טומאת כלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טומאת כלים
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק י"א; ספר במדבר, פרק ל"א
משנה מסכת כלים
משנה תורה הלכות כלים
ספרי מניין המצוות סמ"ג עשיין רמד–רמו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טומאת כלים היא טומאה החלה לפי התורה על כלים ועל בגדים. ישנה הבחנה בדיני הטומאה בין כלים העשויים מחומרי גלם שונים, כגון טומאת כלי מתכת, טומאת כלי עץ וטומאת כלי חרס. כמו כן, ישנה הבחנה בין כלים העשויים לשימושים שונים, כגון טומאת משכב ומושב שהיא חמורה יותר משימושים אחרים.

רוב הכלים נטהרים על ידי טבילה, המתקיימת בימינו במקווה כלים ייעודי. על מנת לטהר כלים שנטמאו בטומאת מת יש להזות עליהם מי אפר פרה אדומה בנוסף.

מסכת כלים, המופיעה בסדר טהרות, עוסקת בהגדרת סוגי הכלים, טומאתם ודרכי טהרתם.

דרגות טומאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן התורה, כלים ובגדים אינם יכולים לקבל טומאה מצד עצמם (למעט בגד המנוגע), אלא רק להיטמא ממקור טומאה אחר שהוא לפחות בדרגת אב הטומאה[1], כגון מת, נבלה או זב. לפיכך, בדרך כלל דרגת טומאתם של כלים טמאים תהיה ראשון לטומאה ובמקרים מסוימים היא תהיה אב הטומאה. עם זאת, במסגרת גזירות שמונה עשר דבר גזרו חז"ל כי כל משקין שנטמאו, ואף מדרבנן, מטמאים כלים להיות שני לטומאה[2].

סוגי הכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי אבן
גם כלי מתכת מצופה מקבל טומאה

שבעה סוגי כלים המפורטים בתורה יכולים לקבל טומאה, וסוג שמיני נוסף מדברי חכמים:

  1. כלי עץ,
  2. בגדים,
  3. כלי עור,
  4. שק[3],
  5. כלי חרס[4],
  6. מתכות[5],
  7. כלים העשויים מעצמות[6]
  8. חכמים קבעו שגם כלי זכוכית מקבלים טומאה[7].

חפצים הקבועים בקרקע (כמו דלתות, ברזים, רהיטי עץ גדולים וכו') אינם מקבלים טומאה[8].

שאר מיני הכלים, כגון כלים העשויים מאבן, אינם מקבלים טומאה כלל. זוהי הסיבה לשכיחותם של כלי אבן בחפירות הרובע ההרודיאני בעיר העתיקה בירושלים: המגורים בקרבת בית המקדש חייבו את התושבים להיזהר מטומאה, והדרך הנוחה ביותר היא להשתמש בכלים שאינם מקבלים טומאה כלל.

כלי מתכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טומאת כלי מתכות
מחזור מתכת (פלדה)

קיימים הבדלים מסוימים בין החומרים הנ"ל בהלכות קבלת הטומאה: כל החומרים הללו מקבלים טומאה רק אם הם כלי קיבול (שניתן לתת בתוכם נוזלים, למשל, ולא ישפכו), פרט למתכת, שמקבלת טומאה גם אם היא כלי שטוח ("פשוטי כלי מתכת")[9]. סיבה אפשרית לדבר: היתרון המרכזי של המתכת הוא בחוזק שלה, ולכן היא משמשת ככלי עבודה, ולאו דווקא ככלי קיבול.

