טומאות היוצאות מגוף האדם
בהלכה, טומאה היוצאת מן הגוף היא קטגוריה הכוללת שישה מיני טומאות: מצורע, בעל קרי, זב, זבה, נידה, ויולדת. סוג זה של טומאה נגרם לאדם לא מפני שנגע במקור טומאה חיצוני לו, כמו נגיעה במת למשל, אלא כתוצאה מהתרחשות שקרתה בגופו. טומאות אלה מתוארת בתורה בפרשות תזריע-מצורע.
חומרת טומאות אלו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכל הטמאים שהטומאה יוצאת מגופם החמירה התורה בשני עניינים הנוגעים לבית המקדש:
- בדרך כלל, מותר לאדם טמא להיכנס להר הבית, ואסור מדאורייתא רק בכניסה לתחום העזרה (החצר הפנימית שסביב ההיכל), ומדרבנן הוסיפו איסור גם בעזרת נשים ובחיל שסביב העזרה.[1] אפילו גופת מת - מותר להכניסה להר הבית.[2] לעומת זאת, נאסר על הטמאים שטומאתם יוצאת מגופם להיכנס להר הבית כולו.[3]
- כאשר רוב הציבור טמא בטומאת מת, או בטומאות אחרות הנובעות ממקור חיצוני - מותר להקריב חלק מן הקרבנות גם בטומאה משום ש"טומאה הותרה בציבור". לעומת זאת, הטומאות היוצאות מגוף האדם לא הותרו במקרה זה.[4]
חומרות בזב, זבה נידה ויולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – זב (טמא)
ישנן שלוש חומרות ייחודיות שנוגעות לזב, זבה, נידה ויולדת:
- התורה קבעה בזב, בנידה ובזבה חומרא מיוחדת, שה"משכב ומושב" שלהם נעשה "אב הטומאה" כמותם. כך הדין גם ביולדת, שדינה הוא כנידה לכל דבר.
- חומרה נוספת שהתורה קבעה בזב הוא שרוק של הזב הוא אב הטומאה. חז"ל הרחיבו זאת לנוזלי גוף רבים של זב, זבה, נידה ויולדת: הזיבה היוצאת מן הזב, שכבת זרע היוצאת ממנו, דם המחזור של הנידה, הזבה או היולדת, וכן רוק או שתן של כל הטמאים הללו.[5] טומאה זו נקראת גם "מעיינות".[6]
- טומאת היסט - אדם או כלי שטמאים אלו הזיזו אותו, גם אם לא נגעו בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה". לדוגמה: כאשר זב מזיז כלי חרס ובתוכו מזון - המזון נטמא. טומאה זו נקראת "היסט".[7]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ח'; ותוספתא כלים בבא קמא פרק א הלכה ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ז, עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ח'; תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ז, עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ט', משנה ד'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ל"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ג, עמוד ב'.