חרבת ב"ק

חרבת ב"ק (או חרבת רום) הם שרידי חווה חקלאית, שהוקמה על ידי ישראל ב"ק באדמות הכפר ג'רמק שעל הר מירון, ופעלה בשנים 1834-1840.^[1] התיישבות זו נתפסת לעיתים באופן חלוצי, כראשית ההתיישבות החקלאית היהודית בעת החדשה, וישראל ב"ק ידוע בגלל טענתו ש"הקדים בכך את אם המושבות, פתח תקווה, כמעט ביובל שנים".^[2]

כיצד קיבל ב"ק את שטח החווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ב"ק עלה לארץ ישראל בשנת 1831 מברדיצ'ב שברוסיה (אוקראינה), והתיישב בצפת.^[3] ראשיתה של התיישבותו החקלאית קשורה בחילופי השלטון שעברו על הארץ באותו עשור: בסוף שנת 1831 נכבשה ארץ ישראל על ידי צבא מצרי בפיקודו של איבראהים פאשא, כיבוש שהחזיק עד שנת 1840.^[4] השלטון המצרי ניסה ליצור סדרי ממשל חדשים בתחומים רבים, דבר ששיפר את מעמדו של היישוב היהודי, אך הרע לערבים.^[5]

בשנת 1834 התקוממו הערבים נגד השלטון המצרי שחייב אותם לראשונה בגיוס לצבא, וכחלק ממרד זה התחולל טבח ביהודי הערים הגדולות – ירושלים, צפת, חברון וטבריה.^[6] גם ישראל ב"ק נפגע מהמהומות – בית הדפוס שהקים בצפת נהרס, ואותו "הכו מאוד מאוד, על כן חלה את רגליו"^[7] – הוא נשאר צולע לכל ימיו.^[3] איברהים פאשא הצליח לדכא את המרד, וכפיצוי על הנזק, העניק לישראל ב"ק את שטחי הכפר ג'רמק, על הר מירון. הדעות חלוקות לגבי הנסיבות המדויקות שהובילו לפיצוי זה: דעה אחת גורסת כי איברהים פאשא הציע ליהודים נוספים אחוזות וכפרים במתנה, אך כולם סירבו לקבל הצעה זו מפני שחששו מהערבים.^[8] דעה שנייה, אגדית באופיה, מספרת כי כשחלה איברהים פאשא בקדחת ולא נמצאה לו רפואה, ריפא אותו ישראל ב"ק. בתמורה, קיבל ב"ק את התואר "חכים באשא" (רופא הפחה) וכן הבטחה ש"ימולאו כל משאלותיו". הבטחה זו מומשה זמן מה לאחר מכן, כשב"ק סייע לתושבי הכפר ג'רמק מול הפחה, והם בתמורה העניקו לו מחצית מכפרם.^[9]

לפי עדותו של ב"ק עצמו:

לא ארכו הימים ואבראהים פאשא פחת מצרים בא כנחל שוטף לכבוש גם את ארצנו... וה' נתן חיני בעיני השר הזה ואת כל אשר שאלתי ממנו לא אצל מאתי. בשנת תקצ"ד (1834) הייתה כל העיר צפת לשלל ולביזה, ונשארנו בחוסר כל. אז שמתי פני לשר הפחה ההוא אל עיר עכו עיר מושבו, התנפלתי לרגליו, ואבקשהו חסד ורחמים, את עמי בבקשתי, ונפשי ונפש ביתי בשאלתי. והשר הזה חמל עלי ויתן לי כפר קטן הנקרא 'זארמיק' לאחוזה. הכפר ההוא עומד על ראש הר תבור*, ומעינות מים סביב לו, איננו רחוק מכפר 'מיראן' (מירון) כי אם חצי שעה.^[10]

החווה החקלאית ופעילותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנתיים הראשונות (1834–1836) לפעילות המשק החקלאי ניהל אותו ב"ק מרחוק, כמו בעלי אדמות יהודים אחרים. אמנם נבנו בתים אחדים בכפר ג'רמק, ומשפחות יהודיות מעטות התיישבו שם, אך השדות עובדו על ידי אריסים. ישראל ב"ק המשיך לעסוק בדפוס, והפקיד את בנו, ניסן ב"ק, על ניהול המשק.^[11] בשנת 1837 שוב פקד אסון את העיר צפת, הפעם בדמות רעידת אדמה קשה, שהחריבה את העיר כמעט כליל. כאלפיים יהודים נהרגו,^[12] רבים נפצעו, ומפעל הדפוס של ישראל ב"ק חרב שנית.^[13] בעקבות החורבן, עבר ישראל ב"ק לחיות בג'רמק והחל בעבודה חקלאית. יצחק בן צבי מתאר אותו באור חלוצי-ציוני:

