יאיר צבן

יאיר צבן
	יאיר צבן, 2018
לידה	23 באוגוסט 1930 (בן 93); ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת תל אביב
מפלגה	מרצ, המערך, מחנה של"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מפ"ם
סיעה	המערך, מפ"ם, מרצ
	בממשלות ישראל ה־25–26
	13 ביולי 1992 – 18 ביוני 1996; (4 שנים)
תחת ראשי הממשלה	יצחק רבין ושמעון פרס
	→ יצחק חיים פרץ יולי אדלשטיין ←
	20 ביולי 1981 – 17 ביוני 1996; (14 שנים)
כנסות	10–13
פרסים והוקרה
	דוקטור לשם כבוד

יאיר זלמן צבן (נולד ב-23 באוגוסט 1930) הוא פוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת וכשר מטעם מרצ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבן הוא יליד ירושלים. הוא בוגר שבט מצדה של תנועת הצופים, שירת בפלמ"ח ונמנה עם מקימי קיבוץ צרעה. הוא בוגר סמינר הקיבוצים במגמה למורים על-יסודיים, בוגר אוניברסיטה בפילוסופיה כללית ויהודית, ובמקצועו הוא עיתונאי ומורה. ב-1952 הודיעו יאיר ושולמית על פרידתם מקיבוץ צרעה על רקע חילוקי דעות רעיוניים. הם עברו לגור בתל אביב (ובהמשך בבת-ים וברמת-גן) וצבן החל בפעילותו בחטיבה הצעירה של מפ"ם.

ב-1953 פרש ממפ"ם עם קבוצתו של משה סנה, שהקימה את מפלגת השמאל הסוציאליסטי. צבן שימש באותן שנים כמזכירו האישי של סנה. ב-1954 הצטרפו סנה ותומכיו למק"י . מ-1960 כיהן צבן כמזכ"ל בנק"י^[1], בתפקיד זה הוביל גישה לאומית-פטריוטית שאימצה והדגישה סממנים יהודים-ישראלים בבנק"י. לאחר הפילוג במק"י (1965) נבחר ללשכה הפוליטית (1968) ולאחר מותו של סנה (1972) – ליו"ר הלשכה הפוליטית. הוצב במקום ה-12 ברשימת מק"י בבחירות לכנסת השישית [1](הקישור אינו פעיל) ובמקום ה-114 בבחירות לכנסת השביעית [2](הקישור אינו פעיל) - בשתי הפעמים הרשימה קיבלה מנדט אחד וצבן לא נכנס.

נמנה עם מקימי רשימת "מוקד" בבחירות להסתדרות ולכנסת (1973), במסגרתה נכללו מק"י ותנועת השמאל הציוני "תכלת-אדום". ב-1975 התאחדו הללו לתנועה אחת. (בכך הסתיים קיומה העצמאי של מק"י, ובזירה המפלגתית נותרה רק"ח בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, שהחזירו למפלגתם את השם מק"י). ב-1977 היה ממקימי 'מחנה של"י'. בשנות השבעים כיהן כחבר הוועד הפועל של ההסתדרות וכחבר ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי.

ב-1980 חזר למפ"ם, נבחר למזכירה המדיני וב-1981 נבחר לרשימת מפ"ם לכנסת במסגרת המערך: עבודה-מפ"ם. ב-1984 נמנה עם המחנה שהביא לפרישת מפ"ם מהמערך. ב-1988, ביוזמה של יו"ר מפ"ם, אלעזר גרנות, נבחר לעמוד בראש רשימת מפ"ם לבחירות לכנסת השתים-עשרה^[2].

תחת הנהגתו זכתה המפלגה, אשר 23 שנים לא התמודדה עצמאית בבחירות לכנסת, להישג, כאשר הכניסה מטעמה שלושה חברי כנסת – צבן, חיים אורון וחסין פארס. בכנסת זו היה צבן מיוזמי האיחוד בין שלוש מפלגות השמאל מפ"ם, רצ ושינוי, אשר הוליד את מרצ. בפעילותו הפרלמנטרית בתקופה זו בלט מאוד. בריא גוף, בעל זקן לבן מחודד וקול רועם, היה צבן בין הדוברים המוכרים בכנסת ודמות תקשורתית ידועה. כנואם ומדבר בציבור היה צבן בעל ידע בנושאים רבים ויכולת ניסוח.

