חגיגות נבי מוסא
חגיגות נבי מוסא הן מנהג עלייה לרגל (בערבית: الموسم, אל-מַוַסִם) שבו פקדו מאמינים מוסלמים מאזור ארץ ישראל את המסגד במדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים, שבו לפי מסורתם קבור נבי מוסא (השם הערבי של הדמות התנ"כית משה רבנו). המוסם נחוג כל שנה באביב, באופן בלתי תלוי בלוח השנה המוסלמי. במשך הזמן התפתח לחג פן חברתי ופוליטי, ובתקופת היישוב נהפך החג למוקד הפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות (בהן מאורעות תר"פ), עד שהמשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל ב-1937. על בנייני נבי מוסא ועל קבלת פני החוגגים, היו ממונים בני משפחת אל-חוסייני. מאז היו ניסיונות רבים לחדש את מסורת העלייה לרגל לקבר, אבל החשש שלאומנים פלסטינים ינצלו את החג לשלהב את ההמון למטרות פוליטיות גרם לממשלות הבאות ששלטו במתחם הקבר להמשיך ולהגבילה.
מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככל הנראה, המנהיג המוסלמי צלאח א-דין הוא שיזם את מסורת העלייה לרגל לאחר שניצח את הצלבנים בקרב על ירושלים ב-1187. ההשערה הרווחת היא שצלאח א-דין יזם את החג משום שאף על פי שבחר להמשיך לאפשר לצליינים נוצרים לבקר באתרים הקדושים להם בירושלים במשך חג הפסחא גם לאחר שכבש את העיר, הוא חשש שמא ינצלו את ההזדמנות ליצור מהומות או לכבוש חזרה את העיר. לכן מצא תירוץ נוח שיבטיח המון מוסלמי באזור העיר לעת כל צרה. הסבר זה גם מתיישב עם העובדה שלמרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוקסית: החג מתחיל ביום השישי שלפני השבוע הקדוש. על פי תזמון זה, ההמון המוסלמי היה אמור לחזור ממתחם הקבר לירושלים בדיוק כשהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא. להשערה זו אין עדות מבוססת.[1]
הרקע הדתי של החג[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו דמויות אחרות בתנ"ך, גם משה נזכר בקוראן, בו הוא מופיע בשם "מוסא". באסלאם נהוג שכל אדם שאלוהים מתגלה לו הוא נביא. למשה חשיבות רבה באסלאם - מלבד מוחמד, מוסא הוא הנביא המוזכר ביותר בקוראן, ורוב פרטי סיפורו של משה שמופיעים בתורה מופיעים גם בקוראן, החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. אחת הפרשנויות הנפוצות באסלאם היא שמוסא היה סולל דרכו של מוחמד, שגם אליו נגלה אללה וכמו משה היה עבדו הנאמן ועשה כמצוותיו, ומכך טבעי לכבד אותו בחג. ייתכן שקישור החג בנבי מוסא נבע מקרבת מועד החג לחג הפסח היהודי שבו הוציא משה את בני ישראל ממצרים, אירוע שכאמור מוזכר בקוראן.
השאלה היותר מורכבת היא מקור האמונה על מקום קבורתו. בתנ"ך כתוב במפורש שמשה לא נכנס לארץ ישראל אלא נפטר בארץ מואב ושם נקבר במקום לא ידוע, ככתוב:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר."
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב, עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
לעומת זאת, הקוראן לא מדבר על מותו של משה או מקום קבורתו. לפיכך הטענה שקברו של משה נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל אינה סותרת את הקוראן. מיקום הקבר אינו מסתמך על מקור דתי כלשהו, ועל פי גרסאות מסוימות מקום קבורתו של הנביא נתגלה לצלאח א-דין בחלום, והוא זה שבנה מצבת זיכרון במקום.[2] אם כן, סביר להניח שצלאח א-דין בחר את המקום בגלל קרבתו לירושלים.
קיימים אתרי תפילה מוסלמים, המכונים "מקאם", שחוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי סבור נבחרו להיות בנקודה נישאה, שממנה רואים מקום קדוש מרחוק. לפי דעה זאת, אפשר גם לראות בנבי מוסא אתר בו ניתן להשקיף על ערבות מואב ועל הר נבו.[3] אפשר למצוא לכך דוגמאות נוספות.[4]
בספרו "נקמת האבות" מתאר יצחק שמי את המיתוס הדתי שנתווה סביב המוסם. בספר, שחלק מעלילתו מתרחש על רקע החג, מסביר שמי דרך דמות של מספר ערבי שהסיבה הרווחת מדוע נצטוו המאמינים לעלות לקברו של נבי מוסא מדי שנה היא ש"אללה, ברצותו לפייס את בחירו ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאירהו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו".
