חופש העיסוק

חופש העיסוק הוא הזכות הטבעית של כל אדם לעסוק בכל עיסוק או מקצוע שיחפוץ בו. חשיבות זכות זו נובעת מההשלכה על רוב תחומי החיים, החל מקיום פיזי בסיסי, דרך מעמד בחברה וכלה באפשרות הפנאי להגשמת שאיפות.

הזכות נכללת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנתקבלה באו"ם בשנת 1948. בישראל נקבעה זכות זו בראשית ימי המדינה בפסיקה של בג"ץ, ובשנת 1992 נחקק חוק יסוד: חופש העיסוק המסדיר את מעמדו של חופש העיסוק כעיקרון על-חוקי, אולם מגביל את עיסוקיו של אדם לעיסוק שלא נאסר בחוק (לדוגמה איסור על עיסוק כעורך דין ללא רישיון לעריכת דין) ומסדיר את מעמד חופש העיסוק אם קיימת התנגשות עם חוקים אחרים.

חופש העיסוק במדינת ישראל

כבר בימי ראשית המדינה קיבל חופש העיסוק ביטוי בבג"ץ בז'רנו נ' שר המשטרה:

כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק

— בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה

בשנת 1992 נחקק חוק יסוד: חופש העיסוק, המעניק לחופש העיסוק מעמד עליון בחוק הישראלי. על פי רוב משתדל בית המשפט לצמצם פגיעה בחופש העיסוק כאשר הדבר אפשרי. פסקת ההגבלה הקיימת בחוק היסוד מאפשרת חריגים מצומצמים ופסקת ההתגברות שבו מאפשרת חריגים נוספים, הפוגעים באופן בוטה בחופש העיסוק. לחופש העיסוק יש השפעה נרחבת על חוקים אחרים כגון חוק שעות עבודה ומנוחה משנת 1951 וחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם משנת 1996.

בשנת 1999 נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין תקדימי המעדיף את חופש העיסוק של העובד על פני זכותו של המעביד להגנה על סודותיו המסחריים

לקריאה נוספת

• ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, הוצאת נבו, 2017, פרק 6: חופש העיסוק, עמ' 833–918.

קישורים חיצוניים

• חופש העיסוק, באתר חילן
• ענבל בר-און, חופש העיסוק, באתר News1 מחלקה ראשונה, 5 באוגוסט 2009
• אייל גרוס, ‏כיצד הייתה "התחרות החופשית" לזכות חוקתית? - בנפתולי "הזכות לחופש העיסוק, 'עיוני משפט', כג, 2000, עמ' 229–261, באתר SSRN
• מנחם גולדברג, חופש העיסוק: מזכות יסוד לחוק יסוד, הפרקליט מא/3, תשנ"ג-תשנ"ד, עמ' 291–345