יאיר קוטלר
 | |
| לידה |
14 בדצמבר 1927 פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
25 במאי 2016 (בגיל 88) תל אביב-יפו, ישראל  |
| מדינה |
ישראל |
| תקופת הפעילות | 1953–2016 (כ־63 שנים) |
| עיסוק | עיתונאי, פובליציסט, מחבר |
| מעסיק |
הארץ  |
  | |
יאיר קוטלר (14 בדצמבר 1927 – 25 במאי 2016) היה עיתונאי-תחקירן, פובליציסט ומחבר ישראלי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוטלר עבד כעיתונאי ב"הארץ" משנת 1953[1]. בשנת 1967 היה כתב לענייני תחבורה ובהמשך 1967 היה כתב "הארץ" בארצות הברית. בדצמבר 1967 נקרא על ידי גרשום שוקן לשמש כמזכיר המערכת של העיתון. קוטלר מונה ב-1 במרץ 1968 לסגנו הרשמי של שוקן. הוא פתח במהפכה ארגונית ועיצובית, שטילטלה את הארץ עד היסוד. בשנתו הראשונה בתפקיד הוחלפו כמעט מחצית מהעורכים, וכותבים חדשים רבים הצטרפו להארץ. קוטלר ערך גם שינוי עמוק בעמוד האדיטוריאלי וחילק את העיתון לשני חלקים. עורכים וכתבים ב"הארץ" מחו בחריפות לפני שוקן על התנהלותו העצמאית של קוטלר, ושבתאי טבת ושוויצר אף הגישו מכתבי התפטרות. הם גם ארגנו מחאה המונית של קוראים, עצומה של מנויים הדורשים להחזיר את הגלגל לאחור. אולם שוקן החליט לתמוך בשינויים, והמחאות פסקו.
קוטלר הקים במסגרת מחלקת החדשות תת-מחלקה שהתמחתה בתחקירים, ושאותה ניהל בעצמו. הוא המציא את המונח "תחקיר הארץ", שהועתק אחר כך על ידי מוסף "ידיעות אחרונות" ל"תחקיר 7 ימים". כעבור שנה ביקש קוטלר לשלב ב"הארץ" מוסף יומי, שיוקדש בכל יום בשבוע לנושא אחר: ספורט ביום ראשון, גידול ילדים ביום שני, כלכלה ביום שלישי, תרבות ביום רביעי ובידור ביום חמישי. ההצעה זכתה לתמיכת ההנהלה המסחרית ומחלקת המודעות, אולם שוקן התנגד לה בטענה שהעיתון יהפוך לגדול מדי וקשה לשליטה. ההצעה התגלגלה לעיתון "מעריב" כאשר חבר הנהלת המערכת הוותיק של "הארץ", אריה גלבלום, עבר לשורותיו. "מעריב" מיהר ליישם את הרעיון המקורי של קוטלר.
בהמשך הידרדר מעמדו של קוטלר בעיתון ובאביב 1971 הוא שב להיות כתב, ובעיקר פרסם ראיונות. בשנת 1976 הגיע סכסוך שלו עם שוקן למועצת העיתונות[2]. במאי 1978 פנה לבית המשפט כנגד עורך הארץ בדרישה שלא לפרסם מאמר עם ראיון שלו עם יגאל ידין, שנערכו בו קיצוצים ושינויים שהוא מתנגד להם. לפי כתב הבקשה לבית המשפט, העורך מחק 17 אחוז של המאמר, במונחים כמותיים של שורות דפוס. בתגובה אמר שוקן שקוטלר אינו פרשן אלא מראיין, ומכיוון שכלל בדבריו פרשנות פוליטית, הדברים קוצרו[3]. הארץ לא פרסם את הראיון המצונזר והגיש בקשה לבית המשפט לבטל את הצו. ב-26 באוגוסט 1978, המאמר המלא פורסם כמודעה במעריב באישור שלום רוזנפלד, העורך הראשי, חרף טענה של הארץ כי הראיון המלא "שייך" לו. בדיון בבית המשפט המחוזי הודיע הארץ שהוא לא מעוניין יותר לפרסם את המאמר המקוצץ. בעקבות הסכסוך, פרש קוטלר מהארץ ועבר למעריב[4]. הפרשה יצרה תקדים ראשון בדברי הימים של העיתונות העברית בישראל בעניין זכויות יוצרים של עיתונאי מול העורך שלו בעיתון. לאחר מספר שנים הסתכסך עם אנשים במערכת של מעריב ועבר בשנת 1982 לכהן כעורך ראשי של המקומון התל אביבי של רשת "רחוב ראשי"[5]. לא חלף זמן רב וקוטלר פנה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה נגד העיתון, לבל יופעלו עליו לחצים מפלגתיים[6][7]. תקופה קצרה עבד קוטלר בגלובס, אולם לאחר שלא פרסמו כתבה ביקורתית שלו על יעקב לוינסון, עזב[8]. בשנת 1985 ניהל מלחמת תלונות למועצת העיתונות עם מעריב[9][10]. נפטר ב-25 במאי 2016, בגיל 88.