חמת טבריה
 | |
| מראה כללי של בית הכנסת ממערב | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תקופות |
התקופה הרומית בארץ ישראל  |
| נבנה |
1967 |
| אתר ארכאולוגי | |
| ארכאולוגים |
משה דותן, נחום סלושץ |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 32°46′00″N 35°33′04″E / 32.766666666667°N 35.551111111111°E |
|
(למפת הגליל העליון רגילה)   חמת טבריה | |
  | |
חמת טבריה הוא אתר ארכאולוגי וגן לאומי אשר נמצא על שפת הכנרת, בכניסה הדרומית לטבריה. המקום ידוע בעיקר בשל שרידי בית הכנסת שנתגלה בו. המוביל המלוח הנמתח לאורך חופה המערבי של הכנרת, חוצה את הגן הלאומי מצפון לדרום.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טבריה, שאותה ייסד הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס הגדול) בשנת 18 לספירה וחַמֹּת דֹּאר, עיר מקראית שקדמה לה, היו תחילה ערים נפרדות, מוקפות חומות, עד שחוברו לעיר אחת במאה ה-11. בחמת (ובאריח שבדרום הכנרת) התיישבה משמרת מעזיהו, אחת מכ"ד משמרות כהונה אשר עברו אל הגליל לאחר מרד בר כוכבא[1].
חמי טבריה הם מעיינות חמים, שכמותם רבים בבקעת הירדן, בהיותה אזור בלתי יציב מבחינה גאולוגית ומשום כך מועד לרעידות אדמה. מצב זה גורם כנראה למגע עם שכבות לוהטות בתוך כדור הארץ.
כאשר נסלל כביש טבריה צמח על ידי פועלים יהודים, הם מצאו שרידים עתיקים ובקשו מהחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה לבוא לחקור את המקום בצורה מסודרת. בנובמבר 1920 הגיע למקום נחום סלושץ מטעם החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה[2] שמצא את שרידי בית הכנסת הצפוני בחמת והחל לחפור כדי לזהות את המבנה העתיק. לאחר מספר ימים מצא עמודי שיש שעליהם חרוטים סמלים יהודיים[3] וקטעי פסיפס[4][5]. החפירות נמשכו גם בשנת 1921[6]. לאחר סיום החפירות וצילום הממצאים, כוסה בית הכנסת בעפר, ולימים קם מעליו בית מלון. חלק מהעתיקות הוצבו בסוף 1922 בגן בטבריה[7].
בית הכנסת השוכן בגן הלאומי התגלה בדצמבר 1961 בידי פרופ' משה דותן מטעם רשות העתיקות, במימון חמי טבריה[8]. באתר זה התגלו שלושה בתי כנסת ששכנו זה על גבי זה, החל מהמאה ה-3, עת עדיין פעלה הסנהדרין בטבריה, ועד אמצע המאה ה-8, עובדה המעידה על ישיבת יהודים באזור עד תקופה זו[9][10][11].
באתר נמצאו גם שרידי קיר עם שלוש קשתות של בית מרחץ. על פי השרידים האדריכליים שנמצאו באתר, תוארך המבנה לתקופה הרומית. מתחת לקשתות נמצאת נביעה של מים חמים.
מבנה נוסף באתר הוא חמאם סולימאן שהוקם בשנת 1780 ונבנה מאבני בזלת. החמאם קרוי על-שם המלך שלמה - החוקר זאב וילנאי מספר על אמונה עממית, לפיה המלך שלמה הציב חבורת שדים מתחת לפני האדמה, להסיק כבשנים שבנה שם מתחת לארמון של אחת מנשותיו הרבות. השדים סתמו את אוזניהם מחמת רעש הכבשנים ולכן לא שמעו, שהמלך כבר מת והם ממשיכים לעבוד ולהסיק את הכבשנים עד עצם היום הזה. החמאם פעל עד שנות ה-40 של המאה ה-20. בתוך החמאם הוקם מוזיאון קטן המציג ממצאים קטנים שנמצאו באתר.
