טומאת יולדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טומאת יולדת
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק י"ב
משנה תורה ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ק'
ספר החינוך, מצווה קס"ו
סמ"ג עשה רמג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טומאת יולדת בהלכה היהודית היא טומאה החלה על אישה לאחר הלידה. דינה של היולדת הוא כנידה: מטמאת את הנוגע בה, וכן היא ובעלה אסורים בקיום יחסי אישות כבימי הנידה.

מקור המצוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדין התורה, אישה שילדה זכר נטמאת לשבוע, לאחר מכן טובלת וכל דם שתראה לאחר מכן בתוך שלושים ושלושה ימים יהיה דם טהור ולא יאסור אותה על בעלה. ביולדת נקבה היא נטמאת למשך שבועיים ולאחר שטובלת, כל דם שתראה בתוך שישים ושישה ימים יהיה טהור. הלכות אלו כתובות בפרשת תזריע:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה

הרמב"ם, רבי משה מקוצי, וספר החינוך כללו את טומאת היולדת במניין תרי"ג מצוות. הרמב"ן לעומתם סבור שלא נכון למנות את טומאת היולדת כאחת מהמצוות, כמו שאר דיני טומאה וטהרה, ”לפי שהן רשות גמורה מכל צד, אין בהם ענין מצווה שתמנה”.[1]

טעמי המצוה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, הטומאה ביהדות קשורה למוות ולאובדן. לדעת הרב אליעזר מלמד[2] היולדת טמאה משום שבלידה יש צער מהצטמצמות השאיפות והחלומות לעולם המעשה, צער הדומה לאובדן חיים.

בספר היובלים (ג', 14-8), מובא שהטעם לכך שאישה טמאה בלידת נקבה שבוע יותר מבלידת זכר, משום שחוה נוצרה מאדם שבוע אחרי בריאתו. הסבר זה מובא גם במדרש תדשא.[3]

השלב בו האישה נטמאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הקובע את טומאת הלידה הוא רגע יציאת רוב ראש התינוק, ובתלמוד הבבלי הוגדר שהכוונה ליציאת המצח (פדחתו). וכך נפסק בשולחן ערוך.[4]

נחלקו התנאים האם 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם'. כלומר האם כאשר צוואר הרחם (הקרוי בפי חז"ל 'קבר') נפתח בלידה, הפלה, או יציאת חתיכה של עובר - יוצא בהכרח דם מהרחם: לפי רבי יהושע ורבי יהודה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, בעוד לדעת רבי מאיר,[5] סומכוס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי אחא, רבי אליעזר ושאר החכמים אפשר לפתיחה הקבר בלא דם.[6] בתלמוד הבבלי קיימת סתירה לגבי פסיקתו של האמורא רבא בנושא: במסכת כריתות פסק רבא שיש פתיחת הקבר בלא דם.[7] ואילו במסכת נידה מסופר שרבא דרש שאין פתיחת הקבר בלא דם.[8] המחלוקת נמשכה גם בין הראשונים: לדעת הרמב"ן,[9] הרא"ש וראשונים נוספים אין פתיחת הקבר בלא דם, ואילו לדעת הרמב"ם[10] ורבי וידאל די טולוזא יש פתיחת הקבר בלא דם. להלכה נפסק בשולחן ערוך שאין פתיחת הקבר בלא דם.[11]

לאור זאת נחלקו האחרונים לגבי השלב בו נאסרת האישה בעת הלידה: יש סוברים שהאישה נטמאת בשלב בו ישנה פתיחה משמעותית של צוואר הרחם; יש סוברים שרק מעת שהאישה חווה צירים משמעותיים ונצרכת לשבת על המשבר היא נטמאת;[12][13] ויש סוברים שהכלל 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם' עוסק במקרה בו יצא דבר מהרחם, כדוגמת נפל או תינוק, אבל עצם פתיחת הרחם אינה מטמאה, ורק כאשר תראה דם מהרחם תאסר.[14][15][16]

יציאת הפקק הרירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפקק הרירי

מחלוקת נוספת ישנה, האם יציאת הפקק הרירי מטמאת. יש סוברים שיציאתו מטמאת משום "פתיחת הקבר", או משום שמעורב בו מראה דמי.[17][18] ומנגד, יש סוברים שעל פי הידע המדעי ברור שמיקומו של הפקק הרירי הוא בצוואר הרחם, ולכן אין ביציאתו פתיחה של הרחם, וגם אם יש בו דם - מקורו בצוואר הרחם ולא ברחם ולכן הוא אינו מטמא.[19][20]

דימום בעקבות סטריפינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – סטריפינג

יש סוברים שדם שמופיע לאחר סטריפינג אינו מטמא, משום שהוא דם מכה. ודם שמופיע לאחר בדיקת פתיחה אם ברור למיילדת שמקורו בחיכוך צוואר הרחם טהור מאותה הסיבה.[21][22]

ניתוח קיסרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלידה בניתוח קיסרי הנקרא בתלמוד 'יוצא דופן', אין האישה נטמאת בטומאת לידה. אמנם אם יצא דם מהנרתיק, הוא מטמא אותה על פי הדין הרגיל של נידה וזבה, ולכן למעשה כיום עליה לספור שבעה נקיים כדי להיטהר.[23]

תהליך הטהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דין התורה, יכולה היולדת להיטהר על ידי טבילה רק בלילה שלאחר שבוע או שבועיים מהלידה, ולהיטהר מטומאת הלידה אף אם עדיין יש דימום פעיל, וכל דם שתראה לאחר הטבילה יחשב לדם טוהר שלא יטמא אותה לבעלה.

