יבוסים
יְבוּסִים, על פי המקרא הוא שבט כנעני שחי בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס. בירתם שעל שמם נקראה הייתה העיר יְבוּס (שמה של העיר ירושלים לפני שדוד נתן לה את שמה) עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית גם את העם היבוסי, אולם בזמן כיבוש הארץ והתנחלות השבטים לא היה לבני ישראל די כוח להשמידם.
גנאלוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אין עדויות על יבוס ועל היבוסים מחוץ למקרא. ישנם חוקרים החושבים כי יבוס הוא מקום אחר מירושלים וחוקרים אחרים מעדיפים לראות בשם 'יבוס' כמעין שם פסאודו-אתני ללא שום רקע היסטורי.[1]
בעניין מוצא היבוסים קיימות מספר תאוריות, מודרניות ומסורתיות: יש הסוברים שהיבוסים לא היו "כנענים", כלומר תושבים מקוריים של ארץ ישראל. השם יבוסים אינו נזכר כצורתו בשום מקור חיצוני, ואף על פי כן יש כמה עדויות להשפעה חורית-חתית על תושביה הקדומים של ירושלים, המרמזת אולי למוצאם מאסיה הקטנה, טורקיה של ימינו.[2] יש הסוברים כי ישנה זיקה בין ממלכת היבוסים לממלכת "מיתאני" בצפון סוריה, שגם היא מורכבת מאוכלוסייה חורית מונהגת על ידי אצולה הודו-ארית.[3] במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס קרוי מלך ירושלים עבדיחיבה (או עבדיחיפה, באכדית, שבהּ נכתבו המכתבים משמשים אותם סימנים ל'פ' ול'ב'). 'חיבה' הוא שמה של אלה ראשית חורית וחתית. שם זה שימר זכר בשמותיהם של כמה דמויות מקראיות: 'חובה', 'חביה', 'חופה', 'חופים', ואולי גם 'חובב', רובם שמות כוהנים.[4] גם השם ההודי-אירופאי ארוונה מעיד על מוצאם החיתי.[5] תאוריה נוספת בדבר מוצאם של היבוסים היא של אדוארד ליפינסקי, פרופסור ללימודי מזרחנות וסלאביים באוניברסיטה הקתולית בלוון, הוא טען כי ככל הנראה היבוסים היו שבט אמורי. ליפינסקי זיהה אותם עם קבוצת "יאבסים" המובאת בכתב יתדות שנמצא בארכיון של העיר העתיקה מארי שבסוריה.[6]
ספר בראשית מתאר את הגנאלוגיה המסורתית של היבוסים, וקובע כי הם צאצאיו של כנען: ”וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ--וְאֶת-חֵת: וְאֶת-הַיְבוּסִי, וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי:” (ספר בראשית, פרק י', פסוקים ט"ו–ט"ז). כמו כן, ספר בראשית וספר שמות מזהים את היבוסים כאחד משבעת עמי כנען. עם זאת, הזיהוי של היבוסים כחתיים ולא כנענים מופיע גם במקורות יהודיים מסורתיים, כך כתוב בפרקי דרבי אליעזר: ”ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס נקראים יבוסים” (פרקי דרבי אליעזר פרק לו). רש"י, פרשן מקרא צרפתי בימי הביניים, טען שמוצא היבוסים הוא פלשתי.[7]
במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיסטוריה היבוסית על פי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשכבשו בני ישראל את ארץ כנען, ב-1200 לפנה"ס לערך, נשלטו היבוסים בידי אדוני-צדק,[8] שנקרא על שם האל צדק (בעל). אדוני-צדק השתתף בברית שהקימו ערים מקומיות כנגד בני ישראל, בהן לכיש, עגלון וחברון. יהושע בן נון הביס את הברית והרג את אדוני-צדק. חרף מות אדוני-צדק, היבוסים הוסיפו להתבצר ביבוס, המוגנת והקשה לכיבוש. היבוסים נשארו במבצרם ההררי[9] ויצרו מובלעת נכרית בתוך נחלות בני יהודה ובנימין, אירוע זה מוזכר פעמיים בתנ"ך: ”עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה” (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק ס"ג) ”ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה” (ספר שופטים, פרק א', פסוק כ"א).[10]
בתקופה זו הוזכר שמה של העיר יבוס כעיר נכרית בקשר לפרשת פילגש בגבעה: יהודי יצא מבית לחם לכיוון ביתו שבנחלת שבט אפרים יחד עם נערו ופילגשו, דרך 'דרך ההר' שעברה על קו פרשת המים (באזור שכונת רחביה כיום). נערו של האיש הציע לו לסטות מעט מהדרך ליבוס על מנת ללון שם, אך האיש סירב בטענה שהוא מעדיף ללון באחת מערי בני ישראל על פני "עיר נכרי", והם המשיכו לגבעה (שועפט של היום) ושם התרחשה הפרשה הטרגית של אונס הפילגש בגבעה.[11][12]