בחודש מאי 2012 נפגע האתר על ידי ריסוס כתובות כמו "על כל קבר אתר" וכתובות נוספות. בנוסף, הושחתה רצפת הפסיפס של בית הכנסת על ידי התזת צבע על כתובות הפסיפס העתיקות והוצאת קטעי פספס, ביניהן פגיעה בקטע הפסיפס של ארון הקודש. רשות הטבע והגנים פעלה לשחזור ושיקום האתר שנפגע[12]. עד סתיו 2013 שוקם האתר ללא זכר לפגיעה שאירעה במתחם.
בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת החפירות הארכאולוגיות נמצאו באתר ארבעה בתי כנסת[13][14] שנבנו זה על גבי זה. בית הכנסת הראשון במקום נבנה בשנת 230 לערך מעל שרידי מבנה ציבורי, וחרב כנראה במאה ה-3.
מעל מבנה בית הכנסת הראשון נבנה כבר במאה ה-3 בית כנסת נוסף. בית כנסת זה התקיים גם במאה ה-4 ושופץ ככל הנראה לאחר רעידת האדמה שפקדה את טבריה בשנת 306. הכניסה לבית הכנסת הייתה במקור בצידו המזרחי, אולי כדי לשמר את האמירה ש"אין פותחים בתי כנסיות אלא למזרח". בית הכנסת ייחודי בכך שאינו סימטרי, ובצידו המזרחי שתי סיטראות לעומת סטראה בודדת במערב. לא ידוע למה שימש המעבר המזרחי הנוסף והתומכים בקיומה של עזרת נשים כבר באותה תקופה, טוענים כי זה היה ייעודו. לבית הכנסת חובר חדר ספח שנקרא "רבועה", ובו היו נערכים אירועים. בית כנסת זה חרב כנראה בראשית המאה ה-5 ברעש אדמה. פס לרוחב רצפת הפסיפס קוטע את היצירה, שריד לקיר שהוקם מעליה בתקופה הפאטימית.
מעל בית הכנסת השני הוקם בית כנסת נוסף גדול יותר. מבנה זה כלל אולם גדול שחולק לשלושה על ידי שני טורי עמודים. בקצה הדרומי של בית הכנסת בכיוון ירושלים נבנתה גומחה מעוגלת ששימשה לארון הקודש. בית כנסת זה נהרס חלקית במאה ה-7. בתחילת התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל, נבנה בית הכנסת הרביעי עם שינויים מעטים למבנה האחרון: החצר קורתה חלקית ליצירת חדר, מקוואות המים הפכו לחדרי מגורים, והמבנה רוצף מחדש בפסיפס המורכב מדגמים הנדסיים בעיקר. הבניין נהרס בתחילת תקופת השלטון של בית עבאס, באמצע המאה ה-8, ובשנים שלאחר מכן נבנו מעליו בתי מגורים[13].
פסיפס בית הכנסת השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממבנה בית הכנסת השני שרדה רצפת פסיפס מפוארת מהקדומות שהתגלו בבתי כנסת בארץ ישראל. הפסיפס מתוארך למאה הרביעית, מצוי באתר ומוצג לקהל. גודלו של הפסיפס באולם המרכזי 40 מ"ר. צבעי האבנים: שחור, לבן, שחור, אפור, אדום, ורוד, כתום, חום, ירוק (זכוכית), תכלת, כחול, צהוב. צפיפות אבני הפסיפס: 121 אבנים בדצמ"ר.
הרצפה כוללת במרכזה גלגל מזלות, הקדום ביותר מבין עיטורי גלגל המזלות בפסיפסי ארץ ישראל ואחד מגלגלי המזלות שנמצאו בבתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. בחלקה הצפוני של רצפת הפסיפס רשומות תשע כתובות הקדשה ביוונית המנציחות את שמות התורמים לבניית בית הכנסת. באחת הכתובות נזכר שמו של אדם בשם "סוורוס" שגדל בביתם של "הנשיאים המהוללים", ועל שמו מכונה לעיתים בית הכנסת בשם "הסוורי". משני צדדיהן של הכתובות ניצבים שני אריות. בחלק הדרומי של הרצפה מתוארים ארון קודש, שתי מנורות שבעת קנים, שופר, מחתות וארבעת המינים.
