טיבוע אל-אמיר פארוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אל-אמיר פארוק
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
תיאור כללי
סוג אונייה אניה חמושה
צי הצי המצרי
דגל הצי מצרים 1922מצרים 1922
ציוני דרך עיקריים
מספנה R. & W. Hawthorn, Leslie and Company עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1926 – 22 באוקטובר 1948 (כ־22 שנים)
אחריתה טובעה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ של חיל הים הישראלי
מיקום בעומק 36 מטר מול עזה.
נתונים כלליים
הֶדְחֶק 1,440 טון
אורך 247 רגל
רוחב 34 רגל
שוקע 13.5 רגל
מהירות 17 קשר
גודל הצוות 70
מספר תרנים 2
הנעה קיטור מחומם בדלק
צורת הנעה שני מדחפים
חימוש תותח 3 אינץ' וארבע מכונות ירייה MG
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תנועת השייטת הגדולה לפני הקרב עם האל-אמיר פארוק. 22 אוקטובר 1948.
היערכות סירות הנפץ לפגיעה באל-אמיר פארוק ושולת מוקשים מצרית 22 אוקטובר 1948

אל-אמיר פארוק הייתה אוניית מלחמה שנחשבה אוניית הדגל של הצי המצרי[א] האונייה השתתפה בסיוע לחיל המשלוח המצרי בארץ ישראל, וטובעה מול חוף עזה ב-22 באוקטובר 1948 על ידי סירות נפץ שרכש חיל הים הישראלי מעודפי הצבא האיטלקי ממלחמת העולם השנייה, שהיו עד אז נשק הפתעה.

האונייה הושקה בבריטניה בשנת 1926 והייתה חמושה בתותח 3 אינץ', ובארבע מכונות ירייה MG. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל מ-15 במאי 1948, והובילה כוחות צבא ואספקה.

ניסיון הטבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת העצמאות

אל-אמיר פארוק התגלתה מול חופי עזה במהלך מבצע יואב, לאחר שיצאה מאלכסנדריה עמוסת חיילים ואספקה. מטרת המצרים הייתה להעביר כוחות צבאיים לעזה כל עוד הפסקת אש חדשה לא נכנסה לתוקף, על מנת לתגבר את נוכחותם הצבאית באזור. יוסף דרור וצוות חבלנים צוללים יצאו על גבי אח"י פלמ"ח ארבעה לילות רצופים, במטרה להצמיד מוקשים לאונייה בעת עגינתה ולהטביעה, אך אל-אמיר פארוק לא הייתה במקום.[1]

התקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי 22 אוקטובר נמצאה השייטת הגדולה של חיל הים בסיור מול החוף, ובהחלטת מפקד החיל פול שולמן פנתה צפונה ויצאה מטווח ראייה. אח"י מעוז (ק-24) ועליה לוחמי היחידת לחבלה ימית בפיקודו של יוחאי בן-נון. הכח כלל שלוש סירות נפץ וסירה נוספת לאיסוף הלוחמים לאחר ששילחו את סירות הנפץ. התוקפים היו זלמן אברמוב, יעקב ורדי ויוחאי בן-נון. האוספים היו יצחק ברוקמן ויעקב ריטוב. הכוונה הייתה לתקוף בעדיפות את 'אל-אמיר פארוק' ואת שולת המוקשים שאיבטחה אותה.

המטרה בעדיפות הייתה "אל-אמיר פארוק" וזלמן אברמוב יסתער ראשון עליה. יעקב ורדי בסירה השנייה יתקוף את שולת המוקשים. יוחאי בן-נון בסירה שלישית, יצפה לפי הצלחת התקפות ויחליט את איזה מטרה לתקוף. התוקפים היו אמורים לכוון את הסירה ולהפעיל את מנגנון הפיצוץ, לנטוש את הסירה ולרכב על המצוף כדי להימנע מפגיעת מהדף הפיצוץ במים.
מנגנון הפיצוץ תוכנן לפעול בעת הפגיעה וכלל פיצוץ עצמי לאחר השהיה של 3 דקות. חבל ביטחון קשר את הלוחם אל המצוף כדי שיוכל למצוא אותו בחשיכה.

סירה רביעית מאותו דגם אך ללא מערכת פיצוץ תשמש לאיסוף. את הסירה ישיטו יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן ומשימתם לשוט בעקבות התוקפים ולאסוף אותם לאחר ביצוע ההתקפה. לראשי התוקפים הורכב נצנץ אינפרא אדום ולאוספים הייתה משקפת מיוחדת לראותם בלילה.

הסירה הראשונה ועליה זלמן אברמוב תקפה, על פי התוכנית, את ה"פארוק". בעת הפעלת חומר הנפץ והקפיצה למים המצוף ניתק מהסירה ונפל למים, אך אברמוב מצא אותו והתיישב עליו. הסירה פגעה פגיעה מדויקת בגוף הספינה באזור הדוודים. הספינה החלה לטבוע ולהעלות עשן.
יעקב ורדי יועד לתקוף את המקשת זכר שנאמר למקרה ש'אל-אמיר פארוק' בתנועה יתקוף אותה גם הוא, כדי לודא טיבוע של המטרה בעדיפות. הוא הבחין ש'אל-אמיר פארוק' בתנועה ונכנס לתקיפה עליה. לאחר הפעלת המנגנון הפיצוץ התברר לו שהמצוף אינו משתחרר. ורדי החליט לבצע סיבוב פרסה וכניסה לתקיפה חוזרת תוך כדי שחרור מחבל המצוף. במהלך התנועה עבר ליד אברמוב שניסה לעלות אך הבהיר לו שהמנגנון הפיצוץ הופעל ועוד מעט יתבצע פיצוץ. אברמוב עזב את הסירה ורדי שחרר את עצמו מחבל המצוף, כיוון את הסירה וקפץ למים. סירתו פגעה סמוך לחרטום הספינה והתפוצצה. עם שני מדורים מוצפים טבעה 'אל-אמיר פארוק' במהירות והים התמלא במלחים מצרים.

