חוק האזרחות והכניסה לישראל
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 15 במרץ 2022 |
| תאריך חקיקה עברי | י"ב באדר ב' תשפ"ב |
| גוף מחוקק | הכנסת העשרים וארבע |
| תומכים | 45 |
| מתנגדים | 15 |
| נמנעים | 0 |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 2968, עמ' 808 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד הפנים |
| מספר תיקונים | 0 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
| תאריך פקיעה | 14 במרץ 2024 |
  | |
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 הוא חוק ישראלי ששולל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל, לפלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה שהם בני זוג של אזרחים ישראלים.
היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק המקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק נחקק לראשונה כחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 על ידי הכנסת השש עשרה בעקבות ישיבת קבינט מ-2002 שבה הוחלט להקפיא את מתן האזרחות במסגרת איחוד משפחות בין אזרחי ישראל ותושבי יהודה והשומרון ורצועת עזה.
החוק, שהוגדר כהוראת שעה, אושר בכנסת ב-31 ביולי 2003 ופורסם בספר החוקים ב-6 באוגוסט 2003.[1] תוקף החוק היה לשנה מיום פרסומו, וניתנה לממשלה הסמכות להאריך תוקף זה בצו, באישור הכנסת, לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה. החוק הוארך מאז עד 16 ביוני 2021,[2][3] ובמהלך השנים נעשו בו תיקונים שהגדירו חריגים לחוק.[4][5][6]
בחוק, ועוד יותר מכך בתיקונים לו, ניתנה לשר הפנים ולמפקד כוחות צה"ל ביהודה והשומרון סמכות להתיר 'ישיבה' במעמד תושב קבע או 'שהייה' בישראל במקרים המפורטים בחוק.
פקיעת תוקפו של החוק המקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 ביולי 2021 פג תוקפה של הוראת השעה לאחר שהכנסת העשרים וארבע נמנעה מלחדש אותה. בהצבעה שיתפו סיעות האופוזיציה מימין (הליכוד, מפלגת הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה) פעולה עם הרשימה המשותפת וחה"כ מימינה עמיחי שיקלי, לאור השינויים שהוכנסו בו לטענתו (של שיקלי) בלחצן של מפלגות מרצ ורע"מ, והצליחו למנוע את אישור הארכת הוראת השעה לשנה נוספת, וזאת במקביל להימנעותם של חברי הקואליציה מרע"מ, מאזן גנאים וסעיד אלחרומי.[7]
חקיקת החוק מחדש לאחר פקיעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 במרץ 2022 נחקק החוק מחדש, כהוראת שעה בתוקף לשנה אחת.[8] החוק עבר בתמיכת חלק מחברי הקואליציה וחלק מחברי האופוזיציה, בעוד חברי הכנסת מסיעות מרצ ורע"ם (קואליציה) והרשימה המשותפת (אופוזיציה) התנגדו לו.[9]
חברי כנסת מחד"ש, מרצ ורע"ם גינו את החוק, ועמותת עדאלה הגיבה: "חוק זה הוא אחד החוקים הגזעניים ביותר בעולם כולו – אין מדינה בעולם שאוסרת על אזרחיה לממש את הזכות למשפחה על בסיס שיוך הלאומי או אתני."[10] לעומתם בירכה שרת הפנים איילת שקד על אישור החוק: "מדובר בחוק ציוני, לאומי וביטחוני מהמעלה הראשונה, שלא ניתן היה להפקיר אותו אך ורק בשל פוליטיקה קטנה".[11]
בחוק נקבע כי "הממשלה, באישור הכנסת לאחר שקיבלה את המלצתה של ועדה שוועדת הכנסת תקבע לעניין זה, רשאית, בצו, להאריך את תוקפו לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה אחת." בהתאם לסמכות זו, במרץ 2023 האריכה הממשלה את תוקף החוק בשנה נוספת, עד 14 במרץ 2024.[12]
מטרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
טעם ביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:
- "מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל.
- לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן - החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".[13]
אף על פי שהחוק חל על כלל אזרחי ישראל, הוא משפיע באופן מעשי על האוכלוסייה הערבית ומגביל את ערביי ישראל מלקיים חיי משפחה בישראל עם בני זוג פלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה. לטענת המדינה, החוק נחקק משיקולים ביטחוניים ולזמן מוגבל, לנוכח מעורבותם בפעילות טרור של פלסטינים תושבי השטחים שקיבלו היתרי ישיבה בישראל מכוח איחוד משפחות. על פי ארנון סופר וגיל שלו, בממוצע, בכל פיגוע חמישי שבו מעורב ערבי ישראלי, זהו ערבי ישראלי שזכה בתעודת זהות מתוקף איחוד משפחות.[14]
טעם דמוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלי של מדיניות ציבורית להרחקת האיום דמוגרפי על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על ידי הגבלת הגירה של אוכלוסייה ערבית לתחומי המדינה. זאת, על רקע הנתון שבין השנים 1994–2002, בעיקר כתוצאה מהליך מדורג שמטרתו להביא לאיחוד משפחות, השתקעו בישראל כ-130,000 פלסטינים שקיבלו אזרחות או תושבות ישראלית.[15] על פי הדמוגרף פרופ' ארנון סופר, אם החוק יבוטל ואיחוד משפחות יתאפשר ללא הגבלה לתוך מדינת ישראל, ייכנסו לישראל בעשור שלאחר מכן כ-200 אלף פלסטינים. בתוך 20 שנה בלבד יתווספו לאוכלוסייה הפלסטינית כחצי מיליון איש רק מכוח איחוד משפחות, ובשקלול הריבוי הטבעי יגדל שיעור האוכלוסייה הפלסטינית בישראל מ-20% כיום ל-31%. בתוך 20 שנה – כל אזרח שלישי במדינת ישראל בגבולות 67 יהיה ערבי ישראלי. בתוך 40 שנה יתווספו כ־1.5 מיליון פלסטינים בחסות החוק ושיעור הפלסטינים בקרב האוכלוסייה בישראל בגבולות 67 יעלה ל-41%. ובתוך 60 שנה בלבד ישיגו ערביי ישראל רוב בתוך מדינת ישראל של 51.5%. (יש הסבורים כי הפרת האיזון הדמוגרפי תואץ אם התרחיש ילווה בעזיבת יהודים את ישראל ולהפסקת העלייה). כלומר מדינת ישראל תהפוך למדינה בעלת רוב ערבי בתוך שני דורות בלבד.[16]
תמיכה בעמדת המדינה ניתן למצוא בחוות הדעת של מרכז מציל"ה בו נאמר שעמדתה של המדינה לגבי הגבלת הכניסה לישראל במסגרת איחוד משפחות אינה שרירותית כפי שעמדת המדינה השוללת את זכות השיבה אינה שרירותית – שתי פעולות אלו (איחוד המשפחות וזכות השיבה) עלולות "לסכן את קיומה של המדינה ואת מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוכה".[17]
חלות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק חל על תושבי אזור יהודה שומרון וחבל עזה אשר אינם תושבים של יישוב ישראלי. תיקון מס' 1 לחוק, מאוגוסט 2005, קבע שגם מי שרשום במרשם האוכלוסין של יהודה, שומרון וחבל עזה, אפילו אם אינו תושב האזור (למשל, הוא תושב ממלכת ירדן) נחשב לתושב האזור.[18] בתיקון מס' 2 לחוק הוטלו הגבלות דומות על תושבי איראן, לבנון, סוריה ועיראק.
