חנה ושבעת בניה
סיפור האישה ושבעת בניה מתאר מעשה גבורה של אם יהודייה ושבעת בניה, שמצאו את מותם על קידוש השם. על פי הסיפור, האם ושבעת בניה מובאים לפני המלך או הקיסר. הם נדרשים, בזה אחר זה, לאכול חזיר או לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים מסרב כאשר מגיע תורו, ומוצא להורג לעיני אמו.
הסיפור מופיע בגרסאות שונות ובמקורות שונים, ומיוחס לתקופות שונות. בספר מקבים ב' הסיפור מופיע על רקע גזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס ומתואר כאחד הגורמים לפרוץ מרד החשמונאים בידי יהודה המכבי ואנשיו.
בקרב היהודים הסיפור הפך למופת לדבקות בתורה ובמצוותיה וסמל לנכונות למות על קידוש השם. הסיפור אומץ גם על ידי הנוצרים והמוסלמים. אצל הנוצרים שבעת הבנים מכונים "המכבים" והאם ובניה נחשבים ל"מרטירים".
סיפור האישה ושבעת בניה נחשב דוגמה לעיקרון "ייהרג ובל יעבור" שבימים כתיקונם חל ביהדות רק על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך בימי שמד רוחני חל על כל המצוות.
מקורות הסיפור ושמה של האם[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור הקדום ביותר בו מופיע הסיפור הוא ספר מקבים ב'[3] שם מסופר על שבעה אחים ואמם, ללא אזכור שמה של האם. גרסה נוספת ועתירת פרטים, ללא שם האם, מובאת בספר מקבים ד'. סיפור ברוח דומה על "אשה ושבעת בניה" מובא בתלמוד הבבלי במסכת גיטין, כחלק מאוסף סיפורי חורבן בית המקדש השני,[4] וגם שם לא נזכר שם האם. גרסה קדומה נוספת מובאת באיכה רבה, גם היא בהקשר של חורבן הבית, ובה נמסר ששמה של האישה הוא מרים בת נחתום.[5] גרסאות קדומות נוספות של הסיפור מופיעות במדרשים שונים וכנראה מבוססות על המקורות הנזכרים.[6]
לראשונה נקראת האישה חנה בספר יוסיפון, שם מיוחס הסיפור לאנטיוכוס אפיפנס גם כן.[7] השם חנה כשם האם נתקבע גם במקורות מאוחרים יותר.
בקינות לתשעה באב אצל חלק מיהודי ארצות האסלאם יש קינה בלשון ערבית יהודית עם תיאור של הסיפור, בשם "קצת חנה".[8]
בנצרות המזרחית היא מכונה סולומוניה, בנצרות הסורית היא מכונה שמוני (ܫܡܘܢܝ) ובנצרות הארמנית היא מכונה שאמונָה (Շամունա).
השתלשלות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקבים ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר מקבים ב' (נכתב בסוף המאה ה-2 לפנה"ס) מספר על "שבעה אחים ואמם" שנתפסו והוכרחו על ידי המלך עצמו (אנטיוכוס אפיפנס) לאכול בשר חזיר. האחים הוכו בשוטים ואחד מהם אמר למלך כי הם מוכנים למות ולא "לעבור תורת האבות". המלך כעס וציווה "להלבין באש מחבתות וקלחות", אז ציווה לכרות את לשונו של האח שדיבר בשם אחיו, לפשוט את עור ראשו "כדרך הסקיתים"[9] ולקצץ את אבריו לעיני אמו ואחיו. בעודו חי, ציווה המלך להביאו באש "ולצלות במחבת". בזמן שהפיצה המחבת ריח חזק, עודדו האחים ואמם זה את זה למות בגבורה, באמרם כי "ה' אלהים משקיף ומרחם" עליהם.
