טיסה 114 של ליביאן איירליינס
 | |
| אילוסטרציית מחשב של המטוס הלובי לצד מטוסי חיל האוויר | |
| תאריך |
21 בפברואר 1973  |
|---|---|
| מיקום | חצי האי סיני |
| גורם | יירוט מכוון |
| קואורדינטות | 30°20′40″N 32°40′34″E / 30.3444°N 32.6761°E |
| הרוגים | 108 |
| פצועים |
5 |
| ניצולים |
5 |
| המעורבים באסון | |
| כלי טיס | |
| כלי טיס | בואינג 727 |
| מוצא | טריפולי, לוב |
| יעד | קהיר, מצרים |
| מפעיל | ליביאן איירליינס |
| נוסעים | 104 |
| אנשי צוות | 9 |
  | |
טיסה 114 של ליביאן איירליינס חדרה ב-21 בפברואר 1973 לתחום האווירי של ישראל מעל חצי האי סיני בשל טעות ניווט. המטוס, שהמריא ב-10:30 מטריפולי שבלוב לקהיר, הופל על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי. 108 מתוך 113 נוסעיו ואנשי צוותו נספו בהתרסקות.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המטוס, מסוג בואינג 224–727, הוטס על ידי צוות צרפתי ולובי - הקברניט ומהנדס הטיסה צרפתים; טייס המשנה היה לובי, תחת הסדר בין אייר פראנס לבין חברת התעופה ליביאן איירליינס. לאחר עצירה קצרה בבנגאזי שבמזרח לוב, המשיכה הטיסה לכיוון קהיר.
כשהמטוס טס מעל צפון מצרים בהתקרבו לקהיר, הוא נקלע לסופת חול, בעטיה נאלץ הצוות לעבור לטיסה מבוקרת מכשירים, משום שלא ניתן היה להבחין בסימנים הגאוגרפים ששימשו בדרך כלל כציוני דרך. זמן קצר לאחר מכן, בסביבות 13:44, התעורר חשדו של הטייס שהוא טעה בניווט עקב תפקוד לקוי של המצפן: הוא לא הצליח לקלוט את משואת הניווט של שדה התעופה קהיר מערב, ולא יכול היה לאמת את מיקומו הנוכחי של המטוס. הוא לא דיווח על דאגותיו למגדל הבקרה בקהיר. במקום זאת, הוא קיבל ב-13:52 אישור מקהיר להתחיל בנחיתה. למעשה, המטוס נסחף באותה העת מזרחה במידה ניכרת על ידי רוחות חזקות, וטס מעל תעלת סואץ.
צה"ל נמצא באותה התקופה בכוננות גבוהה, בעקבות התרעות על תוכנית מחבלים מארגון ספטמבר השחור לרסק מטוס עמוס חומר נפץ מעל מרכז תל אביב.[1] מצרים הייתה באותה עת מדינת אויב, המצב הביטחוני בגבול המצרי היה מתוח, וישראל התייחסה בחשדנות לכך שלא נורו טילים מצריים על המטוס ולא הוזנקו מיגים כדי לעכבו, חרף מקרה דומה שאירע חודש לפני כן, בו הופל מטוס נוסעים אתיופי.
ב-13:54 חדר המטוס למדבר סיני (שהיה אז בידי ישראל), כשהוא משייט בגובה 20,000 רגל. שתי דקות לאחר מכן הוזנקו לעברו שני מטוסי F-4 פנטום מטייסת 201, והגיעו לקרבתו ב-13:59. הטייסים הישראלים לא הבחינו בנוסעים במטוס משום שכל תריסיו היו מוגפים. הם יצרו קשר עין עם צוות המטוס, והמשיכו בשידורי רדיו ובאיתות (באמצעות ניענוע כנפיהם) לפיו על המטוס לעקוב אחריהם לשדה התעופה של חיל האוויר ברפידים. צוות המטוס לא הגיב, אף על פי שסימני ידיים שעשו הצביעו על כך שהם מבינים את ההנחיות. באותה העת, בין 13:59 ל-14:02, התקשרו אנשי הצוות עם שדה התעופה בקהיר ודיווחו כי אינם יכולים לקלוט את משואת הניווט של קהיר מערב. בנמל התעופה בקהיר חשבו שהמטוס קרוב, והורו להם להנמיך לגובה 4,000 רגל.
נקודת מבטו של חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-14:01 ירו מטוסי הפנטום פגזים נותבים אל מול חרטומו של המטוס; המטוס שינה את מסלולו, החל להנמיך לכיוון בסיס האוויר רפידים, ובהגיעו לרום של 5,000 רגל, כן הנחיתה שלו הורד. לפתע הוא פנה אחורה לכיוון מערב ועלה לגובה. הישראלים סברו כי הוא מסתובב לניסיון נחיתה שני, אך אז המטוס התכוון ישר למערב, כאילו ניסה לברוח. יריות אזהרה נוספות נורו.
חיל האוויר הישראלי התייחס לטיסה 114 כאיום ביטחוני וחששו מריגול מעל בסיס חיל האוויר או משימת התאבדות לתוך עיר ישראלית או מעל הכור הגרעיני בדימונה. המטוסים קיבלו פקודה לאלץ את המטוס לנחות. ב-14:08 ירו מטוסי הפנטום בקצות כנפיו של המטוס. הוא המשיך לטוס מערבה, ואז ירו המטוסים לשורשי הכנפיים. צוות המטוס ניסה לנחות נחיתת אונס, אך המטוס פגע בדיונת חול, כש-108 מתוך 113 נוסעיו ואנשי צוותו נספו בהתרסקות. המטוס התרסק סמוך לאיסמאעיליה, במרחק של דקה טיסה משטח מצרים.