אם ילדה בזוב, כלומר ילדה כאשר הייתה טמאה טומאת זיבה, תוכל להיטהר לבעלה רק כאשר תשלים שני תהליכי ההיטהרות - ספירת שבעה נקיים לטומאת זיבה והשלמת ימי טומאת לידה.

כיום - בעקבות חומרת רבי זירא - נחשבות כל היולדות ליולדות בזוב מפני שמתייחסים לכל דם שיוצא מגוף האישה כדם זיבה, וממילא כדי להשלים את תהליך ההיטהרות לבעלה לאחר הלידה, צריכה האישה להמתין עד תום הדימום ולאחריו תוכל להתחיל לספור שבעה נקיים ולטבול. לרוב מדובר בדימום שאורך כארבעה עד שישה שבועות לאחר הלידה. תקופה ארוכה זו מעוררת לעיתים קשיים בקרב בני זוג השומרים על הלכות טהרת המשפחה.

ימי טוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ימי טוהר

לאחר תקופת הטומאה הראשונית מתחילה תקופה הנקראת "ימי טוהר", שנמשכת שלושים ושלושה ימים בלידת בן (מהיום השמיני ללידתה, עד היום הארבעים) וששים ושישה ימים בלידת בת (מהיום החמישה עשר ועד היום השמונים).[24] בתאומים בן ובת, הטומאה נמשכת שבועיים לפי הבת ואילו ימי הטוהר נמשכים עד ארבעים ימים מהלידה, לפי הבן. במשך תקופה זו היולדת אינה "אב הטומאה", אלא יש לה טומאה קלה בדרגת "שני לטומאה" כמו טבול יום: היא לא מטמאת אדם וכלים שבהם היא נוגעת, וגם לא אוכל ומשקה שאין בו קדושה ("חולין"), אלא היא מטמאת רק תרומה וקדשים שהיא נוגעת בהם. לכן היא נקראת בלשון חז"ל: "טבולת יום ארוך".[25]

חומרת דמי טוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת הגאונים החלה להתפשט חומרת דמי טוהר, לפיה ראיית דם בימי הטוהר מטמאה את האישה לבעלה, אך עדיין רבים נהגו לטהר דמי טוהר כדין התורה. עם השנים המנהג הלך והתפשט, הרמב"ם כתב שדין זה תלוי במנהג ולכן אינו מחייב את יהודי אשכנז וצרפת שלא נהגו להחמיר בזה, ואילו הרמב"ן החזיק בדעה שמנהג זה מחייב בכל ישראל מתוקף חומרת ר' זירא ואין מקום לטהר דמי טוהר כלל.[26] בסוף תקופת הראשונים כבר התפשט המנהג בכל ישראל.[27]

קורבנות היולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קורבן יולדת

בתום ימי הטוהר - ביום הארבעים ואחד ללידת בן או שמונים ואחד ללידת בת, על היולדת להביא קורבן לבית המקדש:

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה

ספר ויקרא, פרק י"ב

עד הבאת הקורבנות היא מנועה מלהיכנס לבית המקדש ומלאכול מבשר קורבנות, ככל "מחוסר כיפורים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השגות הרמב"ן על ספר המצוות, מצווה צו
  2. ^ ספר פניני הלכה
  3. ^ פרק ט"ו
  4. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ד, סעיף י'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ח, עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף כ"א
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף י', עמוד א'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א'
  9. ^ בהלכות נדה לרמב"ן ג,ו
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ה', הלכות י"גי"ד
  11. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ח, סעיף ג'
  12. ^ אייבשיץ, רבי יונתן, פלתי יו"ד קצד,א
  13. ^ אליהו, הרב מרדכי, דרכי טהרה פרק י"א
  14. ^ רבי יעקב מליסא, חוות דעת, יו"ד קצד,א
  15. ^ קליין, הרב מנשה, שו"ת משנה הלכות, חלק ז סימן קכו
  16. ^ הרב אליעזר מלמד, מאימתי היולדת נטמאת פניני הלכה טהרת המשפחה, פרק ט הלכה ג.
  17. ^ סופר, הרב אברהם, נשמת אברהם (מהדו"ב חלק ב (יו"ד) סימן קצד, אות א)
  18. ^ אליהו, הרב מרדכי, דרכי טהרה פרק י"א אות ב
  19. ^ פנירי, הרב משה, אבני שהם, חלק א עמוד תקה
  20. ^ נבנצאל, הרב אביגדור, ספר פוע"ה, חלק ג עמוד סד
  21. ^ עיין בספר פוע"ה, חלק ג עמוד סד, לרקע רפואי על הנושא
  22. ^ מלמד, הרב אליעזר, פניני הלכה טהרת המשפחה פרק ט הלכה ד
  23. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן קצ"ד סעיף י"ד
  24. ^ ויקרא יב, ב-ה
  25. ^ תלמוד בבלי מסכת נדה דף כט עמוד ב
  26. ^ טור יורה דעה קצד – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  27. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצד, סעיף א

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.