טחנת הרוח במשכנות שאננים
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
טחנת רוח, מוזיאון  |
| על שם |
משה מונטיפיורי |
| כתובת |
רח' ימין משה |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| מייסדים |
משה מונטיפיורי |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1858 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1858 |
| קואורדינטות | 31°46′17″N 35°13′27″E / 31.771475°N 35.224175°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   טחנת הרוח במשכנות שאננים | |
  | |
טחנת הרוח במשכנות שאננים שוכנת בכניסה לשכונת משכנות שאננים בירושלים, והיא המבנה הראשון שנבנה בה ב-1858. במקור שימש המבנה כטחנת קמח למשך כשני עשורים, אז הופסקה הטחינה. כיום משמש המבנה כאתר תיירות פופולרי וממוקם בו מוזיאון קטן לתולדות יוזם הטחנה, סר משה מונטיפיורי. רחבת האבן סביב הטחנה מהווה נקודת תצפית על שכונות משכנות שאננים וימין משה, על גיא בן הינום ועל העיר העתיקה.
מהקמתה ועד מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטחנה היא טחנת קמח בגובה כ-18 מטרים, בעלת גוף מגדלי עגול מאבן ירושלמית וכיפת עץ בתצורת קרון ("דגם קנט"), המסתובב בראשה לכיוון הרוח באמצעות מנגנון שבשבת ונושא ארבע כנפיים עשויות עץ.
הטחנה נבנתה בשנת 1858 ביוזמתו של משה מונטיפיורי, מעט לפני הקמתה של משכנות שאננים שהייתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הטחנה, הממוקמת בפינה הצפון-מערבית של המגרש עליו נבנתה השכונה, הוקמה על מנת לספק למתיישבי השכונה מקור פרנסה, ולספק לעניי ירושלים קמח במחיר זול. היא תוכננה על ידי חברת הולמן (Holman) מקנטרברי, שביססה אותה על טחנת רוח ברמסגייט, עיר מגוריו של מונטיפיורי, ושלחה מהנדס מטעמה לפקח על עבודת ההקמה והתקנת ציוד הטחינה. המגדל הוקם מאבן מקומית אך הציוד הובא באניה מאנגליה והובל לירושלים מנמל יפו על גבי גמלים. באנגליה ובספרות הנוסעים כונתה הטחנה Jaffa Gate Windmill ("טחנת הרוח שער יפו").
למרות הציטוט הפופולרי של דברי אברהם משה לונץ כי הטחנה פעלה זמן קצר בלבד, וסבלה מבעיות שונות (מחסור ברוח, מיכון יקר ועדין, קלקולים וכו')[1], היא עבדה כמעט שני עשורים שלמים, מ-1858 ועד 1876[2]. בעל הזיכיון להפעלת הטחנה היה יצחק פ"ח רוזנטל.
שותפיו להפעלת הטחנה היו בני משפחת וולפנזון, זאב וולפנזון ואחיו יהושוע, את התבואה לטחינה רכשו מערביי הסביבה, הטחנה סבלה אז מבעיות של מחסור ברוח לסיבוב הכנפיים ומציוד שהתכלה, בעיה נוספת הייתה מחסור בגרגרי חיטה לטחינה, כיוון שהערביים מגדלי החיטה העדיפו לספק את מרכולתם לתחנות ערביות ולא ליהודים הטחנה פעלה בניהולם בשנים 1860-1885, שאז הרים ידיים זאב וולפנזון ומכר את הטחנה ובנה במקומה טחנה מונעת בכוחות בעלי חיים באזור הסראייה בעיר העתיקה עד מותו.
נוסף למשפחה של זאב וולפנזון הייתה עוד טחנת קמח נוספת תת-קרקעית ברובע חברון בעיר העתיקה ברובע המוסלמי, מתחת לבית קהילת רייסין, אולם עם קשתות מתקופת הצלבנים, עם חלונות ואורווה לבעלי החיים בחצר, בטחנה הופעלו שלושה זוגות רייחים בהפעלה לאורך כול שעות היממה בעזרת בעלי חיים פרדות וגמלים, שבה נטחנו חיטה, שעורה ועדשים.
את הטחנה הקמח הזאת ניהלה בעיקר אשתו של זאב, רבקה שכונתה באבע, את הסחורה סיפקו ערביי הסביבה שזאב דיבר בשפתם, עד אשר עברו לנהל את טחנת הרוח של מונטיפיורי, בנו בן ציון ואשתו רחל וולפנזון עברו לנהל את טחנת רייסין, טחנה זאת גדלה וצמחה והפכה לאחת הגדולות בירושלים ובמרתפיה שמרו היהודים בירושלים את הקמח שיועד להכנת מצות, כיום בשטחה של הטחנה ממוקם אולם השמחות של חסידי רייסין .
לאחר שהטחנה פסקה לטחון, נזנח המבנה ועמד נטוש עד שנות השלושים, אז שופץ ביוזמת ממשלת המנדט והאגודה למען ירושלים.
במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העצמאות בתחילת שנת 1948 בנו לוחמי ההגנה עמדה יצוקה מבטון על ראש מגדל הטחנה[3], העמדה חלשה על התנועה בדרך חברון שמעל גיא בן הינום במזרח ועל אזור מלון המלך דוד ותחנת הרכבת במערב. בשל מיקומה האסטרטגי הורה הנציב העליון הבריטי אלן קנינגהם לפוצץ את העמדה, בכך נגרם נזק רב לראש מגדל הטחנה. כאשר התקרב ה-14 במאי יום עזיבת הבריטים, הנציב העליון היה אמור לנסוע מארמון הנציב עד לעטרות משם לטוס לחיפה ומשם לעזוב את הארץ דרך הים. הנציב חשש מהעמדה שיכולה לצלוף עליו ולכן ניתנה הוראה לפוצץ אותה. החבלן שהגיע לא רצה להרוס את כל הטחנה היפה ולכן שם מעט מידי חומר נפץ, מה שלא גרם לעמדה יותר מדי נזק. לאחר יום הגיע עוד חבלן לפוצץ שוב וכך נהרסה עמדת ההגנה. אנשי המושבה האמריקאים צילמו את האירוע.
