חוק קאזואיסטי

חוק קאזואיסטי הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי ("כי" או "אם"), ואחריה מגיע המשפט העיקרי ובו נקבע החוק.

המילה קאזואיסטי היא מלשון המילה מקרה, אירוע (casus בלטינית). החוק נקרא כך משום שהוא מנוסח כמקרה משפטי.

ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל.

דוגמאות

"וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם" (ספר שמות כ"א, 20)
"כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (ספר שמות כ"א, 37)

רוב החוקים שנמצאו בחוקים המסופוטמיים הם מטיפוס קאזואיסטי. עובדה זו הובילה את פרופסור שלום מ' פאול להסיק^[1] כי החוק הקאזואיסטי שבתורה הוא מורשת קדומה שנכנסה לקובצי החוקים ואילו החוקים המנוסחים באופן אפודיקטי הם חידוש ישראלי שנובע מכך שהחוקים נחשבו כציווי האל.

המג'לה, קובץ דינים אזרחיים עות'מאני, שהיה בתוקף בעת שלוט האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל ושנים רבות לאחר מכן, הוא דוגמה לחקיקה קאזואיסטית.

חוק העונשין של מדינת ישראל אף הוא חוק קאזואיסטי. הוא אינו אוסר עשייתן של עבירות, אלא קובע את העונש למבצעיהן (כנרמז בשם הערך). כך, למשל, החוק אינו אומר "אסור לרצוח" אלא קובע "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד". בחוקים אחרים המטילים עונשים ניתן למצוא שילוב של שתי הגישות. בחוק למניעת הטרדה מינית, למשל, קובע סעיף 4 "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו" (ניסוח אפודיקטי), ובסעיף שלאחריו נקבע העונש למי שאינו מציית לאיסור זה: "המטריד מינית אדם כאמור בסעיף 3(א)(3) עד (6), דינו - מאסר שנתיים" (ניסוח קזואיסטי).