חומא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חומא (או חומה),[1] שחייתה בדור הרביעי לאמוראי בבל, הייתה בתו של איסי בנו של רב יצחק, בנו של האמורא רב יהודה.

היא הוגדרה בגמרא כאישה קטלנית, משום ששלושת בעליה נפטרו, אם בגלל מחלה מסוימת שגרמה למותם, או בגלל סיבה רוחנית שגזרה עליה שבעליה ימותו ולא יפרנסוה.[2]

שלושת בעליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלה הראשון היה האמורא רחבא דפומבדיתא, וככל הנראה שני בניו, עיפה ואבימי, תלמידי ישיבת פומבדיתא, שהיו ידועים בחריפותם, ולכן נקראו בשם "חריפי דפומבדיתא"[3], היו בניה של חומא. לאחר שנפטר נשאה רב יצחק בנו של רבה בר בר חנה, ונפטר גם הוא.

במחלוקת בין חכמים, האם חזקה היא שאישה היא אישה קטלנית לאחר שמתו שני בעליה או רק לאחר שמתו שלושה בעליה, סמך אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, על רב יצחק בר יוסף, שקבע שהחזקה היא רק לאחר שלושה מקרים, ונישא לחומא, ונפטר גם הוא,[4] אם כי חלוקות הדעות אם היא הייתה סיבת פטירתו. בעוד שמשמעות הגמרא היא שאביי נפטר משום שנישא לה, יש מפרשני התלמוד המנמקים זאת בסיבות אחרות.

חומא הייתה ידועה ביופייה. לאחר פטירתו של אביי באה לתבוע בבית דינו של רבא את מזונותיה, ובכלל זה יין, בנימוק שאביי הרגילה בכך, ויופייה האיר את בית הדין. לאחר הדיון הלך רבא לביתו ודרש מאשתו לקיים יחסי אישות.

בתגובה שאלה אשתו מי הופיעה אותו יום בבית הדין, ומשהשיב לה כי הייתה זאת חומא, רדפה אחריה והכתה אותה במנעול של ארגז, וגירשה אותה ממחוזא (עירו של רבא), בנימוק שהיא רוצה להראות את יופייה כדי שתינשא לאדם נוסף, וימות גם הוא ("קטלת ליך תלתא ואתת למיקטל אחרינא").[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שולמית ולר, נשים ונשיות בסיפורי התלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1993, עמ' 94-90

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]