פעילותו כחבר כנסת הייתה מגוונת ועסקה בנושאים רבים. צבן היה מן הבולטים בראשי השמאל הציוני בתקופה זו, תמך במשא ומתן עם אש"ף ובפתרון "שתי מדינות לשני עמים", התנגד לכפייה דתית והיה בין מובילי היוזמה לחקיקת החוק נגד הגזענות, אך את עיקר מרצו הפנה לתחום החברתי. צבן היה פעיל בייזומה של חקיקה סוציאלית, ושימש כתובת לפניות רבים בנושאים חברתיים וכלכליים. אף כשכיהן כחבר הכנסת, הגיש בקול ישראל תוכנית בשם "חיים", שבה סייע לאזרחים בפתרון בעיות חברתיות שהעלו בפניו, כגון עיוותים בחוקי הגמלאות, אי צדק במגעים עם הרשויות ועוד. בשנות השמונים הגיש במסגרת פינה קבועה בגלי צה"ל "מכתבים להרצל", שבהם הצביע על סטייתה של ישראל מהרעיונות שהעלה הרצל בנאומיו וביומנו. בתקופת כהונתו כחבר הכנסת (להבדיל מעברו הקומוניסטי במוצהר) ניתן לראותו כסוציאל-דמוקרט ואחד ממובילי המאבק החברתי בישראל.

בשנת 1986, בעקבות עתירה של צבן לבית המשפט העליון כנגד השר לענייני דתות (שהוגשה באמצעות עורך-הדין דאז מישאל חשין), וקביעת השופטים כי אסור שדיין יכהן במקביל גם בתפקידים פוליטיים, פרש הרב עובדיה יוסף מתפקידו כדיין. ב-1988, בתגובה לעתירתו בפרשת "הכספים הייחודיים" (שהוגשה על ידי עורך-הדין דורי קלגסבלד), גינה בג"ץ נמרצות את השיטה. פסק-דינו של בג"ץ הביא בעקבותיו שינויים בחקיקה שמטרתם למנוע את תופעת "הכספים הייחודיים" ולהבטיח כי כספי המדינה המוענקים כתמיכה לגופים שונים יחולקו על-פי קריטריונים שווים, ברורים ושקופים.

בשנת 1992 מונה לשר לקליטת העלייה ושימש בתפקיד זה בממשלות יצחק רבין ושמעון פרס. היו אלו שנים שבהן נקלט גל העלייה הגדול של עולי ברית המועצות לשעבר, וכן השנים שלאחר מבצעי העלייה הגדולים שהביאו לארץ את עולי אתיופיה. צבן התמודד עם האתגרים הגדולים שהציב בפניו התפקיד, בעודו משמש כסמן שמאלי בממשלה. כמנהיג במפ"ם ובמרצ גילה נאמנות לראש הממשלה רבין והיה מאנשי אמונו בתקופה רגישה זו. על אף החלטות שלא מצאו חן בעיני רבים בשמאל כמו גירוש פעילי החמאס ללבנון בשנת 1993, הבטיחו צבן וחבריו להנהגת מרצ כי מצידם לא יהיה איום לרוב הרופף ממילא שהיה לממשלה, שנקטה לטענתם צעדים היסטוריים רבים. למרות זאת לא נרתע מגינוי פומבי חריף של הקריאה ל"שבירת העצמות" של פעילי האינתיפאדה הראשונה. לימים הביע חרטה על כך שמרצ לא הפכה את תביעתה מרבין להוריד את המתנחלים מתל רומיידה בחברון, בעקבות טבח מערת המכפלה, לאולטימטיבית עד כדי פרישה מממשלתו.

בתקופת חברותו בכנסת היה פעיל גם במסגרות חוץ-פרלמנטריות: נמנה עם מייסדי "תחיל"ה" - תנועה חילונית ליהדות הומניסטית; היה חבר בהנהלת המרכז הבינלאומי לשלום במזרח-התיכון; פעיל ב"שלום עכשיו"; כיהן כחבר הכנסת ושר עד 1996.