המונח "איחוד משפחות" אינו מתייחס לאיחוד בני משפחה אשר נקרעו זה מזה ומבקשים לשוב ולהתאחד, אלא למצב שכיח בו ערבי ישראלי או ערבייה ישראלית מבקרים בשטחים או במדינת אויב ומבקשים להתחתן עם תושבי אותם אזורים, ולהביאם עימם לתוך מדינת ישראל (לעיתים קרובות ביחד עם בני משפחה נוספים).[16]
עם זאת, בלחץ בג"ץ שינתה הכנסת את הוראות החוק וצמצמה את ההגבלות כך שיחולו רק על גברים מתחת לגיל 35 ועל נשים מתחת לגיל 25.[16]
עתירות נגד החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארגון עדאלה עתר לבג"ץ נגד חוקיותו של החוק, ובפסק הדין בעתירה שניתן ב-14 במאי 2006 קיבל בית המשפט, ברוב של 6 מול 5 שופטים, את הטענה שמדובר בחוק שאינו חוקתי, הסותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, העתירה נדחתה כיוון שהשופט אדמונד לוי, שהיה בין שופטי דעת הרוב, סבר כי אין טעם להכריז על פסלותו של החוק מכיוון שהוא עומד לפוג מאליו בתוך מספר חודשים, ופסיקתו הצטרפה לדעת המיעוט של חמישה שופטים שסברה כי החוק חוקתי ונוצר רוב של שישה שופטים לקביעה שאין לפסול את החוק. פסק הדין המרכזי בדעת המיעוט היה של השופט מישאל חשין, ובו פסק שהזכות לכבוד האדם, המוקנית בחוק-היסוד, וכן הזכויות לחיי משפחה ולשוויון הנגזרות ממנה, אינן כוללות זכות של אזרחים ישראלים שתותר כניסתם של בני-זוגם הזרים לישראל.[19][20]
לאחר שהוכנס לחוק שני תיקונים ב-17 ביולי 2011,[דרוש מקור] הוגשו מספר עתירות חדשות נגד החוק, מטעם חברת הכנסת זהבה גלאון, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, בין היתר בהסתמך על כך שרוב שופטי ההרכב שדן בעתירות הקודמות סברו שהחוק אינו חוקתי. העתירה האחרונה מתמקדת בהשפעת הוראות החוק ככל שהוא נוגע לילדים. העתירות הועברו אף הן לדיון בפני הרכב מורחב של 11 שופטים.
בינואר 2012, בהרכב מיוחד של 11 שופטים, דחה בג"ץ את כל העתירות כנגד החוק. השופטים "הכירו בקיומה של זכות חוקתית לחיי משפחה, אך עם זאת קבעו כי היא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. עוד נקבע כי גם אם ישנה פגיעה בזכויות חוקתיות בהן הזכות לשוויון, הפגיעה היא מידתית ועומדת בתנאים של חוק היסוד".[21][22] השופט אשר גרוניס, שתמך בדחיית העתירה, כתב בנימוקיו לפסק הדין ש"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית."[23]
הסמכות לדון בענייני החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-11 במאי 2018 הבשיל מהלך של שרת המשפטים איילת שקד שהעביר את ההכרעה בעניינים ביטחוניים שונים מבג"ץ לבתי המשפט המחוזיים ונכנס לתוקף צו בתי משפט לעניינים מנהליים, שהסמיך את בתי המשפט המחוזיים בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים לדון בכל ענייני מינהל האוכלוסין (למעט חריגים), ובכלל זה בעתירות על החלטות לפי סעיף 3ג לחוק האזרחות והכניסה לישראל.[24]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב–2022, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב–2022, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- היסטוריית החקיקה של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
- תומר זרחין, בג"ץ ידון היום בתוקף חוק האזרחות המונע איחוד משפחות, באתר הארץ, 15 במרץ 2009
- מידע על החוק באתר האגודה לזכויות האזרח
רב-שיח, האזרחות בישראל - מנין ולאן? חלק א', באתר הערוץ האקדמי, 07/06/2006- רב-שיח, האזרחות בישראל - מנין ולאן? חלק ב', באתר הערוץ האקדמי, 07/06/2006