לאחר שמת הבן הראשון, הובא בן נוסף, הופשט עור ראשו והוא נשאל אם הוא מסכים לאכול, בטרם ימשיכו לענות את אבריו. הוא השיב ב"לשון אבות"[10] "לא" וגורלו היה כשל אחיו. בנשימתו האחרונה, אמר למלך: "אתה הרשע נוטל אותנו מחיי העולם הזה ומלך העולם יעיר אותנו המתים בעד תורתו לשוב אל חיי נצח". הבן השלישי כבר מיהר "בשמחה" להוציא את לשון ולהושיט את ידיו, ואמר: "בנדיבות מן השמיים היו לי אלה ובעד תורתו לא אחשך אלה וממנו אקווה לשוב לקבל אלה". לאחר מותו, עונה הבן הרביעי, שבעת מותו אמר למלך: "נבחר לסבול המוות מיד בני אדם ולצפות לתקוות שנתנו מאת האלהים כי על ידו נשוב לתחייה ולך לא תהי תקומה לחיים". הבן החמישי אמר בעת עינויו למלך: "בהיות לך השלטון בבני אדם תעשה את אשר תרצה אף כי בן תמותה אתה ואל תחשוב כי עמנו נעזב מאת האלהים. ואתה תחכה וראית את כוחו הכביר כשיענה אותך ואת זרעך". הבן השישי אמר בעת מותו: "אל תטעה לשווא בגלל נפשנו נסבול זאת כי לאלוהינו חטאנו ועל כן היינו לשמה. ואתה אל תחשוב כי לא תאשם, באלהים נועזת להלחם".
בזמן שעונו בניה למוות, עודדה אותם אמם "בלשון אבות" ואמרה להם: "לא אדע איך נגליתם בבטני ולא אני נתתי בכם את הרוח ואת החיים ואת חומר כל אחד לא אני יצרתי. ולכן בורא העולם אשר יצר התהוות האדם והמציא התהוות־כל, הוא ישיב לכם בחסד גם הנפש וגם החיים, יען לא חסתם עליהם בעבור תורתו". אנטיוכוס סבור היה כי האם מגדפת אותו ולכן הבטיח לבנה הצעיר הנותר שיעשהו "עשיר ומאושר" אם יעבור על "חוקי האבות". אולם הנער לא התפתה ולכן אנטיוכוס ניסה לגייס את אמו שתשכנע אותו. האם הסכימה לכך, אולם פנתה אל בנה ב"לשון אבות" ואמרה לו: "בני רחם עלי אשר נשאתיך תשעה חודשים בבטני ושלוש שנים הינקתיך וגידלתיך... בבקשה ממך הבט אל השמיים ואל הארץ ואל כל אשר בהם וכל אשר תראה וידעת כי מאַיִן בראם האלהים... אל תירא את התליין הזה כי אם־מהיותך ראוי לאחיך תישא את המוות למען אשוב אקבל אותך ואחיך ב[עת] הרחמים".
בעוד האם מדברת, אמר הבן הצעיר למעניו: "למה תחכו למצוות המלך? לא אשמע כי שומע אני למצוות התורה... ואתה הממציא כל מיני רעה לעברים, לא תימלט מידי האלהים... ואתה הרשע והפושע מכל בני אדם, לשווא תגבה בגאוותך בתקוות שקר ועל עבדיך תרים ידך. כי לא נמלטת עוד ממשפט האלהים... כי אחינו הסובלים עינויים קצרים, קיבלו חיי עולם בברית האלהים... ואני כאחי את גופי ואת נפשי אמסור בעד תורת אבות... וכי בי ובאחי יכלֶה חרון אף אל שדי אשר בא על עמנו בצדק". המלך זעם על הלעג כלפיו וציווה לענות את הבן השביעי באכזריות רבה יותר עד שמת. כל הבנים הומתו ביום אחד לעיני אמם. לאחר הבנים, מתה גם האם.