שולת המוקשים גילתה את סירת האיסוף וסגרה אליה תוך כדי ירי מקלעים ותאורת זרקורים. יוחאי בן-נון יצא לתקוף את שולת המוקשים שביצעה ירי רצוף עליו. לאחר הפעלת מנגנון הפיצוץ לא השתחרר המצוף. חבל האבטחה נשאר קשור. בן-נון קפץ מהסירה ונגרר אחריה לכיוון שולת המוקשים. בטווח 50 מטר הצליח לנתק את החבל. סירת הנפץ פגעה בשולת המוקשים, הוציאה אותה מכשירות והיא נעצרה.

ברוקמן וריטוב בסירת האיסוף אספו את יוחאי וורדי מבין המלחים המצרים הטובעים. באברמוב לא הבחינו עד שצעק להם בקולו החזק ”חברה אני פה”.[2] חמשת הלוחמים שבו בסירת האיסוף לאח"י מעוז (ק-24) ונאספו.

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמשת המבצעים הומלצו על ידי חיל הים לצל"ש - ”הנ"ל הצטיינו בשבוע שעבר בטבוע שתי אוניות אויב על ידי הסתכנות אישית. נא להעניק להם את אות הכבוד הגבוה ביותר בצבא ההגנה לישראל.”[3]
שר הביטחון דוד בן-גוריון קבע שיוענקו במהלך מלחמת העצמאות רק 12 עיטורי גבורה, כמספר שבטי ישראל, ולכן היה על חיל הים להסתפק בעיטור אחד, שהוענק ליוחאי בן-נון. ב-17 ביולי 1949 היה בן-נון אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו באות גיבור ישראל.

חמשת המבצעים זכו למכתב הוקרה מראש הממשלה דוד בן-גוריון. ”לחברים יוחאי פישמן זלמן אברהמוב יצחק ברוקמן יעקב ורדי יעקב ריטוב שביצעו במימי עזה 22.10.48 מפעל קרבי נועז והטביעו שתי אניות אויב, לאות הוקרה ד. בן-גוריון 1949”[4]

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיבועה של "אל-אמיר פארוק" היווה מכה קשה לצי המצרי שאיבד עשרות מלחים, בהם קצינים ובני אצולה המקורבים למשפחת המלוכה המצרית[דרוש מקור]. לאחר אובדן "אל-אמיר פארוק" לא ניסה הצי המצרי לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל.

צלילות לאתר הטביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984 אתרו אנשי ילת"ם את האתר המדויק. קבוצת צוללים בפיקודו של אייל ורד הוציאו משברי האנייה תותחים שהוצבו במוזיאון ההעפלה וחיל הים.

בין ותיקי שייטת 13 התהלכה שמועה שאחת הסירות לא פגעה והיא מוצגת לראווה במוזיאון מצרי. בשנת 1998, כ-50 שנה לאחר הטבעת "אל-אמיר פארוק" יצאה לאתר הטביעה ספינה ממועדון 'צוללי הדרום' ועליה חלק ממטביעי הפארוק, [ב] בליווי צוללנים שירדו וצילמו את החורים שנפערו בגוף הספינה. צוות צילום של ערוץ 2 בראשות דב גילהר הכין כתבה ששודרה ב"אולפן שישי". בעת צלילה זו התגלו בבירור שתי פגיעות בגוף הספינה. כך זכה יעקב ורדי להכרה מחבריו בחלקו בהטבעתה של הספינה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טיבוע "האמיר פארוק" -חיל הים במלחמת העצמאות, ראשי פרקים להסברה למפקד בחיל הים, מטכ"ל קצין חנוך ראשי, מפקדת חיל הים חינוך, 1966, עמ' 17–22.
  • ג'ולי פלטרר, כך טובעה האמיר פארוק, 'בין גלים' אוקטובר 1975 (חוברת שנייה), עמ' 8.
  • זאב הים (רב חובל). פארוק טובעת ליד עזה, בין גלים סוערים, הוצאת חבל ימי לישראל, מאי 1977, עמ' 20–23.
  • אורי מילשטיין אביב נעורים ההיסטוריה של הצנחנים – כרך ד', "שלגי" הוצאה לאור, 1987, עמ' 1412.
  • מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991 ע' 25–29.
  • מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, 1993, ע' 142–152.
  • אברהם זהר, הקומנדו הימי בפלמ"ח, תג והמרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה" ע"ש ישראל גלילי, 1994, עמ' 44–50.
  • שיה בן-נון, התקופה לקחה אותנו יוחאי בן-נון -דיוקן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003, ע' 58–63.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיבוע אל-אמיר פארוק בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההתייחסות לאמיר פארוק כאוניית דגל מופיעה במקורות המוקדמים והשתרשה בציבור בישראל, על אף שבאנייה לא נמצא אדמירל והיא לא נשאה דגל מיוחד בעת שהוטבעה.
  2. ^ מלבד בן-נון שנפטר בשנת 1994,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו עמ' 50.
  2. ^ דברים בסרט 'חיים שכאלה של ערוץ 2 על יוחאי בן-נון
  3. ^ מכתב ראש מחלקת כח אדם אברהם עופר 24 בנובמבר 1948.
  4. ^ התקופה לקחה אותנו סיפורו של יוחאי בן-נון ע' 65.
  5. ^ הצלם הצולל עופר סלע