הטחנה נותרה ללא כיפה בראשה עד מלחמת ששת הימים.
לאחר איחוד ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר איחוד ירושלים שוקמה הטחנה ובראשה הותקנה כיפה מתכתית וכנפיים דקורטיביות, קטנות בהרבה מן הכנפיים המקוריות.
בראשית שנות השמונים של המאה ה-20 בוצע שיפוץ של הטחנה, והוקם בתוך המבנה מוזיאון לתולדות חייו של משה מונטיפיורי. במבנה אבן קטן הממוקם בקרבת הטחנה הוצבה המרכבה אשר שימשה את מונטיפיורי במסעותיו באירופה, מרוקו, רוסיה ועוד אך מעולם לא השתמש בה בארץ ישראל, בשל תנאי הדרכים הרעועים. בשנת 1986 הוצתה כרכרת העץ על ידי אלמוני, וכמעט ולא נותר ממנה זכר. מאוחר יותר שוחזרה הכרכרה ונבנתה מחדש, תוך שימוש בחישורי הברזל המקוריים שלה, שהיו השריד היחיד ממנה שלא נשרף, והיא מוצגת כיום באותו מבנה אבן - מוגנת מפני הציבור באמצעות לוח זכוכית.
החזרת כנפי הטחנה ומנגנון הטחינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-25 ביולי 2012, ביוזמת קרן ירושלים ובכספי תרומות מהולנד, פורקו כיפת הטחנה והכנפיים המחוברות אליה והוחלפו במתקן בעל יכולת סיבוב לפי כיוון הרוח וכנפיים הזהות לאלה שהותקנו בטחנה על ידי מונטפיורי. פנים הטחנה שופץ ובקומה השנייה הותקנו אבני ריחיים הפועלות בכוח הרוח, שהחלו לעבוד במהלך חודש אוגוסט[4]. במסגרת פרויקט זה שוחזרה טחנת הרוח בהתאם למראה שהיה לה בשנת הקמתה. לשם כך נוצר קשר עם בן למשפחת הולמן, שבנתה את הציוד לטחנה ב-1857, והתוכניות המקוריות אותרו בספרייה הלאומית בלונדון. ומסתבר שהכיפה המקורית, כפי שהוקמה על ידי משה מונטיפיורי ב-1857, הייתה לבנה, בעלת כנפיים ענקיות מקדימה ומדחף קטן מאחור שנועד לכוון את הכנפיים על פי כיוון הרוח.
השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 2012 ל-2018, לאחר השיפוץ והחלפת המנגנון ואבני הריחיים, הטחנה הייתה פתוחה חלקית ולסירוגין.
בשנת 2017, פרסמה הקרן לירושלים קול קורא ליזמים להקמה וניהול של מתחם הטחנה. מבין ההצעות, ההצעה הזוכה הייתה של היזמים יוסי גרייבר ויובל קליין. באפריל 2018, פתחו היזמים את המתחם החדש לקהל הרחב וחידשו את הפעלת הכנפיים של הטחנה במשך שישה ימים בשבוע. המתחם החדש כולל מרכז מבקרים של יקבי ירושלים, שהוא היקב היחידי הפועל בעיר, מערך סיורים, פארק בריחה, סדנאות טחינה באבן ריחיים, סדנת הפעלת כנפי הטחנה, בית קפה מול הטחנה, אירועי תרבות ומורשת מונטפיורי וחזרה לטחינת קמח בטחנה, במסגרת פסטיבלים ואירועים.
למעשה, עד הפתיחה המחודשת, הטחנה לא הייתה פתוחה לקהל הרחב ברציפות במשך 161 שנה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האתר הרשמי של מרכז המבקרים בטחנת הרוח, משכנות שאננים
- ניר חסון, טחנת הרוח בירושלים, המיזם הכושל של משה מונטיפיורי, תחזור לסובב כנפיים, באתר הארץ, 19 במרץ 2011
- יעד בירן, עם כיפה או בלעדיה: מראה טחנת הרוח של ירושלים ב-150 שנותיה, עת־מול, 216, אפריל 2011
רונית ורד, 150 שנה אחרי שהושבתה, הטחנה המפורסמת של מונטיפיורי חוזרת לטחון, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2018
-
התחנה כפי שנראתה עם בנייתה ב-1858 -
פיצוץ העמדה שבראש הטחנה, 1948 -
הרכבת הכנפיים החדשות של הטחנה, יולי 2012 -
בלילה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אברהם משה לונץ, 'משה וירושלים', ירושלים, ב, תרמ"ז, עמ' 125
- ^ שאול ספיר, מקנטרברי לירושלים, סיפורה של טחנת הרוח, קתדרה 81, ספטמבר 1996, עמ' 60-35
- ^ לאחר שהבריטים פוצצו את בניין בית הספר של ימין משה שחלש על דרך חברון, מספר אריה שור: "עמדה מבוצרת יפה ויצוקה בבטון נבנתה על ראש מגדל טחנת הרוח וגם אותה פוצצו האנגלים". רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 37.
- ^ הרוח שוב נושבת בטחנה המפורסמת בירושלים. וידאו של התחנה פועלת, בדף הפייסבוק של תוכנית המורשת של משרד ראש הממשלה.