חוסני א-זעים

חוסני א-זעים
حُسني الزعيم

לידה	11 במאי 1897 חלב, וילאייט חלב, האימפריה העות'מאנית
הוצאה להורג	14 באוגוסט 1949 (בגיל 52) דמשק, הרפובליקה הסורית הראשונה
מדינה	האימפריה העות'מאנית, מדינת סוריה, הפדרציה הסורית, הממלכה הערבית של סוריה, הרפובליקה הסורית השנייה
מקום קבורה	The cemetery of Dahdah
השכלה	הקולג' הצבאי העות'מאני
מפלגה	המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית
נשיא סוריה 30 במרץ 1949 – 14 באוגוסט 1949 (19 שבועות ו־5 ימים) → שוכרי אל-קוותלי סאמי חינאווי ←

חוסני א-זעים (בערבית: حسني الزعيم, תעתיק מדויק: חסני אלזעים; 1897 – 14 באוגוסט 1949) היה קצין צבא ומדינאי סורי, אשר כיהן כנשיא סוריה במשך 137 ימים בשנת 1949, לאחר שתפס את השלטון בהפיכה צבאית - הראשונה מסוגה בסוריה והשנייה בעולם הערבי לאחר ההפיכה של בכר צדקי בעיראק בשנת 1936.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

זעים נולד בעיר חלב למשפחה דמשקאית מבוססת ממוצא כורדי. הוא שירת בצבא האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב-1918 ערק והצטרף למחתרת הערבית האנטי-טורקית והיה לקצין בצבא הערבי של שריף חוסיין, שליט מכה.

ב-1918 הובסה האימפריה העות'מאנית וזעים פרש מהחיים הציבוריים. הוא שב לזירה בשנית ביולי 1920 בעקבות הכיבוש הצרפתי שהוחל בסוריה, כשהוא משמש כקצין ב"צבא הלבאנט" שהקימו הצרפתים בסוריה ובלבנון. הוא רכש השכלה צבאית בצרפת ובשנת 1939 נמנה עם תומכי המשטר הנאצי בגרמניה. הוא העריץ את אדולף היטלר ובמהלך מלחמת העולם השנייה כרך עצמו בברית עם משטר וישי בצרפת, בראשותו של מרשל אנרי פיליפ פטן. ב-1941 לחם זעים לצד כוחות וישי כנגד תנועת צרפת החופשית בראשות הגנרל שארל דה גול; תפקידו היה לארגן את פעילות הגרילה נגד הכוחות הפולשים.

משהובסו אנשי וישי בסוריה הורה דה גול על מעצרו של זעים, בין היתר גם באשמת שחיתות. זעים נותר בכלא עד לשחרורו ביום הכרזת העצמאות הסורית, ב-17 באפריל 1946. בנצלו את קשריו עם ראש הממשלה לשעבר ג'מיל מרדם ביי, הצליח זעים להיכנס לשורות הצבא הסורי ולהתקדם בסולם הדרגות, עד כי בשנת 1947 מונה למפקד המשטרה הסורית. במאי 1948, לאחר כישלונו של הרמטכ"ל הסורי עבדאללה עטפה בקרבות מלחמת העצמאות, החליפו זעים ונטל את הפיקוד על הצבא הסורי. במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם ישראל, הציע א-זעים ליישב 300,000 פליטים פלסטינים בצפון סוריה באזור המיועד לפיתוח כלכלי - זאת במסגרת הסכם שלום בין הצדדים.

תפיסת השלטון

הכישלון הסורי במלחמת העצמאות המיט זעזוע כבד על הקצונה הסורית. זעים האשים את נשיא המדינה, שוכרי אל-קוותלי, בניהול כושל של ענייני המדינה והובלת המלחמה, ואילו קוותלי בתורו האשים את זעים בכשלים פיקודיים שהביאו להפסד במלחמה. קוותלי אף האשים קצינים המקורבים לזעים בשחיתות ובשלשול משאבי הצבא לכיסיהם, ועצר לפחות שניים מהם באשמת שחיתות. היה זה ביטוי לחוסר האמון הבסיסי שחשו קוותלי ובכירים סורים רבים כלפי מהימנותו הפוליטית של הצבא. מאידך, כעסו של זעים כלפי קוותלי גבר בעקבות הביקורת הנוקבת שהוטחה בו ובאנשיו על ידי שר ההגנה חאלד אל עזם וסגנו פייצל אל עסלי.