הפרשנות המקובלת על סיפור כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד המלך (הסיפור מופיע פעמיים, בשינויים קלים, בספר שמואל[13] ובספר דברי הימים) היא שיבוס הייתה המבצר החזק ביותר בכנען ונחשבה לבלתי חדירה.[14] עקב כך טענו היבוסים, כאשר נדרשו להיכנע לדוד, כי ביכולתם להביס את דוד עם החלשים (הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים[15]) שבאנשיהם. אולם דוד ואנשיו צלחו בכיבוש העיר. יש הטוענים כי העיר נלקחה בהתקפה דרך פיר המים האנכי המכונה "פיר וורן" על ידי יואב בן צרויה.[16]
אחרון היבוסים שהוזכרו בתנ"ך היה אֲרַוְנָה, ממנו רכש דוד חלקה על הר מוריה בתקווה לבנות עליו מזבח לה'.[17]
מן המסופר בספר מלכים א', פרק ט' עולה כי למרות שבני ישראל השמידו את רוב בני שבעת העממים שישבו לפניהם בארץ כנען וביטלו את המשכיותם כעממים אוטונומיים, עדיין נותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם היבוסים) ושלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים.[18]
מצוות הריגתם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מחיית שבעה עממים
קיימת מצוות עשה מהתורה לביצוע רצח עם בשבעת העממים שישבו בארץ ישראל בתקופת ההתנחלות אם פניהם אינם לשלום, בתוכם נמצא העם היבוסי.[19]
לאחר כיבוש הארץ והתנחלות השבטים בתקופת יהושע בן נון, שבט בנימין לא הצליח לכבוש את העם היבוסי, מבצרם היה חזק מדי.[20] הרד"ק התקשה מדוע לא נעשה להם נס, והוא העלה רעיון לפיו: ”אולי היתה סבה מאת ד' שלא תלכד המצודה ההיא...”[21]
רש"י טען בשם הספרי שסיבת אי כיבוש היבוסים (שלשיטתו מוצאם פלישתי[22]) היא ש"לא היו רשאין, מחמת השבועה שנשבע אברהם לאבימלך".[7] מחבר הספר דעת סופרים מציע הסבר האומר כי לדעת רש"י אף שהיבוסי היה משבעת האומות, ייחוסו מגיע גם למשפחת אבימלך, והם באו לישראל בטענה לשמור את הברית שכרת אברהם עם אבימלך.[23]
השפעתם[עריכת קוד מקור | עריכה]
על שם כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד נקרא "מבצע יבוסי" שנועד לתפיסת שטחים שאותם הבריטים היו אמורים לפנות לפני 15 במאי 1948 וכן לכיבוש שכונות ערביות, על מנת ליצור רצף טריטוריאלי בשליטת הצד היהודי. את המבצע ניהלו חטיבת עציוני עם חטיבת הפלמ"ח הראל. תוצאת המבצע היא כיבוש שכונת קטמון בירושלים.[24]
בנרטיב הפלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוליטיקאים ערבים רבים טענו שמוצא הפלסטינים הוא בעם היבוסי. מיתוס זה נועד לומר כי לפלסטינים יש טענה היסטורית לירושלים שקודמת לזו היהודית. בין פוליטיקאים אלו ניתן למנות את יאסר ערפאת[25] ופייסל חוסייני.[26][27] ברשות הפלסטינית אף הכניסו מיתוס זה לספרי הלימוד.[28]
לדעת החוקרים לטענה זו אין כל ביסוס עובדתי, פרופסור אריק ה'קלין מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון טוען כי קיימת הסכמה כללית בקרב היסטוריונים וארכאולוגים לפיה פלסטינים מודרניים "קשורים יותר לערביי ערב הסעודית, תימן, ירדן ומדינות אחרות" מאשר ליבוסים, ושהם חסרים כל קשר משמעותי אליהם.[29]
לפי ההיסטוריון והסופר הגרמני, וילס די הס, שחי במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים תושביה הנוצרים והמוסלמים של ארץ ישראל בזמנו היו מהמוצאים הבאים: "בלקנים, יוונים, סורים, לטינים, מצרים, טורקים, ארמנים, איטלקים, פרסים, כורדים, גרמנים, אפגנים, צ'רקסים, בוסנים, סודאנים, שומרונים, אלג'יראים, מותאווילים, טטרים, הונגרים, סקוטים, נווארים, בריטונים, אנגלים, פרנקים, רותאנים, בוהמיינים, בולגרים, גאורגים, נסטוראנים, הודים, קופטים ומרונים ועמים נוספים". אלו אוסף עמים שלא קיים כל קשר בינם לבין היבוסים הקדומים.[30][דרושה הבהרה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היבוסים, באתר חקר התנ"ך
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Lemche, Nies Peter, The A to Z of Ancient Israel, Scarecrow Press, 2010, עמ' 161, ISBN 978-0810875654
- ^ מילון אבניאון - מה זה יבוסי – פירוש המילה יבוסי ,פרוש, הסבר, משמעות והגדרה, באתר www.milononline.net
- ^ יבוסים כשלוחה של ממלכת מיתאני
- ^ ציפורה כוכבי רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 213–214
- ^ ירושלים בימי קדם / שרגא גפני, באתר www.daat.ac.il
- ^ עיין אדוארד ליפינסקי, 2004, (Itineraria Phoenicia. Studia Phoenicia 18 (Orientalia Lovaniensia Analecta Book 127), פיטרס.