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1955 התחתן עם תמר ליס[11], לה היה נשוי עד למותה ב-2008. אחיו הוא עודד קוטלר. בנו הוא בלש חוקר המשטרה, יואב קוטלר שהתפרסם לאחר שפיצח את מקרה הרצח של רוז פיזם.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקרב על התעלה, עורך עם שלמה פרנק (עיצוב גרפי), הוצאת שוקן, 1969
- ההלם, הוצאת שוקן, תל אביב, 1974, 214 עמ' (ביקורת-תחקירית על צה"ל במלחמת יום הכיפורים)
- כח להשחית, הוצאת ירון גולן, תל אביב, תשנ"א, 381 עמ' (ביקורת על העיתונאות הישראלית)
- לא לפרסום, הוצאת י. שור, תל אביב, 1984, 295 עמ' (על פרשת יעקב לוינסון)[12]
- העלילה, הוצאת י. שור, תל אביב, 1984, 200 עמ' (על פרשת ניצב אברהם תורג'מן)
- הייל כהנא, הוצאת מודן, תל אביב, 1985, 432 עמ' (על תנועת כך ומאיר כהנא)
- ג'ו חוזר אל האור, הוצאת מודן, תל אביב, 1988, 303 עמ' (ביוגרפיה של יוסף (ג'ו) רענן)
- הנבחרת הלאומית, כרך א'-ב', הוצאת י. ירדן, תל אביב, 1988, 399 עמ' (דיוקנאות של 27 שרי ממשלת האחדות הלאומית 1984 - 1988)
- שדה של קוצים, הוצאת י. גולן, תל אביב, 1990, 126 עמ' (על שחיתות פוליטית)
- סופר לכל עת (דו-שיח אקטואלי עם הסופר אברהם ב. יהושע), הוצאת י. גולן, 1999, 80 עמ'
- הנחש: המשמיץ הלאומי, הוצאת אופק, 1999, 248 עמ' (ביוגרפיה של יוסי שריד)
- הפולט - עזר ויצמן כמות שהוא, הוצאת י. גולן, תל אביב, 2000, 199 עמ' (ביוגרפיה של עזר ויצמן)
- המבצר חן יונס, מתוך מלחמת 6 הימים - פרשיות גבורה, כרך ב', פרק 2, הוצאת מטכ"ל - קצין חינוך ראשי ענף הדרכה והסברה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשכ"ח (על גבורתו של מיכה בן-ארי "קפוסטה")
- הזרזיר והעורב, הוצאת ירון גולן, תל אביב, 2002, 248 עמ' חלק א'-ממשלות ישראל בסרט נע (1988 - 2002) (על אריאל שרון ושמעון פרס ועל השותפות שלהם בממשלת האחדות החדשה)
כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתיבתו של קוטלר הייתה חריפה[13] ועוקצנית. סדרת כתבות שלו על הקיבוץ בשנת 1971 תוארה על ידי אניטה שפירא[14]:
- "קוטלר היה חסר רחמים: הוא חשף כל פצע וחבורה ומכה טרייה בקיבוץ הנהנה מפריחה כלכלית"
- "לו נהג קוטלר בכבישי הארץ ובכבישי תל אביב כפי שהוא נוהג במדור בעיתון הארץ ... היה נשלל רישיונו לצמיתות. קוטלר נוהג ללא רסן, ללא אחריות, ללא שיקול דעת."
קוטלר ביקר את מה שראה כחוליי החברה הישראלית בתחומים רבים. הוא ביקר את מה שראה כאפליה עדתית ב-1954[13], את היחס החמור לאסירות בנווה תרצה ב-1958[16], את חוליי דואר ישראל והטלפוניה ב-1960[17] ואת הקיבוצים[14][18]. הוא טען לפרוטקציה בבית החולים העירוני בתל אביב[19] וביקר את רמת הרופאים[20]. יונה יגול בדבר כינה אותו "המומחה לשערוריות"[21].
תביעות דיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוטלר היה מעורב במשפטי דיבה לא מעטים, מהם שיזם[22] ובאחרים הוא היה הנתבע.