גלגל המזלות בבית הכנסת נמצא בשטיח המרכזי. מבחינה אמנותית הוא נעשה במקצועיות רבה, התיאור הריאליסטי נעשה תוך שימת לב לפרטים הקטנים, כגון: הצללות ותווי הפנים.
הליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגלגל מקיף את דמותו של הליוס במרכבתו האוחז בידו בכדור. הקיר שחוצה את הפסיפס מחק את המרכבה ומשאיר ממרכבתו של הליוס שרידים של ציור סוס וכמה פרסות. הליוס מצויר מלפנים, כשהוא מפנה את ראשו המוקף הילה, ימינה. שערו מתולתל, ועל ראשו כתר בעל קרניים. הוא מעלה את יד ימינו בתנועה המבטאת כח וברכה, ובידו השמאלית הוא אוחז בשוט ובכדור העולם - סמל השלטון. על גופו פאלודמנטום אדום (לבוש הקיסרים), ומתחתיו טוניקה חגוּרה בעלת שרוולים ארוכים. משמאלו נשאר חלק מהירח שהיה בצורת סהר, ומימינו כוכב. השמש, הנמצאת מאחוריו, יוצרת הילה סביב ראשו, וקרניה המגיחות מאחורי ראשו משתלחות לכל עבר ומעצימות את הרושם של דמותו.
המזלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לגלגלי המזלות במקומות אחרים, תנועת המזלות בגלגל זה היא נגד כוון השעון.
מזל דלי מיוצג על ידי גבר עירום בהליכה, השופך מים מעבר לכתפו מכד גדול, בו הוא אוחז בשתי ידיו. המים נראים בפסיפס כשהם נשפכים וניגרים על הרצפה. מבטו מופנה אל הצופה, כך שנוצר רושם של הופעה. מה שמחזק את הרושם הוא צורת ההחזקה יוצאת הדופן של הכד. זו הדרך הנפוצה לציור המזל, ולעיתים מופיע ציור הכד לבדו. האמן עשה הצללה בציור המזל, אולם ההצללה של הגוף אינה תואמת את זו של הכד. המילה "דלי" כתובה במהופך מצד שמאל של המזל.
מזל מאזניים מיוצג אף הוא על ידי גבר עירום. ביד ימין הוא מחזיק מאזניים, ובשמאלו שרביט.
על כתף שמאלו מונחת גלימה כחולה, והוא מצויר ממבט חזיתי. משמאל למזל כתוב "מוזנים". גם במזל זה קיימת הצללה.
במזל בתולה מצוירת אישה שחורת שיער המביטה לעבר מזל מאזניים, לבושה שמלה בגוני כתום-אדום, ועליה גלימה כחולה. הביגוד מכסה את כל גופה, ורק כפות רגליה נראות. בידה השמאלית היא אוחזת בלפיד בוער, ואילו הימנית מושטת קמעה לפנים.
ממזל עקרב נותר רק חציו האחורי של הגוף. צבעו חום, וזנבו עולה באלכסון. הוא מצויר במבט עילי כאשר ראשו מכוון אל מזל קשת.
במזל אריה מצויר אריה העומד על רגליו האחוריות, ושתי רגליו הקדמיות מושטות לפנים בזינוק קדימה. פיו פתוח כבשאגה, ומתוכו יוצאות שתי שיניים. רעמתו גולשת על כתפיו וזנבו מונף אל על. מעליו כתוב "אריה".
במזל דגים מצוירים שני דגים השוחים במקביל בכיוונים מנוגדים, במבט מהצד. מעליהם כתוב "דגים", אולם המם הסופית אינה סגורה.