כשהוא נשען על תמיכתם של קציני הצבא, ובסיוע ארגון ה-CIA והנספח הצבאי האמריקני בדמשק סטיבן מיד, חוסני א-זעים ביצע הפיכה צבאית ב-30 במרץ 1949. זעים יידע את הבריטים בדבר כוונתו לבצע הפיכה, וככל הנראה גם את הצרפתים. הללו היו נכונים לסייע לו, מתוך תקווה שייצב את השלטון במדינה, יפעל לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ובסופו של דבר יקרב את סוריה למערב; ככלות הכל, האמריקנים חששו כי חולשת המשטרים הערביים תביא לדריסת רגל סובייטית במזרח התיכון, ולכן ביקשו להחליפם במנהיגים חזקים, חילוניים ולכאורה פרו-מערביים כדוגמת חוסני א-זעים.

לפקודתו של זעים עלו מאות חיילים סורים מן החטיבה הראשונה בטור משוריין בן שש פלוגות לעבר דמשק, התפרסו ברחבי העיר, עצרו את קוותלי, עזם, עסלי ופוליטיקאים רבים אחרים, וכן השתלטו על מוסדות השלטון המרכזיים בבירה. זעים פיזר את הפרלמנט ב-1 באפריל ומינה עצמו לראש המדינה. הפיכתו זו, בישרה את ראשית מעורבות הצבא הסורי בחיים הפוליטיים במדינה. זעים הקים ממשלת-קצינים, הוציא את המפלגות הפוליטיות כולן אל מחוץ לחוק, ופתח עד מהרה במסע לחיפוש בני ברית פוטנציאלים בזירה האזורית, לצורך ביסוס משטרו.

כהונתו כנשיא

ממשלות לבנון, ערב הסעודית ומצרים קיימו כולן קשרים הדוקים עם הנשיא לשעבר קוותלי, ונציגיהן סירבו להכיר בהפיכתו של זעים ובתוצאותיה. ואולם משפתח זעים במשא ומתן מדיני עם עיראק, שנתפס כנכונות מצידו לאבד את המדינה הסורית לדעת ולכונן איחוד סורי-עיראקי, עמדותיהן של מצרים וערב הסעודית השתנו באחת: עתה הסכימו להכיר בממשלת זעים בתנאי שקוותלי ישוחרר מכלאו. זעים נענה להצעה זו, שחרר את הנשיא לשעבר והגלה אותו למצרים.

קהיר וריאד הכירו בממשלת זעים, ואף התחייבו לעבות את תמיכתן הפוליטית בה אם תחבור אליהן כנגד שאיפות שליטיהן ההאשמיים של ירדן ועיראק, אשר ביקשו לכונן ממלכה ערבית גדולה ומאוחדת תחת הכתר ההאשמי. זעים הסכים לכך, והורה על הפסקת הקשרים הדיפלומטיים בין סוריה לבין פייצל השני מלך עיראק ועבדאללה הראשון מלך ירדן, בנימוק לפיו שני השליטים מבקשים לקרוע שטחים מסוריה ולספחם לארצותיהם. זאת ועוד, זעים פעל נגד גורמים פרו-האשמים בסוריה, והאשים אותם בניסיון לחתור תחת המשטר הרפובליקני-לכאורה של סוריה ולכונן תחתיו מונרכיה. הוא סגר את הגבול עם ירדן, שינע כוחות צבא לגבול עם עיראק, ואיים במסיבת עיתונאים "לתלות את המלך עבדאללה בכיכר מרג'ה בדמשק!" כשהוזהר זעים על ידי ידידו, פארוק הראשון מלך מצרים, כי ארצות הברית ובריטניה אינן רואות בעין יפה את יחסו כלפי ההאשמים - בני בריתם העיקריים במזרח התיכון - וכי ייתכן שיפעלו נגדו, צחק בהשיבו כי יבקש את עזרת הסובייטים ויפתח במלחמת עולם שלישית שראשיתה בדמשק.