ר' ישראל היה אחד מאנשי המעשה, שעלה ארצה לשם בניין ממש... ניסה להכניס לארצנו חיים חדשים במעשה חרושת וחקלאות... לאחר פרוץ הרעש בשנת תקצ"ז החליט ר' ישראל ב"ק להגשים מיד את חלומו, עבר לג'רמק, בנה בתים, נטע גינות וחרש וזרע שדות.^[14]

מקור אחר מציין כי: "במקום הוקמה חווה חקלאית שגידלו בה צאן ועיבדו את אדמתה".^[15] זכרונותיו של ב"ק עצמו מספקים את התיאור המפורט ביותר של החווה:

לפנים היה בכפר הזה גם גנות ופרדסים, אך בעת הזאת אין שם כי אם יער ואבנים גדולות, וכל מזרע הארץ ההיא הוא בין פלחי האבנים ההן. בשנת צ"ז בירח טבת, בארבעה ועשרים בו (1 בינואר 1837), היה הרעש הגדול אשר הפך בחמתו את צפת וטבריה, אז נאלצתי לבוא בכפר אשר נתן לי הפחה. בניתי בו בתים לשבת, עשיתי לי גינות וזרעתי שדות, ועוד בשנה ההיא אכלתי לשובע מזרע הארץ. בשנה השנייה היה לי בקר וצאן, ששה כבשים וששה עיזים, סוסים וחמורים, ובעזרת השם גם שמרתי את השבת בכל פרטיה ודקדוקיה, גם כל המצוות התלויות בארץ קיימתי באופן נעלה, גם ביתי היה פתוח לרווחה, וברכת ה' הייתה על כל פעולתי, בבית ובשדה. אם כי המקום ההוא איננו מקום זריעה, כי אבנים רבות בו, בכל זאת ידי עשתה חיל, וה' היה בעזרי.^[16]

בשנת 1839 ביקר מונטיפיורי בג'רמק, כחלק מניסיונו להחיות את היישוב החקלאי בארץ ישראל.^[17] אשתו יהודית תיארה ביקור זה ביומנה: "באנו אל בית הרב ר' ישראל, ובני ביתו, צאצאיו וצאצאי צאצאיו, שלושה דורות, יצאו לקראתנו לברכנו...".^[13] נראה כי השר מונטיפיורי התרשם מהמפעל החקלאי היהודי והתחזקה אמונתו ביכולתו לפתח חקלאות יהודית:

נוכחתי לדעת כי סביבות צפת מוכשרות ביותר ליסוד מושבות עבריות... זו אדמה אשר תתן יבול למכביר בלי עמל רב... ראשית דבר אבקש מאת הסולטאן לתת לנו בחכירה למשך חמישים שנה, חבל אדמה בערך מאתיים כפרים... בשובי לאנגליה אייסד, ברצות ה', אגודה להרחבת עבודת האדמה בארץ הקודש, ולעזור לאחינו באירופה לשוב לארץ אבותיהם. (מתוך יומנו של מונטיפיורי, 1839). ^[18]

תושבי הכפר הגישו למונטיפיורי תזכיר בנוגע לכפר, שמעיד כי בית ב"ק מנה כ-20 נפשות. עדויות נוספות של מיסיונרים שביקרו בג'רמק באותה שנה, מספרות כי בביתו של ב"ק מצאו כ-15 איש.^[18]

למרות התוכניות הגדולות, זמן מועט אחרי ביקורו של מונטיפיורי נאלצה משפחת ב"ק לעזוב את הכפר. בשנת 1840 איברהים פאשא נמלט עם צבאו מהארץ, והשלטון העות'מאני חזר אליה.^[1] תחת השלטון החדש-ישן, ובלחץ ערביי האזור שלא אהדו את ההתיישבות היהודית במקום, אולצו ב"ק ומשפחתו לנטוש את המשק החקלאי ולעבור לירושלים:

כאשר הרגישו הפלחים של פקיעין, כי צבאות איברהים עוזבים את המקום, מיד מיהרו להשיב לרשותם את נכסי בני-ג׳רמק. ר' ישראל ובנו ר׳ ניסן ומשפחתם נמלטו אז אל ידידם הנאמן, שיך אחד של כפר סמוך, וככה הצילו את נפשותיהם. אולם רכושם נשדד בידי אנשי פקיעין, ובעירום ובחוסר כל הגיעה משפחת ב״ק ירושלימה... עד היום מראים בג'רמק על בתים-חורבות בשם "חרבת אל-יהוד". אומרים, שאלה הם בתיו של ב"ק.^[19]