עדות טייס מטוס הנוסעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טייס המשנה, ששרד את הפלת המטוס, אמר לאחר מכן כי צוות המטוס הבין שהם נדרשים לנחות בישראל, אך החליט שלא לעשות כן בגלל העוינות המדינית בין ישראל ללוב.[2] למרות דברים אלו, הצהירה ממשלת לוב כי ההתקפה נעשתה ללא אזהרה מוקדמת.
כשהחלו להנמיך לרפידים, הבינו חברי הצוות שמדובר בבסיס אוויר צבאי. הם החליטו שתהיה זו טעות לנחות שם, והחלו לחזור חזרה לכיוון מערב קהיר. הם לא הבינו מדוע ירו עליהם זמן קצר לאחר מכן, וקלטו כי מטוסי הקרב הם ישראלים רק זמן קצר לפני ההתרסקות.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילה התכחשה ישראל לאשמתה בטרגדיה, אך לאחר ה-24 בפברואר, לכשנמצאה הקופסה השחורה של הבואינג שהקליטה את שיחותיו של הצוות עם מגדל הפיקוח בקהיר, הודתה ישראל כי היא הפילה את המטוס. כמו כן חשפה ישראל כי המטוס הופל באישור הרמטכ"ל דוד אלעזר.
בשל הסיטואציה המורכבת, החשש הישראלי מהתקפת מחבלים, ופעולות המטוס שנראו כחשודות, לא נקט האו"ם כל פעולה נגד ישראל בשל הפלת המטוס. כש-30 החברות בארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (ICAO) הצביעו בעד גינוי ישראל בגין התקרית, ארצות הברית נמנעה.
ב-23 בפברואר קיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דיון בנושא. יושב ראש האופוזיציה מנחם בגין דרש להקים ועדת חקירה בנימוק "שמעמדה המוסרי של מדינת ישראל מועמד בסימן שאלה". בסופו של דבר לא הוקמה ועדת חקירה, וממשלת ישראל שילמה פיצויים למשפחות הקרבנות.
פרשיות דומות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – החזית לשחרור לבנון מזרים
בשנת 1982 על רקע מלחמת לבנון הראשונה ופעילות ארגון הטרור הישראלי החזית לשחרור לבנון מזרים הורו שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן על הפלת מטוסי נוסעים שחשדו שבהם נמצא יאסר ערפאת.[3] במקרה אחד המוסד טען כי ערפאת על מטוס תובלה והוזנקו אליו מטוסי F-15 במטרה לפוצץ אותו באוויר. מפקד חיל האוויר דוד עברי היסס עקב חשש לטעות בזיהוי ולבסוף הפעולה בוטלה. התברר בהמשך כי ערפאת לא היה על המטוס אלא אחיו, רופא ילדים, ואיתו 30 ילדים פצועים. דבר זה לא הרתיע את שרון ואיתן והם הורו לנסות ליירט מטוסי נוסעים גם בהמשך. לפחות ב-5 מקרים הוזנקו מטוסי קרב ישראלים לעבר מטוסים אזרחיים במטרה להפילם אולם פעילות זו שובשה על ידי טייסים וקצינים בטענה לבעיות טכניות, ומתוך נימוק שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל. פרשה זו נותרה סודית עד שנת 2018.[3]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפלת מטוס אל על בשמי בולגריה
- התרסקות מטוס סיביר אייר בים השחור
- טיסה 6491 של טורקיש איירליינס
- אסון ביילמר
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך א', עמ' 225–227
- כתבנו בבאר שבע, מאת יצחק שתיל, אדר תשנ"א, מרץ 1991, עמ׳ 117 עד 120
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמשון עופר, הרמטכ"ל: אני אישרתי השיקול, דבר, 25 בפברואר 1973
- שרה ליבוביץ-דר, טסתי לידו תא מול תא ופתחתי באש, באתר הארץ, 28 בינואר 2003
- שי טל, להחליט ומהר, באתר חיל האוויר הישראלי, 27 בפברואר 2007
אמיר אורן, "אני נתתי את ההוראה" - ניתנה פקודה, לירות במטוס שנית, באתר הארץ, 27 במרץ 2013- יעקב לזוביק, צה"ל הרג 108 אזרחים, אך רה"מ קבעה: לא מוטל עלינו שמץ של אשמה, באתר הארץ, 8 במרץ 2023
- יפתח זמר, "אני הפלתי את מטוס הנוסעים הלובי. זה מלווה אותי כבר 50 שנה", באתר ynet, 10 בספטמבר 2023
- האחת | פרק 1 - הטיל כופף את כנף המטוס, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 18 בספטמבר 2023
- תיק התאונה והיסטוריית המטוס של טיסה 114 של ליביאן איירליינס, באתר Aviation Safety Network (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מיכאל בר-זוהר ואיתן הבר, נקמת מינכן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2005, עמ' 182
- ^ Aerial intrusions by Civil and Military Aircraft in a Time of Peace Phelps, John Maj. Military Law Review Vol 107 Winter 1985 Page 288
- ^ 1 2 הארץ, ספר חדש: שרון הורה ב-1982 להפיל מטוסי נוסעים כדי להרוג את ערפאת, באתר הארץ, 24 בינואר 2018