מזל גדי נהרס בחלקו, אבל ניתן לראות שהיה מצויר כיצור כלאיים בין תיש לדג –קפריקורנוס (שמתייחס לאותה קבוצת כוכבים).
מזל טלה ומזל שור נראים מהצד בתנועה.
מזלות סרטן, קשת ותאומים, לא נשתמרו.
ארבע התקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל אחת מפינות גלגל המזלות מייצגת את אחת מעונות השנה, המתוארות על ידי דמויות נשים. גידולים חקלאיים מיוצגים, כנהוג בפסיפסי התקופה הביזנטית, צמוד לדמויות המאנישות את העונות השונות. בעונת הסתיו- רימון, תאנה, גפן, שקד, שושן צחור ושיזף. בעונת הקיץ- שיבולי דגן ומגל לקציר. בעונת האביב- עטרה של ורדים תפורים, פרחי ורד וקערה המכילה פרחים אדומים (ורדים). עונת החורף מסומלת באמצעות כד המזליף מים.
תקופת ניסן מצוירת כפרוטומה של עלמה וזר לראשה. היא מעוטרת בתכשיטים ומחזיקה בידה הימנית (כנראה) קערת גבינה. היא לבושה בכתונת התפוסה בסיכות עגולות, ולשמאלה נראה צמח פורח. כל אלה קשורים לעונת הפריחה ולגידול הצאן, ומרמזים על האביב. תקופת תמוז מצוירת כאשה עדויה תכשיטים. מבטה מופנה שמאלה ולראשה זר, אולי של עלי זית. ביד ימינה היא אוחזת במגל, ולשמאלה שיבולים. כל אלה מרמזים על תקופת הקיץ.
הדמות המייצגת את תקופת תשרי (הסתיו), עטורה בזר פירות עשיר לראשה, ובידה אשכול ענבים. תקופת טבת (החורף), עטופה בגלימה המשוכה מעל לראשה, והבעתה רצינית.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עזריה אלון, מדריך כרטא, שמורות טבע וגנים לאומיים.
- אביטל ענת, 2014, 1. 'הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל', כרכים א-ב, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן: עמ' 14–18.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גן לאומי חמת טבריה, באתר רשות הטבע והגנים
חפירות ארכאולוגיות בחמת טבריה, 1920- חפירות ארכאולוגיות בחמת טבריה, 1962, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
חמת טבריה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 85.
- ^ בחברה העברית לחקירת המזרח, דואר היום, 18 בנובמבר 1920
- ^ חפירות בסביבות טבריה, דואר היום, 29 בנובמבר 1920
- ^ כתבותינו המיוחדות, דואר היום, 26 בדצמבר 1920
הרצאת הפרופ' ד"ר נ. סלושץ, דואר היום, 13 בינואר 1921 - ^ נחום סלושץ, החפירות בטבריה, הצפירה, 1 בפברואר 1921
- ^ החפירות בטבריה, דואר היום, 20 במאי 1921
- ^ עתיקות הפרופ' סלושץ, דואר היום, 2 בינואר 1923
- ^ גלגל מזלות ורצפת פסיפס בחפירות חמת, על המשמר, 24 בדצמבר 1961
- ^ צבי לביא, גלגל המזלות של טבריה - ממצא אמנותי נדיר, מעריב, 18 בינואר 1962
- ^ דויד שליו, אתר יהודי קדום ממזרח לכנרת, דבר, 22 בפברואר 1962
- ^ ח. אמוץ, לא יכול להיות שרבי מאיר התפלל כאן, הַבֹּקֶר, 4 במרץ 1962
- ^ זיו ריינשטיין, ביה"כ העתיק בחמת טבריה נותץ ורוסס בגרפיטי, באתר ynet, 29 במאי 2012
- ^ 1 2 משה דותן, בתי הכנסת בחמת טבריה, קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא א(4), תשכ"ט, 1968, עמ' 119-123
- ^ דן רמר, בית הכנסת של סוורוס, 2009