בשנת 1995 השתתף צבן בטקס הזיכרון השנתי לרצח העם הארמני, הנערך ב-24 באפריל, ובכך היה לשר הישראלי הראשון שנכח בטקס הזה.^[3]

בשנת 1996 הודיע צבן במפתיע על פרישתו, ונימק אותה באמירה לפיה "לאחר 45 שנים של פעילות פוליטית אינטנסיבית אני מבקש לפעול גם בתחומים אחרים".

גם לאחר פרישתו מן הפוליטיקה הפעילה ממשיך צבן להיות פעיל בציבור. אחרי פרישתו לימד כמורה מן החוץ בתוכנית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב; עמד במשך תשע שנים בראש המועצה האקדמית של מכון לבון לחקר תנועת העבודה; כיהן במשך עשר שנים כיו"ר מית"ר, מכללה ליהדות כתרבות; כיהן במשך שש שנים כחבר בחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית; עשר שנים יו"ר-עמית של "הפדרציה הבינלאומית של היהודים ההומניסטים החילוניים" (שממנה פרש בשל חילוקי דעות רעיוניים).

כמו כן כיהן כחבר במועצה הציבורית של בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות; כחבר המועצה הציבורית של "המכון לחקר ולימוד העלייה וההגירה, הקליטה והשילוב החברתי" במרכז האקדמי רופין; וכחבר בוועדת ההיגוי של המטה ליישום דו"ח שנהר במשרד החינוך.

מכהן כחבר בחבר הנאמנים של טבקה, עמותה שנוסדה על ידי משפטנים צעירים מקרב עולי אתיופיה לסיוע משפטי לבני הקהילה ולסינגור קהילתי.

צבן מכהן מאז 1972 כיו"ר הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה, ערך קובץ ממבחר מאמריו, "אחרית כראשית" (1982), ופעל לפרסום מבחר מכתביו בחמישה כרכים בהוצאת 'עם עובד'.

בשנת 2000 יזם, בשיתוף עם פרופ' ירמיהו יובל, את הפקת "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי", שהופיע בשנת 2007 בהוצאת "כתר" בחמישה כרכים.

ב-1984 הוענק לו מגן איתמר בן-אב"י מטעם תא הכתבים בכנסת. ב-1997 - תואר דוקטור לשם כבוד מטעם היברו יוניון קולג'. ב-2004 - "יקיר הבטיחות" מטעם המוסד לבטיחות וגהות של מדינת ישראל, על פעילות רבת שנים להגנת בטיחותם של עובדים.

בשנת 2005, במלאת לצבן 75 שנים, הופיעה ביוזמת חבריו ובעריכת רוביק רוזנטל אסופה בשם "שורש הדברים" (בהוצאת "כתר"), הכוללת מסות בנושאים בהם עסק צבן - זהות יהודית, סוציאליזם, הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית, בהשתתפות קרוב ל-30 מחברים (בהם עמוס עוז, א"ב יהושע, מנחם ברינקר, ירמיהו יובל, יאירה אמית, נסים קלדרון, סאלם ג'ובראן, דוד שחם, אריאל רובינשטיין ועוד). צבן תרם לספר אחרית דבר הכוללת פרטים ביוגרפיים^[4].

בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-117 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת, בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-115 ובבחירות לכנסת ה-19 הוצב במקום ה-116 הסמלי ברשימה זו. בבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב במקום ה118 ברשימת מרצ. בבחירות לכנסת העשרים ושלוש הוצב במקום ה101 ברשימת העבודה-גשר-מרצ.

במאי 2019 הוענק ליאיר צבן פרס החינוך היהודי ע"ש ד"ר חיים קונסטנטינר באוניברסיטת תל אביב על עשייתו החינוכית ומפעלו המחקרי בעריכת חמשת כרכי האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש".

מורשת והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט תיעודי ישראלי של במאי הסרטים אמיר הר-גיל, "פואטרי צבן", עוקב אחרי פועלו של יאיר צבן, שמראה איך ניתן לשנות מציאות גם כשאתה בעמדת מיעוט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאיר צבן, יהודי חילוני לא מבויש, אסופת מאמרים "אנו היהודים החילוניים - מהי זהות יהודית חילונית?", עורך דדי צוקר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2007, עמודים 111 - 131