לפי דעה מסוימת, לכלי מתכת יש חומרא נוספת, המבדילה אותם משאר הכלים, בכך שכאשר הם נטמאים ממת או מאדם שנטמא במת, אין טומאתם בדרגה פחותה יותר. לדוגמה: מת, נחשב ל"אבי אבות הטומאה" בעוד שאדם שנטמא ממנו על ידי נגיעה או נשיאתו נחשב כ"אב הטומאה", כלים שנגעו במת יחשבו באותה דרגה כמו המת עצמו - "אבי אבות הטומאה". מסיבה זו, סתם "כלים" בהלכות טומאה וטהרה הכוונה לכלי מתכת, שלהם חומרא מיוחדת[10]. יש אומרים שדין זה קיים גם בשאר סוגי הכלים, פרט לכלי חרס[11].

כלי מתכת נחשב לכלי רק אם משמש לצורך כל שהוא, כמובן. לפי חידושו של רבי יוחנן גם כלי הנועד להשמיע קול נחשב לכלי[12]. בתלמוד מובא כי כלי העשוי לנוי ולתכשיט נקרא גם הוא כלי[13] אך רק לנוי אדם, ולא לנוי בהמה.

גזירת טומאה ישנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמים גזרו שכל כלי המתכת, גם אם ניתכו ועשו מהם כלי שוב, יחזרו לטומאתם הישנה. המקור הראשוני לתקנה זו נמסר על ידי רב יהודה בשם רבו רב:

מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים ואמרו חכמים יחזרו לטומאתן ישנה

בתלמוד הובאו שתי דעות הלכתיות בגדר התקנה, ופרשנויות שונות לסיבת התקנה בהתאם לגדריה:

  • דעה אחת אומרת כי תקנה זו היא רק כאשר הטומאה הראשונה היא טומאת מת. לפי גישה זו הטעם הוא כדי שלא תתבטל תקנת מי חטאת שהיא הזאת מי פרה אדומה על כלים, שהרי על ידי תקנה קלה זו אין צורך לטרוח להשיג מי חטאת.
  • דעה שנייה אומרת כי תקנה זו תוקנה בנוגע לכל הטומאות. לפי זה לא ניתן לומר שהתקנה היא בגלל מי חטאת (שמטהרים רק מטומאת מת), ולפי זה פירש אביי כי הטעם הוא שחכמים חששו שמא בעל הכלי יקוב בו נקב קטן שאינו מטהר אותו ויחשוב שהכלי כבר נטהר מטומאתו. לפי פרשנותו של רבא טעם התקנה הוא שמא כאשר יראה הרואה שהכלי נטמא ומשתמשים בו באותו יום עצמו - לאחר שניתך ותוקן מחדש - שטבילה מועילה לטהרת הכלי בו ביום, דבר שאינו נכון (אלא רק לאחר הערבת השמש)[14].

חקירה למדנית מופיעה באחרונים, האם כאשר הכלים נשברו פקעה מהם הטומאה ונעשו טהורין אלא שזו חוזרת כאשר נעשו מהם כלים חדשים, או שמא התקנה הייתה שהתוצאה תישאר גם כאשר הכלים נשברו למרות שאינם כלים והטומאה אינה חלה למעשה כי אינה נוגעת לשום דבר[15]. יש שכתבו שהתקנה היא שהטומאה תחזור ותחול למרות שנפקעה בשעה שנשברה, כראיה הביאו את המשנה האומרת שכאשר שלומציון המלכה חזרה ותיקנה את כליה תיקנו חז"ל שיחזרו לטומאתם הראשונה, ולמרות שבשעה שהכלים נשברו היה זה לפני התקנה ואז בוודאי לא חלה טומאה על כלים שנשברו[16].

כלי עץ, עור ועצם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי עץ וכלי עור וכלי עצם הם כלים הנקראים "כלי שטף" - כלים שניתן לטהרם בטבילה. בשונה מכלי מתכת שגם "פשוטיהם" - כלים שאין להם "תוך" מטמאים, הרי שפשוטי כלי עץ, עור ועצם טהורים ורק מקבליהם טמאים. כמו כן, בשונה מכלי מתכת, לא רק כאשר הכלים נשברו הם טהורים, אלא שאם חזר ועשה מהם כלים הם נטמאים רק מכאן ולהבא ולא חוזרת עליהם טומאתם הישנה.

