חבת הקודש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חיבת הקודש הוא מושג בדיני טומאה וטהרה, הנוגע גם בדיני קדשים, ולפיו, היותו של דבר קדוש בקדושת הגוף מאפשרת לו להיטמא אף אם לא הוכשר לקבל טומאה כנדרש בחולין, או אף אם מצד עצמו לא היה יכול לקבל טומאה כלל.

דין זה הוא אחד מכמה חומרות שיש בדיני טומאה וטהרה של קדשים לעומת דיני טומאה וטהרה של חולין או תרומה. ישנה מחלוקת האם חומרא זו היא מדאורייתא או מדרבנן.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, כאשר אדם, כלי או מאכל נוגעים בדבר טמא, הם נטמאים ממנו. אולם, בניגוד לכלים המקבלים טומאה מיד עם גמר מלאכתם והכנתם לשימוש, בטומאת אוכלין ישנו תנאי נוסף לקבלת טומאה, והוא שהמאכל נשטף באחד משבעת המשקים. עד שהמאכל לא נשטף במשקה הוא איננו מקבל טומאה כלל, אף אם יגע בדבר טמא. דין זה נקרא הכשר לקבל טומאה. בנוסף לכך, עצמים שאינם כלים וגם אינם ראויים למאכל אינם מקבלים טומאה כלל.

בדיני טומאת קדשים, ישנה חומרא ביחס לדין הבסיסי הזה, והיא המכונה "חיבת הקודש". שני דינים נפרדים כלולים בחיבת הקודש. האחד, שגם דבר שאינו אוכל, ולא אמור היה לקבל טומאה כלל, יכול להיטמא כשמדובר בקודש כאילו היה אוכל, למשל עצי המערכה של המזבח, הלבונה המוקטרת עם המנחות, והקטורת.[1] דין שני הוא שאף על פי שאוכלים מקבלים טומאה רק לאחר הכשר, כאשר מדובר בקודש חיבת הקודש מחשיבה את האוכל כאילו הוכשר והוא מקבל טומאה גם בלי הכשר רגיל במשקה.[2]

יש הסבורים, כי אף על פי שבחיבת הקודש כלולים שני דינים, כאמור, והיא מועילה הן להחשיב את החפץ כאוכל והן להכשיר אוכל לקבל טומאה בלי הכשר במים, לא ניתן לומר את שני הדינים באותו החפץ. כלומר, כאשר מדובר באוכל ממש חיבת הקודש מבטלת את הצורך בהכשר, אולם כאשר מדובר במה שאינו אוכל חיבת הקודש אמנם מאפשרת לו לקבל טומאה, אך רק לאחר הכשר במים.[3]

גדר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריש לקיש הסתפק האם חיבת הקודש מועילה להכשיר לטומאה לחלוטין, או רק לעניין פסול הקודש משימוש. כלומר, לאחר שחיבת הקודש הכשירה חפץ כלשהו לקבל טומאה והוא נגע בטומאה, האם הוא נטמא לגמרי ולכל עניין, בדיוק כפי שהיה נטמא אילו הוכשר כרגיל ולא עקב חיבת הקודש, ועל כן יהפוך לולד הטומאה ויטמא דברים נוספים אם יגע בהם ("מונין בו ראשון ושני"); או שחיבת הקודש אינה מועילה כדי שהחפץ שהוכשר על פיה יטמא לגמרי, אלא רק גורמת לו להיפסל לשימוש אם נגע בטומאה, אך לא הופכת אותו לטומאה שבכוחה לטמא חפצים נוספים.[4] ספק זה נאמר בשני החלקים השונים של דין חיבת הקודש.[5]

התלמוד הבבלי דן בספק זה, ורב יוסף ואביי מסיקים כי מדרבנן ודאי שהאוכל שנטמא בחיבת הקודש יכול להמשיך ולטמא דברים נוספים, אך ספקו של ריש לקיש נותר בלתי פתור ביחס לדין הבסיסי מדאורייתא. אף שלשתי האפשרויות, אם כן, החפץ שנטמא מאוכל שהוכשר בחיבת הקודש הוא טמא, הנפקא מינה היא האם יש לשרוף אותו, כדי קדשים שנטמאו טומאה ודאית מדאורייתא, או שהוא אסור בשימוש עקב הטומאה מדרבנן, אך אין לשרפו.[4] ספק זה לא נפשט בתלמוד הבבלי, אך בתלמוד הירושלמי פושטים את הספק שאוכל הנטמא בחיבת הקודש אינו עושה מניין, כלומר שאינו יכול להמשיך ולטמא דברים נוספים.[6]

