חזק חזק ונתחזק

העמוד האחרון בחומש בראשית. ניתן לראות שלאחר הפסוק האחרון הודפסה המילה 'חזק'

חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק (או וְנִתְחַזַּק) היא קריאה שנוהגים לומר בני קהילות אשכנז בסיום כל אחד מחמישה חומשי תורה בקריאת התורה. מנהג דומה מקובל גם במקצת מקהילות הספרדים.

בשבת שבה פרשת השבוע היא הפרשה האחרונה של החוּמש, (כגון פרשת ויחי בספר בראשית), נהוג כי לפני קריאת הפסוק האחרון של הפרשה הקהל קם על רגליו, ולאחר סיום קריאת הפסוק על ידי בעל הקריאה אומר כל הקהל את המילים "חזק חזק ונתחזק". לאחר מכן חוזר בעל הקריאה ואומר גם הוא "חזק חזק ונתחזק". משמעות הקריאה היא איחול לעולה לתורה ולציבור כולו שיתחזקו וימשיך ללמוד.

מקור המנהג

בהסתמך על ספר יהושע: ”לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ... הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ” (א', ח-ט), כתבו כמה ראשונים "לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק". בפשטות הכוונה היא לכל אחד מן העולים, וכך נהוג עד היום אצל יהודי איטליה. אצל הספרדים נהוג נוסח דומה "חזק וברוך" הנאמר לכל עולה. רבי חיים פלאג'י כתב בספרו "יפה ללב": ”ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק, ומנהגינו לומר לכל קורא אחר שיקרא 'חזק וברוך' והקורא משיב 'חזקו ואמצו', כאשר העיד בנו האיש אדוני הארץ מורנו הרב כנסת הגדולה, ומנהג זה בינינו, לומר כן גם לכל מי שיעבור לפני התיבה להתפלל להוציא את הרבים ידי חובה ולומר קדיש על איזה לימוד שיהיה, אחר גומרם”.

לעומת זאת, האבודרהם למד מכאן את הדברים שהובאו ב'ספר המנהיג' - שנוהגים לומר חזק רק כשמסיימים את כל הפרשה, ובספרד החמירו עוד יותר שמנהג זה שייך רק למסיים אחד מחומשי התורה. מאוחר יותר נהגו לומר "חזק חזק חזק", ובדורות מאוחרים התגבש הנוסח "חזק חזק ונתחזק", על פי הפסוק ”חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ” (מובא למשל בערוך השולחן או"ח קלט טו). במנהג פרנקפורט, אומרים "חֲזַק וְנִתְחַזַּק".

טעם המנהג

לדעת הפרי חדש, אומרים "חזק" בסיום התורה על פי הגמרא (מסכת ברכות לב ע"ב): "ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ. בשו"ת מהר"ם מינץ, כמו שאומרים "הדרן עלך" בסיום מסכת, כך אומרים "חזק" שסיימת את החומש, יישר כוחך והתחל מחדש את הלימוד. ישנן קהילות מיוצאי ספרד ופורטוגל שבהן נהוג מנהג דומה, לפיו אומר הקהל "חזק ונתחזק חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'".

בשו"ת באר משה הביא טעם נוסף על פי הכתוב במסכת יומא "וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". וכן אמר במקום אחר רבי בנאה, ועל כן מברכים 'חזק חזק' שיזכה לאור התורה ותהיה לו סם חיים.

וכתב הלבוש לעניין סיום ספר התורה בשמחת תורה "ואז החתן תורה קורא אותו פסוק עד לעיני, והקהל מסיים לעיני כל ישראל והחתן עימהם, ועונין ואומרים בקול רם, חזק". ובאליה רבה כתב על זה "והחזן חוזר לומר אותו והקהל עונין אותו, רמז למשה רבינו, שג' פעמים חזק בגימטריא משה".

האורחות חיים כתב שכשמסיים את הקריאה אומרים לו "חזק ואמץ", ומכאן יש מנהג לומר חזק בצרפת ובפרובינציה בסיום הקריאה, אך בספרד אין אומרים זאת אלא בסיום התורה. הבית יוסף הביא את חלקם הראשון של הדברים.

העולה עצמו אינו צריך לומר את הקריאה, שמיועדת אליו, ויש מהפוסקים שאוסרים עליו לומר, מפני הפסק בין הקריאה לברכת התורה. וכך כתב קצות השולחן, ובספרו 'בדי השולחן' הוסיף שאין שייך שיאמר לעצמו חזק. וכן כתבו באר משה ומשנה הלכות. הרבי מלובביץ' כתב דחיות לשתי הטענות, שאין זה הפסק מפאת שהאמירה שייכת לקריאת הסיום, וכן מאריך להסביר שעניין הברכה זהה לעניין 'חזק חזק ונתחזק', ולטענה שזו ברכת הקהל לעולה, משיב "שעל פי נוסחא שלנו היא 'ונתחזק'", כלומר שהברכה מופנית גם לקהל, בלשון רבים^{[דרוש מקור]}.

הגיית הביטוי

המנהג הרווח בציבור הוא לומר "ונתחזֵּק", בצירי, וכך גם כתוב במנהגי חב"ד. עם זאת, כמה מדקדקים העירו שיש לומר בפתח, "וְנִתְחַזַּק", כפי שמנוקד הצירוף "חֲזַק וְנִתְחַזַּק" בספר שמואל ב (י יב), שאפשר שהשפיע על הקריאה.

ראו גם

• שמחת תורה
• סיום מסכת

לקריאה נוספת

• חיים טלבי, וזאת התורה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשע"ז, עמ' 452–460.
• אביגדור ברגר, "מנהג אמירת חזק חזק ונתחזק", זכור לאברהם תש"ס–תשס"א, עמ' תקג–תקיא.

קישורים חיצוניים

• יעקב ש' שפיגל, "אמירת חזק ויישר כוח", בר-אילן כ"ו-כ"ז (תשנ"ה), עמ' 347–370, באתר אוצר החכמה
• יעקב ש' שפיגל וישראל בן־דוד, חזק חזק ונתחזק, לשוננו לעם, כרך מו, חוברות א ו־ד (התשנ"ה), עמ' 24–26, 176–180, באתר האקדמיה ללשון העברית
• חזק חזק ונתחזק באתר האקדמיה ללשון העברית.
• יוסף ויכלדר, "חזק חזק ונתחזק", המבשר תורני 137, כ"ז בתמוז תשע"א, עמ' כ–כא, באתר אוצר החכמה
• עלון השבת "עומקא דפרשה", מטות-מסעי תשע"ב, העוסק בנושא, באתר "שטייגען"