כלי חרס וכלי נתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טומאת כלי חרס
כלי חרס

בכלי חרס קיימים כמה דינים מיוחדים, המבדילים אותו מכל שאר הכלים, דינים אלו קיימים גם בכלי נתר. מדובר בחומר רך שמותך במים ועשוי לניקוי כעין בורית[17], העשוי מאדמה מסוימת[18].

א. הם מקבלים טומאה אם הגורם המטמא נכנס לתוכם, ואפילו לא נגע בהם כלל, אלא רק שהה בחלל שבתוך הכלי ("נטמא מאווירו"). כמו כן, כלי חרס שנטמא, מטמא כל מזון שנמצא בתוכו, גם אם לא נגע בדפנות הכלי[19]. האוכל שבתוך הכלי שבתוכו, נטמא גם הוא מפני שגם הוא בתוך הכלי הטמא, אך אם דפנות הכלי האמצעי עולות למעלה מכלי החרס הטמא, הוא חוצץ בפני הכלי שבתוכו, וזה לא נטמא, מפני שהכלי שבתוך האמצעי נחשב ל"תוך תוכו".

לכלל זה יש סייג יסודי האומר כי תוך כלי חרס יטמא רק אוכל או משקאות, אך לא אדם שבתוכו או כלים, ואין אומרים שבכך שהאוכל נטמא מאוויר הכלי חרס נחשב הדבר כאילו כל הכלי מלא בטומאה ממשית[20]. לפעמים תיתכן אפיזודה מעניינת: בתוך הכלי שבתוך הכלי חרס יהיה אוכל, ומכיוון שהכלי האמצעי לא חצץ בפניו מכיוון שדפנותיו של החיצון היו גבוהות יותר מדפנותיו, המשקה נטמא, למרות שהכלי עצמו לא נטמא, אך המשקה שנטמא יטמא את הכלי האמצעי, כך שהכלי חרס יטמא את הכלי שבתוכו בעקיפין.

לגבי נגיעה בגב כלי חרס, יש הבדל בין האופן שבו הכלי נטמא לבין האופן שבו כלי טמא מטמא דברים אחרים: אם דבר טמא נגע בגבו של כלי חרס טהור - הכלי נשאר בטהרתו[21]. לעומת זאת, אם מזון טהור נוגע בגבו של כלי חרס שכבר נטמא - המזון נטמא[22]. לדין זה שכלי חרס אינו נטמא מגבו, יש השלכה על הלכות "טומאת אהל" במת. כשיש מת בבית - נטמא כל מה שבבית, פרט למזון הנמצא בכלי חרס אטום ("מוקף צמיד פתיל"). מכיוון שאינו נטמא מגבו - הוא חוצץ בפני הטומאה מלהיכנס לכלי[23].

ב. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", גם אם נטמא ממת, וגם אם הוא משמש למשכבו או מושבו של הזב (אלו שני האופנים בהם כלים אחרים יכולים להיות אב הטומאה)[24].

ג. לאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו בטבילה במקווה, ורק אם ישבר - השברים טהורים[25], כי כעת אינו "כלי" כלל. שאר הכלים יכולים להיטהר על ידי טבילה במקווה[26].

כלי זכוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי זכוכית, אף שאינם כלולים במיני הכלים שהתורה הזכירה שמקבלים טומאה, חכמים גזרו עליהם שיקבלו טומאה. בראשונים קיימת מחלוקת בשאלה האם ניתן לטהר כלי זכוכית במקווה. גזירה זו מתוארכת לימי יוסי בן יועזר, במאה השנייה לפנה"ס. ככל הנראה, גזירה זו נועדה להמשיך את הקו העקרוני שקיים בתורה, לפיו כלים שימושיים מחומרים נאים מקבלים טומאה. השערה נוספת טוענת שזכוכית ניתנת למיחזור, כלומר ניתן לקחת זכוכית שבורה ולהתיכה על מנת ליצור כלי חדש. בכך דומים כלי זכוכית לכלי מתכת ולכן הרחיבו החכמים את נוהלי טומאת כלי מתכת גם לכלי זכוכית. במחקר ההיסטורי רווחת הדעה, שהגזירה על כלי זכוכית נועדה למנוע את השימוש בהם, וזאת משום שהיו מיוצרים על ידי גויים בארץ, אך השערה זו תלויה בהנחה שלא ניתן לטהר כלי זכוכית במקווה[27].