- ^ 1 2 רש"י על ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק ס"ג
- ^ ספר יהושע, פרק ט', פסוק א'
- ^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ט
- ^ יבוסים, אתר האנציקלופדיה היהודית, באתר www.jewishencyclopedia.com
- ^ ספר שופטים, פרק י"ט, פסוקים ט'–י"ב
- ^ ירושלים במהלך הדורות - מכפר יבוסי לעיר בירתו של דוד
- ^ ספר שמואל ב', פרק ה', פסוקים ו'–ח'
- ^ עיר לחפור בה: הארכיאולוג שמגלה את ירושלים הקדומה, באתר www.makorrishon.co.il
- ^ ספר שמואל ב', פרק ה', פסוק ח'
- ^ זהר הרקוב; פנוי פנוי; גליה דורון, ירושלים- עיר דוד, באתר הספריה הווירטואלית - מטח
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוקים ט"ז–כ"ד
- ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוקים כ'–כ"א וספר זכריה, פרק ט', פסוק ז'
- ^ ספר דברים, פרק כ', פסוקים ט"ז–י"ח
- ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק ס"ג
- ^ רד"ק על ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק ס"ג
- ^ עיין בפסקה על מוצאם.
- ^ דעת סופרים, ספר שופטים, פרק א, פסוק כא.
- ^ מבצע יבוסי | מפת אתרי מלחמת העצמאות
- ^ אריק ה. קלין, ירושלים הנצורה: מכנען העתיקה לישראל המודרנית (סינגפור: הוצאת אוניברסיטת מישיגן, 2004), עמודים 12, 33.
- ^ David Wenkel, Palestinians, Jebusites, and Evangelicals, Middle East Quarterly, 2007-06-01
- ^ אריק גרינשטיין, מרד הפלאחים, 1834: מתי ואיך הומצא העם הפלסטיני?, באתר מידה, 2015-05-15
- ^ ארנון גרויס ויוחנן מנור, עורכים, " יהודים, ישראל ושלום בספרי הלימוד בבית הספר הפלסטיני, "המרכז לניטור השפעת השלום (CMIP), מבשרת-ציון, ישראל, נובמבר 2001;" יהודים, ישראל ושלום בספרי הלימוד ובחינות התיכון של הרשות הפלסטינית, " CMIP, 2002, ניגש ל -18 בדצמבר 2006 ; "יהודים, ישראל ושלום בספרי הלימוד הפלסטיניים, ספרי הלימוד החדשים לכיתות ג 'ו -8', CMIP, מאי 2003.
- ^ Eric H. Cline, Jerusalem Besieged: From Ancient Canaan to Modern Israel (Univ. of Mich. Press, 2004), pp. 33–35
- ^ Wills De Hass, History, Reinhold Rohricht edition, Germany: John of Wurzburg, 1906, עמ' 41, 69, 258
| תקופת השופטים | ||
|---|---|---|
| שופטי ישראל | עתניאל בן קנז • אהוד בן גרא • שמגר בן ענת • דבורה הנביאה • גדעון בן יואש • תולע בן פואה • יאיר הגלעדי • יפתח הגלעדי • אבצן מבית לחם • אילון הזבולוני • עבדון בן הלל • שמשון • עלי הכהן • שמואל הנביא • יואל ואביה בני שמואל | 
|
| דמויות בולטות נוספות | בני קיני • ברק בן אבינעם • יעל אשת חבר הקיני • אבימלך בן גדעון • יותם בן גדעון • פינחס בן אלעזר הכהן • אלקנה • חנה • פנינה • חפני ופינחס • אשת פינחס • מנוח • אשת מנוח • בת יפתח • משפחת אביעזר • יהונתן בן גרשום | |
| דמויות במגילת רות | אלימלך • בעז • נעמי • רות • ערפה • מחלון וכליון | |
| דמויות נוכריות בולטות | עגלון מלך מואב • יבין מלך חצור • סיסרא • דלילה • אם סיסרא • כושן רשעתים • זבח וצלמונע | |
| אירועים | מלחמת סיסרא • שירת דבורה • פסל מיכה • פילגש בגבעה • מגילת רות | |
| מקומות | גלגל • משכן שילה • נחלות שבטי ישראל • המצפה • מעברות הירדן • חרושת הגויים • קריית יערים • אלון מעוננים • אלון מוצב • תומר דבורה • בית אל • מרוז | |
| עמים | שבעת העממים • כנען • פריזי • יבוסי • אמורי • חיווים • חתים • גרגשי • ארמים • מואב • עמון • עמלק • פלשתים • מדין • בני קדם | |