חילול הקודש
חילול הקודש הוא מעשה הנתפס כהבעת זלזול או חוסר כבוד כלפי אלוהים או כלפי דברים אחרים שקדושים בעיני בני דתות מסוימות.
יש דתות הרואות בחילול הקודש עבירה חמורה.[1] נכון לשנת 2012 היו קיימים חוקים נגד חילול הקודש ב-32 מדינות, בעוד שב-87 מדינות היו חוקים שעוסקים בהשמצה של דתות והבעת ביטוי פומבית של שנאה כלפי קבוצה דתית.[2] חוקים נגד חילול הקודש נפוצים במיוחד במדינות בהם ישנו רוב מוסלמי, ובמיוחד המדינות המוסלמיות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה.
חוקים נגד חילול הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון לשנת 2012 ב־33 מדינות היו חוקים כלשהם נגד חילול הקודש. מתוכם 21 מדינות הם מדינות עם רוב מוסלמי - אפגניסטן, אלג'יריה, בחריין, מצרים, אינדונזיה, איראן, ירדן, כווית, לבנון, מלזיה, האיים המלדיביים, מרוקו, עומאן, פקיסטן, קטר, ערב הסעודית, סומליה, איחוד האמירויות הערביות, וסהרה המערבית. במדינות הללו, קיומם של החוקים נגד חילול הקודש הובילו במקרים רבים לרדיפה, לרצח או למעצר של אנשים שונים לאחר שהועלו נגדיהם האשמות בגין חילול הקודש.[3] במדינות מוסלמיות מסוימות חילול הקודש הוא פשע שעונשו מוות.
חילול השם הוא עבירה שדינה מוות בפיקסטן, לפי סעיף C-295. בשנת 2001 דוקטור יוניס שייח נידון למוות על חילול השם, בגלל שאמר לסטודנטים שלו שבזמן שהגה את האיסלם, בגיל 40, מוחמד עוד לא היה מוסלמי. חוקים נגד חילול הקודש מופעלים במדינה בדרך כלל נגד נוצרים. בשנת 2000 נידון למוות אדם נוצרי בשם אשיק מסיח בגלל שרצה להתאסלם. החוק המוסלמי והפקסיטני אוסר נישואין בין נוצרים למוסלמים, מסיח ביקש להתאסלם כדי להתחתן עם אשה מוסלמית, אולם לפי התביעה הוא עשה זאת ממניעים לא כשרים ולכן עבר על החוק. [4]
נכון לשנת 2012, 12 המדינות האחרות בהן היו קיימים חוקים נגד חילול הקודש כללו את הודו וסינגפור, וכן מדינות עם רוב נוצרי כולל דנמרק (עד 2017), פינלנד, גרמניה, יוון, אירלנד (עד אוקטובר 2018), איטליה, מלטה (עד 2016), הולנד (עד 2014), ניגריה ופולין.
בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 ישנה נטייה במדינות המערב לביטול או לרפורמה של חוקי חילול הקודש, והחוקים הנותרים שעוסקים בכך נאכפים באותן המדינות רק לעיתים רחוקות. חוקים אלה עדיין קיימים בכמה מדינות, כמו באוסטריה (סעיפים 188 ו-189 לחוק העונשין), פינלנד (סעיף 10 לחוק העונשין), ספרד (סעיף 525 לחוק העונשין) ובריטניה. אף על פי שהתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית מבטיח את חופש הדיבור, ישנן עדיין מספר מדינות בארצות הברית בהם קיימים חוקים נגד חילול הקודש.[5]
ספרו של הסופר הבריטי-מוסלמי סלמאן רושדי "פסוקי השטן" עורר את זעמם של מוסלמים רבים בשל הדרך שבה מוצגת בו דמותו של הנביא מוחמד ובשל כך נחשב על ידי מוסלמים רבים כחילול הקודש. משום כך ב-14 בפברואר 1989, בעקבות פרסום הספר, הוציא מנהיג איראן, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, פתווה הקוראת לרצח רושדי. מאז חי רושדי במחתרת ומסתובב עם מאבטח צמוד.
חילול הקודש ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר ויקרא ישנם מספר איסורים של חילול הקודש שעונשם מיתה בידי שמים. במשפט העברי, הצורה היחידה של חילול הקודש, שעונשה הוא הוצאה להורג, היא גידוף ה'.[6]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חילול הקודש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
חילול הקודש, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Blasphemy Divide: Insults to Religion Remain a Capital Crime in Muslim Lands The Wall Street Journal (January 8, 2015)
- ^ Laws Penalizing Blasphemy, Apostasy and Defamation of Religion are Widespread Pew Research (November 21, 2012)
- ^ Bad-mouthing: Pakistan’s blasphemy laws legitimise intolerance The Economist (November 29, 2014)
- ^ ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים?, 2006, עמ' 405-406
- ^ https://blogs.loc.gov/law/2023/12/a-history-of-blasphemy-laws-in-the-united-states/
- ^ "Blasphemy". JewishEncyclopedia.com.