מעמדה החלוצי של ההתיישבות בג'רמק[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות תיאורו החלוצי של ב"ק ומפעלו, חשוב לראות את פעילותו החקלאית בהקשרה:

זיקתם של יושבי ארבע ערי הקודש למשק החקלאי ולעבודת האדמה בארץ ישראל זכתה לתשומת לב מרובה בספרות התיאור ובספרות המחקר, אולם לעתים קרובות הוצא החומר ההיסטורי הנוגע לכך מהקשרו הקונקרטי ונתלו בו מגמות לאומיות מודרניות, שרובן היו זרות לרוחו של היישוב הישן... בגליל עדיין נמצאו יהודים בכפרים, ועם חורבן צפת ברעש האדמה של שנת 1837 אף נתרבה מספרם לזמן מה, אך המגמה הכללית הייתה עזיבת הכפרים ומעבר לערים.^[20]

התיישבותו של ישראל ב"ק בג'רמק הייתה קצרה יחסית, ונבעה בעיקר מחוסר הברירה שהותירה רעידת האדמה. ידוע על רכישת אדמות על ידי יהודים כבר מראשית המאה ה-19 – אך יש כאלה המנסים להטיל דופי בכך וטוענים כי אין לבלבל רכישת אדמות עם פעילות חקלאית – לדבריהם, היהודים רק השתלבו במגמה הכללית של מעבר אדמות לידי העירוניים.^[20] לטענתם, לולא רעידת האדמה, ייתכן והמשק של ב"ק היה מצטרף לרשימה זו של אדמות המוחזקות בידי יהודים. תיאור נוסף של החווה תומך בגישה הסקפטית, שאינה רואה בה חידוש כלשהו: "חווה זו, שבה עבדו אריסים יהודים, מהווה דוגמה של חקלאות פרברית על ידי עירוניים ולא של התיישבות חקלאית ממשית".^[21]

מצד שני, חשוב לציין שבאותה תקופה עיסוק חקלאי מובהק היה נדיר^[22]. בין היתר מפני שהחוק העות'מאני אסר על מכירת אדמות ליהודים בארץ. במפקד האוכלוסין של צפת בשנת 1839 מוזכרים שני עובדי אדמה בלבד (לא ברור האם מדובר במשפחת ב"ק).^[23] לכך אפשר לצרף את עדותו של כומר שביקר בארץ ב-1840, והופתע מהמאמץ לעודד התיישבות חקלאית יהודית, מפני שחשב שהיא חסרת סיכוי.^[24] ראיות אלה מצטרפות לכדי הבנה שהתיישבותו החקלאית של ב"ק, גם אם לא הייתה דוגמת מופת למשק חקלאי, כן הייתה מיוחדת, והיוותה את הסימן הראשון להתעוררות החקלאות היהודית. לכן יש הקובעים כי הזיקה היהודית לחקלאות "נמשכה משנות השלושים של המאה ה-19 ועד ראשית המאה העשרים".^[20]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-צבי, יצחק. ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני. ירושלים: ביאליק, 1955.
ברטל, ישראל ובן-אריה, יהושע (עורכים). ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלהי התקופה העות'מאנית (1799 - 1917). ירושלים: כתר, 1983.
טריואקס, יצחק, ושטינמן, אליעזר (עורכים). ספר מאה שנה. תל אביב: יצחק טריואקס, 1938.
יערי, אברהם (קיבץ וביאר). זכרונות ארץ ישראל: מאה ועשרים פרקי-זכרונות מחיי היישוב בארץ מהמאה השבע-עשרה ועד ימינו. ירושלים: המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, תש"ז.
מלאכי, אליעזר רפאל. פרקים בתולדות היישוב הישן. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1971.
ענר, זאב (עורך). סיפורי משפחות: סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב. תל אביב: משרד הביטחון, 1990.
קרגילה, צבי. היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי (1840-1831). תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא חרבת ב"ק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש, כרך 3: הגליל העליון וחופו (ירושלים: כתר, 2001), עמ' 107.
^ זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות: סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב (תל אביב: משרד הביטחון, 1990), עמ' 66.
^ ¹ ² זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות, עמ' 66.
^ צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי (1831–1840) (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1989), עמ' 11.
^ צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי, עמ' 20–21. וכן: יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני (ירושלים: ביאליק, 1955), עמ' 346.
^ אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1971), עמ' 65.
^ אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, עמ' 71.
^ אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, עמ' 77.
^ יצחק טריואקס, אליעזר שטינמן (עורכים), ספר מאה שנה (תל אביב: יצחק טריואקס, 1938), עמ' 415-416.
^ אברהם יערי (קיבץ וביאר), זכרונות ארץ ישראל: מאה ועשרים פרקי-זכרונות מחיי הישוב בארץ מהמאה השבע-עשרה ועד ימינו (ירושלים: המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית, תש"ז), עמ' 144–145. בהערה *5 מעיר יערי כי יהודי צפת כינו בטעות את הר עצמון בשם "הר תבור".
^ יצחק טריואקס, אליעזר שטינמן (עורכים), ספר מאה שנה (תל אביב: יצחק טריואקס, 1938), עמ' 416.
^ אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, עמ' 27. וכן: יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 387.
^ ¹ ² זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות, עמ' 67.
^ יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 401.
^ מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש, כרך 3, עמ' 107.
^ אברהם יערי (קיבץ וביאר), זכרונות ארץ ישראל, עמ' 144-145.
^ ישראל ברטל ויהושע בן-אריה (עורכים), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלהי התקופה העות'מאנית (1799 - 1917) (ירושלים: כתר, 1983), עמ' 227.
^ ¹ ² יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 402.
^ יצחק טריואקס, אליעזר שטינמן (עורכים), ספר מאה שנה (תל אביב: יצחק טריואקס, 1938), עמ' 417.
^ ¹ ² ³ ישראל ברטל ויהושע בן-אריה (עורכים), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלהי התקופה העות'מאנית, עמ' 226.
^ חיים י' פלס, יחסם של בני היישוב הישן להתיישבות בארץ-ישראל במאה היט, ציון מ"א ג-ד, 1976, עמ' 148
^ צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי, עמ' 138.
^ צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי, עמ' 136.
^ נתן שור, תור הזהב של ספרות הנוסעים: רשומות ועדויות לקורות היישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19 (ירושלים: אריאל, 1986), עמ' 79.

