חנן בן אבישלום
התנא חנן בן אבישלום[1] היה מדייני הגזרות שבירושלים, יחד עם אדמון וחנן המצרי, בסוף ימי בית המקדש השני, סמוך לסוף תקופת הזוגות ותחילת תקופת התנאים. שתי מחלוקות שלו עם חכמים אחרים נזכרו במשנה. רבן יוחנן בן זכאי סבר כדעתו של חנן, וניסח על פי דבריו את הביטוי "הניח מעותיו על קרן הצבי".
שני דייני גזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כך נאמר במשנה במסכת כתובות:
שני דייני גזירות היו בירושלים, אדמון וחנן בן אבישלום. חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
בירושלים שלפני חורבן בית שני היו מצויים בתי מדרשות רבים, ובין הדיינים הרבים שבירושלים מיוחדים היו דייני הגזירות, שנקראו גם "דייני גזילות", ובתפקידם היה קביעת קנסות ותקנות על מקרי גזל, סמכות שלא ניתנה לשאר הדיינים. הייתה להם הסמכות לקצוב קנסות גם מעבר לשורת הדין[2].
לפי המשנה, דייני הגזירות היו שניים במספר - אדמון וחנן בן אבישלום. לדעתו של התנא רבי נתן היו שלושה, שהיה עימם נחום המדי. דעה אחרת בברייתא מונה את חנן המצרי בין דייני הגזירות. לפי ההסבר בתלמוד המשנה מנתה רק את אדמון וחנן כיוון שהם היו החשובים שבדייני הגזירות[3].
בספר יוחסין השלם וב"סדר הדורות" נאמר שדייני הגזירות פעלו בתקופתם של שמעיה ואבטליון, הזוג הרביעי של תקופת הזוגות, כ-120 שנה לפני חורבן בית שני. הרב זאב יעבץ ("תולדות ישראל") כתב שאי אפשר להקדים את זמנם של דייני הגזירות יותר מזמנו של רבן גמליאל הזקן, הדור הראשון לתנאים וסמוך לחורבן. בתלמוד מוזכרת דעתו של רבי נתן שגם נחום המדי היה מדייני הגזירות, ומכך משתמע שנחום חי בזמנם של חנן בן אבישלום ואדמון, ובמקום אחר[4] מסופר שנחום המדי חי בזמן חורבן בית שני. לכן, אפוא, אי אפשר להקדים יותר את זמנם של דייני הגזירות.
מתורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשנה במסכת כתובות, מובאות שתי מחלוקות בין חנן לבין "בני כהנים גדולים"[5] בדיני חיוב הבעל במזונות אשתו. בשתיהן הצטרף רבן יוחנן בן זכאי לדעתו של חנן, לעומת רבי דוסא בן הרכינס שסבר כדעתם של בני כהנים גדולים.
שני דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן בן אבישלום. חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
- מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות - חנן אומר: תישבע בסוף ולא תשבע בתחילה. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: תישבע בתחלה ובסוף. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, לא תישבע אלא בסוף.
- מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו. חנן אומר: איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: יישבע כמה הוציא, וייטול. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי.
— מסכת כתובות פרק יג משניות א-ב
האמוראים פסקו הלכה כחנן בן אבישלום, כך אמר בתלמוד רבי זירא בשם רבה בר ירמיה. בעקבותיהם, פסקו גם הרמב"ם והשולחן ערוך כחנן[6] (ראו: הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הגרסה של השם בתלמוד היא חנן בן אבישלום. בירושלמי קיימת גרסה "חנן בן אבשלום", והתוספות (כתובות קד ע"ב) העירו על כך, שהגרסה המועדפת היא "אבישלום" (ביו"ד).
- ^ תלמוד בבלי, כתובות קה ע"א, ומפרשי התלמוד - רש"י, ריטב"א, שיטה מקובצת ועוד, וכן מפרשי המשנה - רבי עובדיה מברטנורא. לדייני הגזירות מיוחס המאמר הבא, שעוסק בבהמה של אדם שנכנסה לרשות חברו והזיקה שם לעצים. הדיינים קצבו את התשלום: "קיטמה (שברה) נטיעה - רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: נטיעה בת שנתה - שתי כסף, בת שתי שנים - ארבע כסף".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ה, עמוד א'. ראו גם תוספות שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ל"ב, עמוד ב'.
- ^ "תואר כבוד למשפחות הכהנים הגדולים, ששימשו בכהונה, ונסתלקו מסיבות מדיניות" - ראו "הרב אברהם אורנשטיין, ערך 'בני כהנים גדולים', אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל, תל אביב: נצח, 1960. חוקרים משערים שהיה להם קשר עם "בית דין של כהנים" המוזכר בכמה מקומות, כגון משנה כתובות א, ה (ר"א אורנשטיין באנציקלופדיה הנ"ל, ערך בית דין של כהנים; הרב עדין שטיינזלץ בתלמוד הבבלי שבהוצאתו, כתובות דף קה ע"א). ראו גם משנה אהלות יז, ה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ט, עמוד א'. משנה תורה לרמב"ם הלכות אישות פרק יב, הלכה טז ו-יט; שולחן ערוך אבן העזר סימן ע סעיף ה ו-ח.