בתלמוד מובא פירושו של ריש לקיש, שהסביר כי הסיבה לגזירה הטומאה על כלי זכוכית נעוצה בדמיונם המעשי לכלי חרס, שכן כלי זכוכית נעשים מהחול. מסיבה זו גם אין מועלת לכלי זכוכית טהרה במקווה.

התחבטו חכמי האמוראים, לפי פירושו של ריש לקיש, מדוע אין כלי חרס מטמאים מגבם - חלקם החיצוני - בדומה לכלי זכוכית.

גישה אחת אומרת, שלכלי זכוכית יש גם דמיון מסוים לכלי מתכת בכך שניתן לחזור ולעשות מהם כלי לאחר שנשברו על ידי התכת הזכוכית, ולכן גזרו גם טומאה על גבם של הכלי זכוכית בדומה לטומאת כלי מתכת. על פרשנות זו נשאלה שאלה בתלמוד מדוע אין על כלי זכוכית גזירת טומאה ישנה האומרת כי אם התיכו את הכלי לאחר שנטמא ויצרו ממנו כלי חדש הוא חזר לטומאתו הראשונה, ועל כך הוסבר כי גזירת טומאה ישנה היא תקנת חכמים, ואין עושים גזירה לגזירה, שהרי כל טומאת זכוכית היא מדברי חכמים. בנוסף, הוסבר כי "פשוטי כלי זכוכית" אינם מטמאים למרות שפשוטי כלי מתכת מטמאים, כדי להבדיל בין טומאה זו של מדרבנן לטומאה מדאורייתא, כדי שלא יבואו להתייחס לטומאה זו כאילו הייתה טומאה מהתורה וישרפו בגללה תרומה וקדשים.

גישה שנייה של רב אשי אומרת שהסיבה שכלי זכוכית מטמאים מגבם היא משום שכלי זכוכית הם שקופים ונראים תוכן כגבן, ולכן חשוב גם ה"גב" כ"תוך"[14].

כלי פלסטיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרונים התלבטו בשאלת טהרת כלי פלסטיק, חומר שלא היה ידוע לחז"ל. ההתלבטות לגבי פלסטיק מול מגוון חומרים שלא הוזכרו בעבר ולכן אינם חייבי טבילה הייתה כי ניתן למחזר פלסטיק כמו זכוכית ומתכת. גדולי הדור פסקו כי אין לטבול כלי פלסטיק.[דרושה הבהרה]

