל 1962
  59. ^ נפטר הרב אשר חננאל רבה האחרון של סופיה, דבר, 16 בנובמבר 1964.
  60. ^ שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות, 1895–1920", עמ' 186–187.
  61. ^ Esther Benbassa, Aron Rodrigue‏, Sephardi Jewry: a history of the Judeo-Spanish community, 14th-20th centuries, עמוד 94.
  62. ^ לוחות סטאטיסטיים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהודת בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 647, טבלה 2.
  63. ^ אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 597.
  64. ^ 1 2 3 4 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמ' 52-55.
  65. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמוד 107.
  66. ^ אלברט רומנו, אגודות "מכבי" בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 319-328.
  67. ^ 1 2 אלברט רומנו, תנועות נוער, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 391-410.
  68. ^ 1 2 3 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה-כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמ' 203-213.
  69. ^ 1 2 3 4 יוסף בן, לחרות ולעלייה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 929-962.
  70. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמ' 210-212.
  71. ^ חיים קשלס, ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנותיה הראשונות, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 107-136.
  72. ^ שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות, 1895-1920", עמוד 188.
  73. ^ אלברט רומנו, החיים הציוניים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 373-382.
  74. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמ' 288-300.
  75. ^ אלברט רומנו, אישים, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 620-634.
  76. ^ אלברט מיכאל, היהודים באמנות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 755-764.
  77. ^ משמעות השם יוצ'בונאר בטורקית עות'מאנית: שלוש הבארות.
  78. ^ 1 2 3 אלי ברוך, התפתחותה של תנועת הקואופרציה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 727-754.
  79. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמ' 170–171.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_סופיה&oldid=38442921"