טיבריוס יוליוס אלכסנדר

טיבריוס יוליוס אלכסנדר
Tiberius Iulius Alexander

לידה	אלכסנדריה, האימפריה הרומית
פטירה	המאה ה־1
מדינה	האימפריה הרומית
נציב יהודה ה־9 46–48 (כשנתיים) → פאדוס ונטידיוס קומאנוס ←

טיבריוס יוליוס אלכסנדר (חי במאה הראשונה), היה מצביא יהודי-רומאי בתקופת הבית השני שבין תפקידיו כיהן גם כנציב יהודה ויועץ ראשי לטיטוס, בעת המצור על ירושלים ושריפת בית המקדש.

תולדות חייו

טיבריוס יוליוס אלכסנדר נולד למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת באלכסנדריה ככל הנראה בשנותיו הראשונות לשלטונו של הקיסר טיבריוס, אביו אלכסנדר האלברכוס היה המוכס הראשי של מצרים ובעל אזרחות רומאית וקשרים עסקים עם מלך יהודה אגריפס הראשון ואנטוניה הצעירה שהייתה אמו של הקיסר קלאודיוס, ודודו היה הפילוסוף וההיסטוריון פילון האלכסנדרוני. אחיו מרקוס נישא לברניקי, בתו של אגריפס הראשון.

כתוצאה מייחוסו של אביו אלכסנדר היה בעל אזרחות רומאית והיה בן למעמד הפרשים, הוא החליט להתגייס לצבא הרומאי למרות שייחוסו היהודי והמצרי היה כתם על הקריירה הפרשית שלו. יוסף בן מתתיהו כותב עליו שהוא "לא נשאר בדת אבותיו". התייחסות זאת פורשה בדרך כלל כמצביעה על כך שהוא נטש את היהדות והפך למשומד, אולם פירוש אלטרנטיבי^{[דרושה הבהרה]} לדבריו של יוספוס, הוא שהוא מטיח ביקורת באלכסנדר על כך שהוא שם את האינטרסים של רומא מעל לאלו של בני עמו.

תפקידו הראשון הידוע היה בשנת 42 כמושל מחוז תבאי שבדרום מצרים, אחד משלושת המחוזות שהפרובינקיה מצרים הייתה מחולקת להם. לאחר מכן נשלח בשנת 46 עד שנת 48 לשמש כנציב ביהודה. אם סבר העם המעונה ביהודה כי נציב ממוצא יהודי יקל עליו, הרי שטעות הייתה בידו. שנות נציבותו של אלכסנדר היו שנים של רעב ומחסור, אך גם של מרד והתקוממות. בניו של יהודה הגלילי, ראש הקנאים מימי הקנסוס של קויריניוס, הרימו את נס המרד, אך אלכסנדר הביא לתפיסתם והעניש אותם בצליבה. צליבתם לא דיכאה את תנועת הסיקריקיים, והקנאים המשיכו לטפח את גחלת המרד עד לפרוץ המרד הגדול כעשרים שנים לאחר מכן. למרות זאת, יוסף בן מתתיהו מסכם את תקופת נציבותו ואת זו של קודמו בחיוב: "שניהם לא נגעו במנהגי יושבי הארץ ונהגו את העם בשלום ובמנוחה".

לאחר סיום תפקידו ביהודה, המשיך אלכסנדר בקריירה צבאית למרות שפרטיה המדויקים לא ידועים, הוא שימש כאחד מקציניו של גנאיוס דומיטיוס קורבאלו שהיה מפקד המלחמה באימפריה הפרתית. ביחד עם חותנו של קורבאלו ויניאנוס אניוס הוא נשלח ללוות את טיגראנס הראשון מלך ארמניה למפקדה של הצבא הרומאי במטרה להפוך אותו למלך קליינט של רומא.

הקיסר נירון מינה את אלכסנדר בשנת 66 למושל מצרים, המשרה הבכירה ביותר שפרש רומאי יכול לשאוף אליה פרט לתפקיד מפקד המשמר הפרטוריאני. ייתכן שנטיותיו הפילהלניות של נירון תרמו למינויו אולם אין ספק שהעובדה שהוא שירת במצרים בעבר והיה בעל ניסיון בתחום תרמה למינויו למושל אחת הפרובינקיות החשובות ביותר באימפריה.

לאחר פרוץ המרד הגדול פרצו אף מהומות באלכסנדריה, שם התמרדו היהודים, כשם שהתמרדו בערים מעורבות ביהודה, כגון קיסריה או עכו. כאשר ראה אלכסנדר כי לא יוכל לדכא את המרידה, שלח במורדים את שני הלגיונות שעמדו לפקודתו, ובטבח ביהודי העיר נהרגו חמישים אלף יהודים.

בשנת 69, לאחר רצח הקיסר נירון, שררה אי יציבות ברומא. הקיסר שהחליף את נירון, גלבה נרצח אף הוא, ועל כס הקיסרות רבו אותו וויטליוס. באווירה זו נראה כי מנהיג צבאי חזק יוכל לקבל את השלטון. אספסיאנוס אשר פיקד על הלגיונות שביהודה ועסק בדיכוי המרד הגדול שקל להכריז על עצמו כקיסר, אך היסס. על פי השערת ההיסטוריון צבי גרץ^{[דרוש מקור]}, ברניקי, שהייתה אלמנת אחיו של אלכסנדר, והמאהבת של טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ראתה לעצמה סיכויים טובים אם יוכרז אביו של מאהבה טיטוס (שהבטיח לשאת אותה לאישה) לקיסר ברומא. בהשפעתה, הכריז אלכסנדר על אספסיאנוס כקיסר, ובעקבותיו עשו כן גם הצבאות שבסוריה וביהודה. בעקבות תמיכה זו החל אספסיאנוס במערכה צבאית כנגד הקיסר ויטליוס שבסופה היה לקיסר.

אספסיאנוס הותיר ביהודה את בנו טיטוס, אשר מינה את אלכסנדר למפקד צבאותיו. אלכסנדר הפך ליועץ ראשי לטיטוס, בעת המצור על ירושלים ואף בעת שריפת בית המקדש.

על פי מקורות אחדים שימש אלכסנדר לאחר עליית אספסיאנוס לשלטון כמפקד המשמר הפרטוריאני, אם כי הדבר אינו ודאי.