חגיגות המוסם[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך החג נהגה כל אחת מהערים הגדולות באזור לשלוח משלחת משלה לחג, ולכל משלחת היה דגל משלה שנישא בגאווה על ידי מנהיגה. רוב המשלחות באו משכם, חברון, ירושלים ויריחו, אולם היו גם שבטים בדווים שהגיעו מהנגב וגם עולי רגל שהגיעו מיפו ומחיפה. המשלחות התאספו קודם בירושלים, על הר הבית בחצר "אל-חרם א-שריף", שם התפללו העולים במסגד אל-אקצא. מה"חרם" הוציאו את דגל ירושלים ומשם החלו במסע למסגד שבו שכן הקבר.
מתחם הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבר נמצא בלב מדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית ליריחו וכעשרים קילומטר מזרחית לירושלים. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים (אבן ביטומנית) בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול. צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הממלוכי ביברס בשנת 1269, כפי שניתן להסיק מהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד.
במשך הזמן, נוספו למסגד עוד אגפים כדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מדי שנה, וגם הוסף בית קברות גדול מחוץ לחומות המסגד שבו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החג ומכובדים שביקשו להיקבר ליד המתחם. משכן הקבר בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפואר בעל עשרות כיפות לבנות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה שבה יכלו עולי הרגל להתמקם במשך החג. במתחם כ-120 חדרים, והוא משתרע על כ-5,000 מטר מרובע.
-
פנים המסגד -
מצבת הקבר -
שומר הקבר חושף את מצבת הקבר -
צריח המסגד -
חצר האתר ומבנה הקבר
התהלוכה והחגיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חגיגות נבי מוסא נמשכו שבוע שלם, במקביל לשבוע הפסחא של היוונים-אורתודוקסיים, וזאת כדי לקבץ בירושלים מוסלמים רבים ככל הניתן, שהיו מהווים משקל נגד לעליות לרגל של הנוצרים שחלו באותה עונה. אלפי מוסלמים היו מגיעים לירושלים מדי שנה. אולם מלבד שבוע המוסם עצמו בירושלים, ימי ההתארגנות והמסע של המשלחות האזוריות שבאו מחוץ לירושלים היו מאורע בפני עצמו. יום השישי שלפני יום השישי הראשון לחגיגות, נקרא "יום השישי של הקריאה" (ג'ומעת אל-מונאדאת), והימים שעד יום השישי הראשון לשבוע החגיגה נקראו "לילות הכוננות" (לילת אל-וקפה).[5] לקראת החג, החלו עולי הרגל מהערים הגדולות לצאת למסע לקראת ירושלים. פשוטי העם הלכו ברגל, בעוד שהאפנדים רכבו על סוסים (ונשותיהם ומשפחתם בכלל הובלו למתחם הקבר מבעוד מועד). כבר בשלב זה החלו החגיגות: בדרך נהגו לעצור בתחנות שונות, בפרט בקברי צדיקים, ושם לפרוץ בשירה ומחול דרווישים, בלווי תופים וחלילים. כשהגיעו לירושלים, התמקמו עולי הרגל במחנות על פי מקום מוצאם. בשיאו, מפקד עולי הרגל הגיע לאלפים. בבוקר יום שישי הראשון לחגיגות, הוא "יום השישי של הירידה" (ג'ומעת א-נזלה), התקבצו ההמונים ברחבת הר הבית לתפילות הבוקר.