[מושון107-1] ¹ ² מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש, כרך 3: הגליל העליון וחופו (ירושלים: כתר, 2001), עמ' 107.

[2] זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות: סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב (תל אביב: משרד הביטחון, 1990), עמ' 66.

[זאב66-3] ¹ ² זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות, עמ' 66.

[4] צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי (1831–1840) (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1989), עמ' 11.

[5] צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי, עמ' 20–21. וכן: יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני (ירושלים: ביאליק, 1955), עמ' 346.

[6] אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1971), עמ' 65.

[7] אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, עמ' 71.

[8] אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, עמ' 77.

[9] יצחק טריואקס, אליעזר שטינמן (עורכים), ספר מאה שנה (תל אביב: יצחק טריואקס, 1938), עמ' 415-416.

[10] אברהם יערי (קיבץ וביאר), זכרונות ארץ ישראל: מאה ועשרים פרקי-זכרונות מחיי הישוב בארץ מהמאה השבע-עשרה ועד ימינו (ירושלים: המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית, תש"ז), עמ' 144–145. בהערה *5 מעיר יערי כי יהודי צפת כינו בטעות את הר עצמון בשם "הר תבור".

[11] יצחק טריואקס, אליעזר שטינמן (עורכים), ספר מאה שנה (תל אביב: יצחק טריואקס, 1938), עמ' 416.

[12] אלעזר רפאל מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, עמ' 27. וכן: יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 387.

[זאב67-13] ¹ ² זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות, עמ' 67.

[14] יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 401.

[15] מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש, כרך 3, עמ' 107.

[16] אברהם יערי (קיבץ וביאר), זכרונות ארץ ישראל, עמ' 144-145.

[17] ישראל ברטל ויהושע בן-אריה (עורכים), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלהי התקופה העות'מאנית (1799 - 1917) (ירושלים: כתר, 1983), עמ' 227.

[בן-צבי402-18] ¹ ² יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 402.

[19] יצחק טריואקס, אליעזר שטינמן (עורכים), ספר מאה שנה (תל אביב: יצחק טריואקס, 1938), עמ' 417.

[ישראל-226-20] ¹ ² ³ ישראל ברטל ויהושע בן-אריה (עורכים), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלהי התקופה העות'מאנית, עמ' 226.

[21] חיים י' פלס, יחסם של בני היישוב הישן להתיישבות בארץ-ישראל במאה היט, ציון מ"א ג-ד, 1976, עמ' 148

[22] צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי, עמ' 138.

[23] צבי קרגילה, היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי, עמ' 136.

[24] נתן שור, תור הזהב של ספרות הנוסעים: רשומות ועדויות לקורות היישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19 (ירושלים: אריאל, 1986), עמ' 79.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]