נוכחותו של המלך אנטיוכוס עצמו בסיפור זה ובסיפורים האחרים המופיעים בספר מקבים ב' על מוות בקידוש השם, נועדה להעצים את הדרמטיות ולחדד את העימות בין מקדשי השם לרודפיהם. באותה עת שהה אנטיוכוס בפחוות המזרחיות של ממלכתו.[11]
במקבים ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר מקבים ב', או חיבורו המקורי המלא של יאסון מקירנה (שמקבים ב' הוא קיצור שלו), הוא מקורו הראשי של הסיפור בספר מקבים ד'. מחבר מקבים ד' מוסיף לסיפורו פרטים, מאריך בתיאור העינויים, ומוסיף לנאומיהם של הגיבורים.[12] מקבים ד' מביא את סיפור האם ושבעת בניה מיד אחרי סיפור אלעזר הזקן: "אחרי אשר נוצח העריץ בפומבי מבלי יכולת להכריח זקן לאכול דבר טמא, בערה בו חמתו ויצו להביא את כל שאר [אנשים] משבי העברים... וכצוות העריץ כן הובאו לפניו יחד עם אמם הזקנה שבעה אחים יפים וענווים ואצילים ונחמדים בכל". אנטיוכוס מזהיר את האחים שלא לעשות "כמעשה השגעון של הזקן אשר הומת עתה זה".[13] בגרסה זו, לאחר שאנטיוכוס מבקש מהאם שתדבר על לבו של בנה הצעיר, נאמר שהיא פונה אליו "בשפה העברית".[14] בתום הסיפור, מחבר הספר קובע: "הוי תבונת ילדים שולטת על הרגשות, ויראת אלהים, אהובה על האם יותר מן הבנים! בהינתן לבחירה לפניה... אהבה האם יותר את יראת אלהים המצילה [אותם] לחיי נצח".[15]
בתלמוד הבבלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסיפור המופיע בתלמוד הבבלי, אנשי הקיסר תפסו את האישה ואת בניה והקיסר דרש מן הבנים בזה אחר זה לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים בתורו, דוחה את תביעת הקיסר תוך שהוא מצטט פסוקים מדברי התורה האוסרים על עבודה זרה. הבנים הוצאו להורג בזה אחר זה, לעיני אמם. כשהגיע הקיסר לבן השביעי אמר לו הקיסר שהוא משליך את חותמו לפני עבודה זרה ומציע לילד שיתכופף וירים אותו, רק כדי שיאמרו שהוא קיבל עליו את הוראת המלך. הילד מסרב לזה והקיסר מורה להורגו. אמו מבקשת לחבק את הילד לפני מותו והיא לוחשת דברים באוזניו. בתום המעשה היא מתה בקפיצה מהגג.
באיכה רבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסגרת הסיפור לגבי ששת האחים הגדולים, באיכה רבה, דומה מאוד לסיפור בתלמוד הבבלי. על פי איכה רבה, כשהגיע הקיסר לבן השביעי, ילד קטן בן כשנתיים וחצי,[16] גם הוא מסרב להשתחוות לפסל ואף מנהל חילופי דברים עם הקיסר. בסופו של דבר, אומר לו הקיסר שהוא משליך את טבעתו לפני הפסל ומציע לילד שירים אותה רק כדי שיראו אחרים שהוא שמע בקול הקיסר. הילד מסרב גם לזה והקיסר מורה להורגו. אמו מבקשת לחבק ולנשק את הילד לפני מותו והקיסר מרשה זאת והיא מחבקת, מנשקת את הילד ומניקה אותו. הקיסר מסרב לבקשת האם להורגה לפני הילד. ולאחר המעשה היא מאבדת את שפיות דעתה ומתאבדת בקפיצה מהגג.
וכך אמרה לבנה השביעי: ”בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון, ואני – מעשה” (איכה רבה, פרשה א', פסקה נ').
הסיפור במקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדרש תנא דבי אליהו מיחס את הסיפור לקיסר אדריאנוס. הדבר ממקם את הסיפור בתקופת גזרות השמד לאחר מרד בר כוכבא. כמו כן, המדרש מציין שהאישה הייתה אלמנה.[17] בפסיקתא רבתי מסופר שהבן הקטן מבקש להתייעץ עם אמו האם להשתחוות לעבודה זרה ואמו מייעצת לו שלא ישתחווה. על פי הפסיקתא, לאחר שהרגו את הבן הקטן הוציאו להורג גם את האם.[18]
בנצרות נחשב הסיפור כדוגמה להקרבה עילאית. יחד עם אלעזר הזקן, האישה ושבעת בניה נחשבים לקדושים חשובים, מספר כנסיות הוקדשו להם (לפי האמונה קבורים שרידיהם בקלן, וקיים שם אתר עלייה לרגל) ויום החג שלהם הוא ה-1 באוגוסט.