במרץ 1967 כתב קוטלר, שהיה אז כתב "הארץ" לענייני תחבורה, מאמר בו סיפר שחברת החשמל רכשה למנכ"לה יעקב פלד רכב שרד מפואר, בעת שהחברה הייתה בגרעונות, ובעקבות לחץ ציבורי מסרה אותה למכירה, אך בעצם הכוונה הייתה לשכך את זעם הציבור ולא למכור את הרכב. פלד וחברת החשמל תבעו את קוטלר והארץ. שופט המחוזי, יוסף חריש, פסק לתובעים פיצויי בגין עברת לשון הרע. בערעור, בית המשפט העליון ברב דעות, הפך את ההחלטה, קבע שהעובדות היו נכונות ושהבעת הדעה על כוונות חברת החשמל הייתה בתום לב ועל כן מוגנת מתביעת לשון הרע[23]. פסק דין זה נהפך בדיון נוסף[24].
באחד מפרקי הספר "שיחות עם יוסי שריד" של ישעיהו בן-פורת, טען יוסי שריד שקוטלר פוטר ב-1982 מ"מעריב", לאחר שפרסם בטורו האישי דברי שקר בגנות שריד. קוטלר תבע את שריד, את בן-פורת ואת הוצאת ספרית פועלים, ובאוקטובר 1998 קבע בית המשפט שקוטלר יזכה בפיצויים בסך של 50,000 ש"ח, וחייב את הנתבעים בעוד 20,000 ש"ח למימון מודעות התנצלות בעיתוני הערב[25][26]. שנה לאחר מכן פרסם קוטלר ספר על שריד, בשם "הנחש: המשמיץ הלאומי"[27].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עופר אדרת, העיתונאי והסופר יאיר קוטלר מת בגיל 88, באתר הארץ, 26 במאי 2016
יאיר קוטלר (1927-2016), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יאיר קוטלר, קואליציה ואופוזיציה בעיריית רחובות, הארץ, 4 ביוני 1953
- ^ נחום ברנע, עיתון חופשי ומאושר, דבר, 2 ביוני 1978
- ^ יאיר קוטלר השיג צו נגד פרסום, דבר, 25 במאי 1978; המשך
- ^ טייסי אל על מאיימים במלחמה, מעריב, 14 בדצמבר 1978
- ^ המפכ"ל מתכוון להגיש תביעת נזיקין, דבר, 21 ביוני 1983
- ^ יאיר קוטלר קיבל צו מניעה נגד "רחוב ראשי", דבר, 14 ביוני 1983
- ^ מדוע נסגרה רשת המקומונים?, דבר, 30 בנובמבר 1983
- ^ ברוך נאה, "עשרות אנשי ציבור טענו שקוטלר אינו דובר אמת, מעריב, 2 באוקטובר 1984
- ^ שקר להשכיר, מעריב, 7 באוגוסט 1985
- ^ מסקנות מועצת העיתונות, מעריב, 6 בנובמבר 1985
- ^ נרשמו לנישואין בתל אביב, הצופה, 16 בינואר 1955
- ^ נחום ברנע, קובלנת קוטלר, כותרת ראשית, 20 ביוני 1984
- ^ 1 2 יעל גרינפטר, רצח על רקע עדתי, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2013
- ^ 1 2 אניטה שפירא, הקיבוץ והמדינה, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 201
- ^ יומנו של נהג ללא רסן, דבר, 21 בינואר 1963
- ^ א. שמאי, לא על שטה אלא על נווה תרצה, חרות, 19 באוגוסט 1958
- ^ עבר מחתרתי והנהלת הדואר, דבר, 27 ביוני 1960
- ^ הלהיטים של יאיר קוטלר, דבר, 28 בינואר 1972
- ^ בענין בית החולים העירוני בת"א, דבר, 24 בינואר 1961
- ^ שמעון פינס, רופאים־עולים : רמת הרפואה בברה"מ אינה, דבר, 13 בנובמבר 1975
- ^ יונה יגול, הנסיון לשיתוף העובדים בחברת החשמל ולקחו, דבר, 15 בפברואר 1959
- ^ במשפט קוטלר נגד דבר, חרות, 25 בנובמבר 1965
- ^ הארץ" וכתבו יאיר קוטלר זכו בערעור בבמ"ש העליון נגד חברת החשמל, דבר, 25 בפברואר 1977
- ^ דיון נוסף מס' 9/77, חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ
- ^ יואב יצחק, הזיגזג של יוסי שריד, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 בנובמבר 1998
- ^ תומר גנון, חשבון? בבקשה!, דף מאורכב מאתר התנועה הקיבוצית, 1 במאי 2003
- ^ הנחש: המשמיץ הלאומי / יאיר קוטלר, באתר הספרייה הלאומית
| עורכי העיתון הארץ | ||
|---|---|---|
|