לאחר תפילת הצהריים של יום שישי, הייתה השיירה יוצאת לנבי מוסא דרך שער האריות, כשאלפי אנשים מתקהלים כדי לצפות בה.[5] הקהל יצא לכיוון הקבר, חלקו ברגל, חלקו ברכיבה, ולימים חלקו גם במכוניות ומשאיות. מכיוון שירושלים הייתה חלק אינטגרלי מהחג, לפעמים נקרא המואסם על שמה, "חג' אל קודס".[1] במשך שבעת ימי החג הקימו העולים מחנות סביב הקבר והעבירו את הזמן בפולחנים דתיים, שירה, ריקודים וחגיגות, סעודות, אירועים מיוחדים, משחקים ותחרויות ושיחות חולין. מכיוון שלחג התכנסו עולי רגל מכל רחבי הארץ, הייתה זו הזדמנות להחליף מידע ולשמור על קשר עם קרובים רחוקים. לאווירה החגיגית הצטרפו גם רוכלים על רחבת המסגד בו שוכן הקבר שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול. כל יום במשך השבוע היו יוצאים עולי רגל מירושלים בתהלוכות להצטרף לחוגגים. שיירות היו מגיעות ועוזבות מדי יום. חלק מהמבקרים התאכסן בחדרים ואחרים לנו באוהלים על הגבעות סביב הבניין.[5]
אחד מהאירועים הפופולריים בחג היו מרוצי סוסים שנערכו מחוץ למתחם הקבר. יש הסוברים שתחרויות אלו הן זכר עוד מימי צלאח א-דין, בהם נהגו פרשים ערבים להצטרף לתהלוכה ולהפגין כוח כמול קהל הצליינים הנוצרים שפקדו את ירושלים במפגן אימונים. בספרו "נקמת האבות" תיאר יצחק שמי אחד מהמרוצים האלו:
- בגמרו את הכנותיו שלף את סיפו, ונתן אות לרוכבים להתחיל במרוץ הסוסים. לחצו אלה ברגליהם את סוסיהם, הרעישום בכידונים שנופפו ממעל להם והשתרעו אלה לקראת אלה במרוצה שוטפת ובשאגות קרב פראיות. בהיזהרם לבל יעברו את הגבול, התאמצו לפגוע בראשי המתחרים של הצד שכנגד בכידונים אשר בידיהם, ובהתקרבם, שחו ויורידו כולם את ראשם בבת-אחת, משכו במתגי סוסיהם ויסוגו אחור; התקדמו שוב בצריחה כדי לחזור ולהירתע. שבו על עקבם ועמדו עמידה זועמת כשהם נושמים בחזקה, פניהם לאופק וכידוניהם על כתפם.
בתום ימי החג חזר ההמון לירושלים, בצהרי יום חמישי הקדוש על פי הכנסייה האורתודוקסית (היום שלפני יום שישי הטוב). למחרת, ביום שישי, היו המונים נאספים לתהלוכת הדגלים (זפת אל-עלאמאת), בה נישאו דגלי כיפת הסלע והנביא ממסגד אל-אקצא אל מסגד הכיפה, מבצע שבעלת הזכות המסורתית עליו הייתה משפחת אל-קוטוב הירושלמית. ביום הזה וביום שלאחריו, קבוצות המבקרים היו עוזבות את ירושלים בתהלוכות פרידה עם דגלים ותזמורות.[5]
בתקופה העות'מאנית, ככל הנראה במאה ה-19, הופקדה האחריות על המסגד בנבי מוסא בידי משפחת אל-חוסייני, והם אלו שארגנו את התהלוכות מדי שנה וסיפקו אוכל לחוגגים. על פי המסורת, היה המופתי של ירושלים הדמות המרכזית בניהול החגיגות, שהפכו בעידודו לחגיגה לאומית גדולה והפגינו את חשיבותו.[6]
הקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה-19, ג'יימס פין, תיאר בספרו את קהל החוגגים המגיע לירושלים:
המוסלמים באים מכל קצווי העולם המוחמדני - מהודו, מארץ הטאטארים ועד גבולות סין, מכל ארצות אסיה התיכונה, וגם ממצרים, נוביה, מרוקו, חופיה המזרחיים של אפריקה, אף גם מחצי האי ערב גופו ומן הגלילות הטורקיים באירופה ובאסיה. הצליינים האלה - ברובם הגדול קנאים מופלגים, ושרויים בסערת-נפש דתית עזה - הם ציבור מחריד ומסוכן...תמיד הייתה סכנה פן יתנגשו ברחובות ובשווקים ההומים מאדם שבתוכם נדחקו בתהלוכותיהם, עם כמה צליינים נלהבים לא פחות מן הצד הנוצרי...ספק אם תוכל תגרה שלא להסתיים בטבח. תמיד הייתה נשימתנו קלה עלינו יותר בתום עליות-הרגל המוסלמיות, ובתום הלמות התופים הרועשת שלהם וצעקותיהם, כאשר שבה ירושלים למנוחתה.
— ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 433; ראו גם: עמ' 274-273
החג כמוקד ערבי לאומני[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפגש השנתי בין משלחות של עולי רגל מכל חלקי ארץ ישראל הדרומית והמרכזית, וכן מעמדו החשוב של החג בדת העממית של ערביי ארץ ישראל, יצרו תחושה של קשר בין חלקי הארץ, שעד תקופת המנדט הבריטי לא הייתה יחידה מנהלית בפני עצמה, אלא מחולקת למחוזות שונים.[7]
עם התעוררות תנועות לאומניות בקרב ערביי ארץ ישראל בתחילת שנות המאה ה-20, התפתח לחג נבי מוסא פן לאומני. מכיוון שבחג התכנסו תושבי האזור, החג תרם ליצור זהות משותפת לבני ערים וכפרים שלרוב היו מנותקים אחד מהשני. מנהיגים לאומנים פלסטינים, בפרט החג' אמין אל-חוסייני (אחיינו של ראש עיריית ירושלים ולימים המופתי של ירושלים), ניצלו עובדה זאת להתסיס את קהילת ערביי ארץ ישראל כנגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית.
מהר מאוד החל החג ללבוש ממדים אנטי-ציונים, שגלשו לבסוף לאלימות. לאור הרקע המשוער של החג, תמיד היה לחג פן מיליטנטי. רבים בקהל היו חמושים, ובשנים קודמות נהגו להטיל אימה על קהילות נוצריות שנקרו בדרכן. גם מתיחות בין המשלחות השונות לפעמים הסתיימה בדמים: כדוגמה, יצחק שמי ביסס את ספרו "נקמת האבות" על אירוע משנות המאה העשרים המוקדמות בהן מריבה על דגל של אחת המשלחות הסתיימה במותם של מנהיג משלחת עולי הרגל של שכם ושניים מעוזריו ושני חברי המשלחת החברונית.
יונה סוקולובסקי תיאר איך עוד בשלבים מוקדמים מצאו עצמם תושביה היהודים של ירושלים בעין הסערה של ההמון החוזר ממתחם הקבר: "אחר התפילה והריקודים ברחבה שלפני המסגד החל ההמון לשוב לירושלים ברגל. הראשונים הגיעו לירושלים בשעות אחר הצהרים המאוחרות. הם היו נתונים באקסטזה דתית, מלוהטים ומסונוורים. בראשם היה דרוויש לבוש בגד לבן, מנופף חרב גדולה מעל ראשו ומחולל תוך נפנוף החרב לכל עבר. התהלוכה הייתה נכנסת לירושלים בעד שער האריות ומגיעה עד לצומת עם רחוב הגיא. שם היה הדרוויש מחולל והקהל שהתאסף סביבו סתם את המעבר בסמטה. יהודים שעשו דרכם אל הכותל באותה שעה מצאו עצמם נדחקים על ידי ההמון לעבר חרבו המתנופפת של הדרוויש. לרוב היו נחלצים משם בפצעים קלים ובגדים מושחתים".[8]
בספרם המרדף אחרי הנסיך האדום מביאים מיכאל בר-זוהר ואיתן הבר תיאור נוסף של האווירה האנטישמית שאפפה את החג בתקופה זו: "רוח המדבר שעלתה מעמק יריחו טלטלה את הדגלים, והם נראו מרחוק כגליו של ים סוער. בסוף הטור צעדו אלפי ערבים, נופפו בסכינים, חרבות ואלות וקראו בהתלהבות ובקצב: "ביסמילה!" ("בשם אללה"), "א-דאולה מענא!" ("הממשלה איתנו"), "אל יהוד כילבנה!" ("היהודים הם כלבינו")."