סיפורים דומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסף בן מתתיהו מספר על מלחמותיו של הורדוס במורדים שהתנגדו למלכות שניתנה לו על יהודה (39–38 לפנה"ס), במהלכן רדף את "יושבי המערות" שבמדרונות ההרים התלולים. יוסף מספר כי הורדוס דרש מהיושבים לצאת ולהיכנע, ובהם היה זקן אחד, אב לשבעה בנים, שהעדיף את המוות על פני עבדות, והרג את כל בניו האחד אחרי השני על מנת שלא יפלו בשבי. לאחר מכן הרג הזקן גם את אשתו, השליך את הגופות מהצוק וקפץ ממנו בעצמו.[19]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלישבע באומגרטן, רלה קושלבסקי, מן 'האם והבנים' ל'אם הבנים' באשכנז בימי הביניים, ציון 71 (3), 2006, עמ' 342-306
- איתן רייך, עוד בעניין אגדת האישה ושבעת בניה, ציון 73 (4), 2008, עמ' 488-485
- רלה קושלבסקי, סיפור האם והבנים על רקע ההטרטופיה של קברם, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 25-24, 2007, עמ' 125-109
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יונה צבר, קיצתית חנה – סיפור חנה ושבעת בניה בארמית שבפי יהודי כורדיסתאן, פעמים 7, 1981, עמ' 100-83
- יצחק אבישור, קיצתית חנה בארמית תורגמה מערבית-בגדאדית, פעמים 9, 1981, עמ' 128-125
- יונה צבר, תגובה להערות, פעמים 9, 1981, עמ' 129
- שולמית אליצור, תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 30 ביולי 2017
- איתן רייך, פולמוס יהודי-נוצרי באגדת האשה ושבעת בניה, דרך אגדה טו (תשפ"א), עמ' 115–130
- מידע על חנה ושבעת בניה בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספר "שערי ירושלים" מאת משה ריישר
- ^ על פי התיאור קברם נמצא במעלה ההר. אמנם, המקום המתואר טרם נמצא (ספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל" כרך ב', צפת, חנה ושבעת בניה)
- ^ מקבים ב' פרק ז' פסוקים א-ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'
- ^ איכה רבה, פרשה א', פסקה נ'
- ^ ר' צבי הבר, האישה ושבעת בניה, מעליות, ביטאון ישיבת ברכת משה י"ח, תשנ"ז
- ^ יוסף בן גוריון הכהן, יוסיפון, ווארשא תרמט, פרק י"ט, באתר היברובוקס (פרק טו סעיף 1 במהדרות פלוסר. פלוסר מציין ששמה של האישה מופע רק בחלק מנוסחאות כתבי היד, ובשאר הנוסחאות היא נשארה אנונימית, אולם הוא מוסיף שיש להניח שהתפרסמות השם "חנה" נעשה בעקבות אותו נוסח של ספר יוסיפון
- ^ נהוג לאומרה אצל עדות יהודי חלב יהדות תימן יהודי צפון אפריקה, אלון בכות עמוד ק'. וראו: יונה צבר, קיצתית חנה – סיפור חנה ושבעת בניה בארמית שבפי יהודי כורדיסתאן, פעמים 7, 1981, עמ' 100-83.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 5, עמ' 43: הסקיתים "נודעו לשמצה באכזריותם עד כדי כך שביוונית נגזר משמם פועל המתאר פשיטת עור אדם".
- ^ דניאל שוורץ, ספר מקבים ב', עמ' 167, מפרש "בשפת האבות" – "עברית (ולא ארמית, המכונה במקבים ב' "השפה הסורית" [טו לו])".
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 5, עמ' 43.
- ^ א. ש. הרטום, מבוא לספר חשמונאים ד.
- ^ חשמונאים ד (תרגום הרטום), פרק ח, פסוקים ב–ה.
- ^ חשמונאים ד (תרגום הרטום), פרק יב, פסוק ח; פרק טז, פסוק טו.
- ^ חשמונאים ד (תרגום הרטום), פרק טו, פסוקים א–ג.
- ^ דברי המדרשː"וְכֵיוָן שֶׁנֶּהֱרַג שִׁעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ תִּינוֹק וְנִמְצָא בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה"
- ^ תנא דבי אליהו רבה, ל'
- ^ פסיקתא רבתי, מ"ג
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק 16, פסקה ד, סעיפים 309–313; קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ה, סעיפים 428–430.