זעים פתח במהלך כהונתו בערוץ דיפלומטי חשאי עם מדינת ישראל ופעל לכינון הסכם שלום עמה. הוא הציע ליישב מחדש אלפי פלסטינים בסוריה (במחוז אל ג'זירה המרוחק שבצפון מזרח המדינה) ולפתוח שגרירות סורית בתל אביב, בתמורה לוויתור על מחצית הכנרת ולסיוע ישראלי בשיפור יחסיהן הכלכליים והמדיניים של סוריה וארצות הברית. הוא אף הציע להיפגש עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, אולם הלה סירב לבקשתו זו. אף על פי כן, ספק אם הדיונים היו מובילים לידי הסכמה; גם לו היה בן-גוריון נעתר לבקשתו של זעים, מספר ימים אחר כך תמה כהונתו של הרודן הסורי. זאת ועוד - נכונותו של זעים לפתוח במגעים עם ישראל הייתה מנותקת לחלוטין מהמגמה האנטי-ישראלית העזה בקרב דעת הקהל הסורית והערבית; לפיכך, ישנו קושי להאמין כי הסדר כלשהו ביוזמתו של זעים היה שורד לאורך זמן.

זעים פעל למתן זכות הצבעה לנשים בסוריה וכן שיפר התנאים באוניברסיטת דמשק, הגדול והחשוב במוסדות ההשכלה הגבוהה בסוריה. הוא ראה עצמו כחלוץ המודרנה, בבחינת מוסטפא כמאל אטאטורק סורי, ואסר על חבישת התרבוש (פז) בטענה כי מדובר בסממן עות'מאני מיושן. בנוסף אסר מאות פוליטיקאים והוציא ארבעים ושישה עיתונים סורים מחוץ לחוק.

הנפילה

נפילתו של זעים נגרמה במידה רבה בעקבות ההקצנה ברודניותו ובפער שנוצר בינו לבין הרחוב הסורי. ואולם הזרז העיקרי לאובדן שלטונו היה ככל הנראה אחריותו למותו של אנטון סעאדה, מייסד המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית (פ.פ.ס). ביוני 1949 נמלט סעאדה לסוריה כדי להתחמק מעונש המוות שנגזר עליו בביירות, לאחר שפרסם ברבים את משנתו בדבר חזון "סוריה הגדולה", הכולל סיפוח של לבנון לסוריה. זעים קיבל אותו בזרועות פתוחות והבטיח לתמוך בו במאמציו להפיל את ממשלת לבנון בראשותו של ריאד א-סולח; ככלות הכל, זעים לא סמך כלל על מנהיגי לבנון במשך כל תקופת שלטונו, והיה משוכנע כי סולח חותר תחתיו ונגדו.

סעאדה החל במאמציו לפעול נגד משטרו של סולח, בהאמינו כי הוא נהנה מתמיכתו של זעים. אלא שהרודן הסורי הגיע זה מכבר לידי הסכם חשאי עם סולח, לפיו משטרו יהנה מתמיכה לבנונית בתמורה להסגרתו המיידית של סעאדה. וכך, ב-8 ביולי נחטף סעאדה בהוראתו של זעים והוסגר לרשויות הלבנוניות, שהוציאוהו להורג עוד באותו היום.

מותו של סעאדה עורר את חמתו של סאמי חינאווי, קצין צבא בכיר ואיש המפלגה הלאומית הסורית. חינאווי גייס את תמיכתם של עמיתיו, ובקיץ 1949 ביצע הפיכה צבאית והדיח את זעים מהשלטון. זעים וראש ממשלתו, מוחסין אל ברזי, נעצרו והוצאו להורג בידי כיתת יורים ב-14 באוגוסט 1949.

לקריאה נוספת

• משה מעוז, ישראל-סוריה סוף הסכסוך?!, אור-יהודה: ספרית מעריב, תשנ"ו.
• משה מעוז, סוריה - אל הערביות וחזרה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשע"א.
• אליעזר בארי, הקצונה והשלטון בעולם הערבי, מרחביה: הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1966.
• איתמר רבינוביץ, השלום שחמק, ירושלים: כתר, 1991.
• פטריק סיל, סוריה - מאבק אל הצמרת, תל אביב: מערכות, 1968.

קישורים חיצוניים

• מאיר זמיר, מלחמתה הסודית של ישראל להבטחת עצמאותה של סוריה, באתר הארץ, 13 ביוני 2018