טבילת כלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טבילת כלים

רוב הכלים שנטמאו עוברים טהרה על ידי טבילתם במקווה, בהסתמך על הפסוק "ורחץ את בשרו במים וטהר". חכמים שיערו שעל מנת לטהר כלים יש לטבול אותם במים שנפחם לא פחות מהנפח שנדרש לטהר אדם, ומכאן שאם יטבלו אותם במקווה, שבו אדם מיטהר, יטוהרו גם הכלים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברייתא בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ', עמוד ב': "יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאוויר כלי חרס וכו'". ראו גם רש"י, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד ב', ד"ה אלא בבאין מחמת שרץ.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד ב'; תוספות, מסכת שבת, דף י"ד, עמוד ב', ד"ה אלא במשקין הבאים מחמת שרץ. ראו גם: משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ז', הלכה ב', והשגת הראב"ד שם.
  3. ^ ארבעת אלה הוזכרו בספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ב. הדגש ב"שק" אינו רק על צורתו ושימושו, אלא גם על החומר ממנו היה עשוי בזמן המקרא: קליעת שיער של עזים.
  4. ^ ויקרא יא, לג
  5. ^ ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק כ"ב. בפסוק שם נמנו שש מתכות: זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת. בתקופת המקרא לא היו בשימוש מתכות אחרות (מלבד כספית, שהייתה ידועה כנוזל בלבד). בין פוסקי ההלכה בדורות האחרונים קיים ויכוח לגבי קבלת טומאה במתכות החדשות שהתגלו בעת החדשה, כמו אלומיניום למשל. על כך ראו בהקדמת הגר"א לפירושו לסדר טהרות, לעומת הקדמתו של בעל תפארת ישראל, 'יבקש דעת', אות מד.
  6. ^ במדבר, ל"א, כ': "וכל מעשה עזים", ובפירוש רש"י.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יד עמוד ב. על זמנה ומטרתה של גזירה זו ראו להלן: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.
  8. ^ משנה מסכת כלים פרק יא משנה ב ופרק טו משנה א.
  9. ^ משנה מסכת כלים פרק ב משנה א ופרק יא משנה א. לגבי פשוטי כלי עץ, יש שני סייגים לטהרתם: א. כלי המיועד לשכיבה או לישיבה - מקבל טומאה מן התורה גם אם הוא שטוח ללא דפנות, כמו כיסא (תלמוד בבלי מסכת בכורות דף לח עמוד א: "בהנך דחזו למדרסות"). ב. כלי רחב ונוח לשימוש הן לאדם עצמו והן להנחת חפצים עליו ("משמש אדם ומשמשיו"), מקבל טומאה מדרבנן (רמב"ם, משנה תורה, הלכות כלים פרק ד הלכה א).
  10. ^ ר"ש בתחילת מסכת אהלות.
  11. ^ רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה ג, וכן דעתו של רבי יצחק מאורלייני"ש המובאת בר"ש שם.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג, עמוד ב'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ח, עמוד ב'.
  14. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ז, עמוד ב'.
  15. ^ רבי משה פיינשטיין, דברות משה על מסכת שבת עמ' קצ"ד.
  16. ^ רבי משה פיינשטיין שם "וקצת יש להוכיח".
  17. ^ רמב"ם בפירוש המשניות לכלים ב' א על פי שבת פט ב ונדה סא ב.
  18. ^ ר"ש כלים ב' א.
  19. ^ הדבר נלמד מן הפסוק בויקרא יא, לג: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם [מן השרצים שהוזכרו קודם לכן] אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא". בכלים מחומרים אחרים, הכלי מטמא רק את המזון שנוגע בדפנותיו, אבל מזון זה יוכל לטמא מזון אחר שנוגע בו, עד גבול מסוים, בהתאם לכללי "שרשרת הטומאה"
  20. ^ חולין כ"ה.
  21. ^ פרט לטמאים שמטמאים בהיסט, שמטמאים כלי חרס וכל תכולתו גם אם הזיזו אותו מבחוץ (אך לא בנגיעה ללא הזזה).
  22. ^ משנה מסכת כלים פרק ב משנה א: "ומטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן", ופירוש הרמב"ם שם. תלמוד בבלי מסכת חולין דף כה עמוד א.
  23. ^ במדבר יט, טו וברש"י.
  24. ^ תלמוד בבלי מסכת ערובין דף קד עמוד ב. רמב"ם, משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פרק י הלכה ח.
  25. ^ ויקרא יא, לג. משנה מסכת כלים פרק ב משנה א.
  26. ^ באשר לכלי זכוכית - ראו להלן: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.
  27. ^ לדיון נרחב בעניין זה, ובפרטים נוספים בעניין טומאת כלי זכוכית, ראו במאמר "כלי זכוכית", ביטאון 'מעלין בקודש' י', עמ' 125-158.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.