- ליאב אורגד, הגירה, טרור וזכויות אדם: מדיניות הכניסה לישראל בעתות חירום (בעקבות בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים), מחקרי משפט כ"ה (2), (תש"ע 2009), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
- שולמית אלמוג ואריאל בנדור, אוטופיה, משפט, והשופט מישאל חשין, משפט ועסקים כו, תשפ"ב
- ברק מדינה ואילן סבן, זכויות האדם ונטילת סיכונים: על דמוקרטיה, "תיוג אתני" ומבחני פסקת ההגבלה, משפטים לט/1, תשס"ט
- גלעד גרוסמן, בג"ץ: פלסטיני נשוי לישראלית לא יזכה לאזרחות, באתר וואלה!, 12 בינואר 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ס"ח 1901 מ-6 באוגוסט 2003 - הנוסח המקורי של החוק
- ^ צו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (הארכת תוקף החוק), התש"ף-2020, קובץ התקנות 8593, 11 ביוני 2020
- ^ בהתאם לסעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת הוארך התוקף עד 5 ביולי 2021
- ^ הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 16 בינואר 2011, אתר משרד ראש הממשלה
- ^ נוסח תיקון מס' 2 לחוק(הקישור אינו פעיל, 22.10.2021)
- ^ דנה ויילר-פולק, הממשלה אישרה את הצעת שר הפנים להאריך את הוראת השעה לגבי חוק האזרחות והכניסה לישראל, באתר הארץ, 19 ביולי 2009
- ^ מורן אזולאי, דרמה בכנסת עד אור הבוקר: הפסד לקואליציה - חוק האזרחות לא עבר, באתר ynet, 6 ביולי 2021
- ^ אמיר אטינגר, אחרי 8 חודשים: חוק האזרחות עבר סופית, באתר "סרוגים", 10 במרץ 2022
- ^
מיכאל האוזר טוב, נעה שפיגל וג'קי חורי, חוק האזרחות אושר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, מרצ ורע"ם התנגדו, באתר הארץ, 10 במרץ 2022
- ^ תגובת מרכז עדאלה לאישור חוק האזרחות, באתר עדאלה, 10 במרץ 2022
- ^ בנימין ברגר, אחרי דרמה פוליטית: חוק האזרחות אושר סופית במליאת הכנסת, באתר JDN, ז' באדר ב' ה'תשפ"ב
- ^ צו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (הארכת תוקף החוק), התשפ"ג-2023, קובץ התקנות 10587, 12 במרץ 2023
- ^ הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ה"ח הממשלה 31 מ-4 ביוני 2003
- ^ מימוש בפועל של "תביעת השיבה"(הקישור אינו פעיל, 22.10.2021)
- ^ ראו לדוגמה את דבריו של ניסן סלומיאנסקי בפרוטוקול מס' 47 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מיום 14.7.2003
- ^ 1 2 3 'משפט מסוכן: האם שכח בג"ץ את צביוננו?', עו"ד אילן ציאון, אתר nrg
- ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמוד 11
- ^ עע"ם 1621/08 מדינת ישראל-משרד הפנים נ' זיאד חטיב, ניתן ב־30 בינואר 2011
- ^ בג"ץ 7052/03 עדאלה ואחרים נ' שר הפנים ואחרים, ניתן ב־14 במאי 2006
- ^ Yoav Peled, “Citizenship Betrayed: Israel’s Emerging Immigration and Citizenship Regime,” Theoretical Inquiries in Law, 8:2, 2007, pp. 333-358.
- ^ תומר זרחין, ג'קי חורי, יהונתן ליס, בג"ץ דחה עתירות נגד חוק האזרחות, באתר הארץ, 11 בינואר 2012
- ^ Yoav Peled, The Challenge of Ethnic Democracy: The State and Minority Groups in Israel, Poland and Northern Ireland (Routledge, 2014), p. 142.
- ^ עדנה אדטו, בג"ץ דחה העתירות נגד חוק האזרחות, באתר ישראל היום, 12 במרץ 2012
- ^ רויטל חובל, אנשי שב"כ הדריכו שופטים כיצד ליישם את חוק המאבק בטרור, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2018