מאורעות תר"פ[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מאורעות תר"פ
ב-1920 נפלו חגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי באותו זמן. באותה שנה התסיסו אמין אל-חוסייני ועורך העיתון עארף אל-עארף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות "איד'בח אל יהוד, א-דאולה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. בהיעדר יחידות הצבא הבריטי, שיצאו את העיר כמה ימים לפני כן, נותר לתושבים היהודים להגן על עצמם. אמנם הם ציפו למהומות, ומבעוד מועד ארגן זאב ז'בוטינסקי שומרים, אך עדיין נרצחו שישה יהודים ונפצעו בסביבות מאתיים מפני שתושבי העיר העתיקה לא אפשרו לז'בוטינסקי להכניס את אנשיו כיוון שאמרו ששכניהם לא יפגעו בהם. בעקבות המהומות, ששככו רק כעבור ארבעה ימים, נאסרו זאב ז'בוטינסקי ו-19 מחברי ה"הגנה על ירושלים" (שאורגנה על ידי ז'בוטינסקי) על ידי הבריטים והואשמו על החזקה בנשק שנתפס ברשותם ועל כוונה לפגוע בערבים.[9]
אחרי מאורעות 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1921 מונה אמין אל-חוסייני ל"מופתי הגדול". בתפקידו זה המשיך לטפח את חגיגות נבי מוסא, והן הפכו ליום חג לאומי-ערבי בכל רחבי הארץ.[10] הקולונל פרדריק קיש תיאר ביומנו את יציאתה של תהלוכת נבי מוסא מירושלים ב-30 במרץ 1923. במעמד הנציב העליון היהודי הרברט סמואל, ברכו זה את זה רונלד סטורס ואמין אל-חוסייני, כאשר המופתי יושב על סוסו. ראש התהלוכה, שעמד מאחוריו, קרא אחר כך בערבית את הקריאות "יחי חאג' אמין" ו"הלאה היהודים".[10]
השתלשלות החג מימי המנדט הבריטי ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1937, כשנה לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול שמטרתו הייתה להפסיק את העלייה היהודית לארץ ישראל, אסר השלטון הבריטי על עליית הרגל המסורתית, מחשש שהחג יצית עוד מהומות. איסור זה המשיך עד אחרי מלחמת העצמאות, כשעבר מתחם הקבר לממלכת ירדן. בגלל המתיחות שנוצרה עקב ההגירה של פליטים פלסטינים לתחומה של ירדן, המשטר ההאשמי לא שש לחגיגות אלו. לאחר שנרצח המלך עבדאללה הראשון על ידי מתנקשים פלסטינים שהיו בקשר עם חג' אמין אל-חוסייני, אסרו הירדנים על ההתקהלות הגדולה בהר הבית בתחילת החג, והיקף החגיגות הוגבל למתחם הקבר.[1] לאחר מלחמת ששת הימים, כשהר הבית ומתחם קבר נבי מוסא עברו לידי ישראל, נמשך האיסור על מנהג העלייה. המוסם הראשון שהותר היה 50 שנה לאחר האיסור הבריטי, בשנת 1987, ואורגן על ידי הווקף המוסלמי בירושלים. כ-50,000 עולי רגל השתתפו. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף אותה שנה, בוטלו שוב החגיגות. ניסיון נוסף לקיים את מצוות החג נעשה ב-1997, אך הוא היה מצומצם והגבלות על תנועת תושבי הגדה הגבילה את מספר המשתתפים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על החג ומתחם הקבר ב-www.jericho-city.org(הקישור אינו פעיל) (באנגלית)
- אמה בולטנסקי, The Sanctuary of Nabi Musa(הקישור אינו פעיל), השבוע בפלסטין, מאמר (באנגלית)
- יונה סוקולובסקי, חגים מן העבר באתר nfc
- שמואל תמרי, מקאם נבי מוסא שליד יריחו , קתדרה 11, אפריל 1979
- עדה כרמי מלמד ודן פרייס: [ נבי מוסא - עיר מכונסת בעצמה מול פולשים ומדבר], Xnet, 14.11.11
- מיכאל יעקובסון: תמונות וסקירה אדריכלית על נבי מוסא וסביבתו, באתר 'חלון אחורי', 7.2.14
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 The Sanctuary of Nabi Musa, This Week in Palestine
- ^ Nabi Musa, Jericho, באתר Atlas Tours
- ^ הרעיון הובא במאמרו של זאב ח' ארליך, משה ויהושע - בין מזרח למערב - נבי מוסא ממערב לירדן ונבי יושע ממזרח לו, מוסף השבת, מקור ראשון, כ"א תשרי תש"ע - המצטט את ברסלבסקי יוסף:"מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ועוד מתוך "לחקר ארצנו - עבר ושרידים תל אביב, תשי"ד, 331-332
- ^ מאקם נבי חליל בהרי מואב המשקיף על פני חברון (אל-חליל)
"נבי יושע" ליד סלט (עיר), בה אתר תפילה על שם יהושע בן נון, המשקיף על פני יריחו
נבי סוג'וד בדרום הרי הלבנון נמצא קברו של אהליאב בן אחיסמך לשבט דן - ממנו נשקפת נחלת שבט דן
ארליך גם מזהה אתר בנחלת שבט בנימין "אבן בהן בן ראובן" - המשקיף על פני מואב - מקום בו ישב שבט ראובן - ^ 1 2 3 4 יהושע בן-אריה וישראל ברטל (עורכי הכרך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שמיני: שלהי התקופה העות'מאנית, חלק ב, עאדל מנאע, 3. התפתחות זהותה התרבותית של החברה הערבית בארץ-ישראל, עמ' 180-178.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 168.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 5–6.
- ^ חגים מן העבר, באתר News1
- ^ יהודה לפידות, העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, באתר "דעת"
- ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 371.
| חגים ומועדים באסלאם | |
|---|---|
|