פסיקת הרמב"ם בספק זה אינה ברורה. במקום אחד הוא מביא את הספק כלשונו, מבלי לחלק בין דאורייתא ודרבנן;[7] אך במקום אחר הוא כותב בסתם כי אוכל שהוכשר בחיבת הקודש מטמא אחרים.[8]

מקור הדין ותוקפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא בכמה מקומות נאמר שדין חיבת הקודש הוא דאורייתא. כמקור, מובאת דרשה על הפסוק ”וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל” (ויקרא, ז', י"ט) הלומדת מהמילה "והבשר" לרבות שגם דברים שאינם מוכשרים לקבל טומאה בדרך כלל יכולים להפסל אם מדובר בקדשים. רש"י מציין שניתן ללמוד את הדין מהמילה "והבשר" שהיא מילה מיותרת בפסוק, או מוי"ו החיבור שבתחילתה.[9]

אף על פי כן, נחלקו הראשונים בתוקפו של הדין. יש הסוברים שהוא אכן דין דאורייתא גמור.[10] אולם, דעות אחרות סוברות שהוא דין מדרבנן והפסוק המובא בגמרא הוא רק אסמכתא.[11] בתווך בין שתי גישות אלה, ישנם פוסקים המחלקים בין חלקים שונים בדין חיבת הקודש, שחלקם מדאורייתא וחלקם מדרבנן. התוספות מצטטים את דעת ר"י כי כללית אכן מדובר בדין דאורייתא, אך יישומו בעצים הוא דרבנן בלבד.[12] הרמב"ן סבור כי יש לחלק בין שני הדינים שהוזכרו לעיל: חיבת הקודש שמבטלת את הצורך בהכשר לטומאה היא דאורייתא, אבל הדין המאפשר גם לדברים שאינם אוכל לקבל טומאה הוא רק מדרבנן.[13] יש המציעים חילוק זהה, אך הפוך: חיבת הקודש המאפשרת לעצים ולבנונה לקבל טומאה אף על פי שאינם אוכל היא מדאורייתא ונלמדת מן הכתוב, אך חיבת הקודש המבטלת את הצורך בהכשר היא מדרבנן בלבד.[14]

דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין 'חיבת הקודש' נוהג דווקא בדברים הקדושים בקדושת מזבח, ולא בדברים הקדושים רק בקדושת בדק הבית. גם בדברים המיועדים מזבח, נוהג דין זה דווקא אם כבר חלה בהם קדושת הגוף (למשל באמצעות כלי שרת), כלומר שכבר התקדש גופם ולא ניתן לפדותם, אבל אם עדיין חלה בהם קדושת דמים בלבד (כלומר שהוקדשו אך עדיין לא התקדש גופם, ולכן ניתן יהיה לפדותם) לא נוהג בהם דין חיבת הקודש.[15] אמנם, יש הסוברים כי מדרבנן חיבת הקודש נוהגת גם לפני קידוש בכלי שרת המחיל קדושת הגוף.[16]

שיטת תוספות היא שמאחר שמקור הדין הוא מהמילה "הבשר", חיבת הקודש נוהגת דווקא בדבר מוצק הדומה לבשר, אך לא בנוזלים.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ל"ו, עמוד ב'; מסכת חגיגה, דף כ"ג, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות איסורי המזבח, פרק ו', הלכה ח'.
  2. ^ חולין שם; תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ', עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י"ב, הלכה י"ג; משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת אוכלים, פרק י', הלכה י"ז.
  3. ^ תוספות מסכת חגיגה, דף כ"ג, עמוד ב' ד"ה יצאו.
  4. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ל"ו.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ב, עמוד ב'.
  6. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג', הלכה ב'.
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י"ב, הלכה י"ד.
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ח', הלכה ג'. בביאור שיטת הרמב"ם עיין כסף משנה, הלכות אבות הטומאות, פרק י"ב, הלכה י"ד.
  9. ^ רש"י, מסכת פסחים, דף כ"ד, עמוד ב', ד"ה והבשר למה לי וד"ה והבשר כל טהור.
  10. ^ תוספות מסכת זבחים, דף ל"ד, עמוד א' ד"ה ואפי' ומסכת מנחות, דף כ"א, עמוד א' ד"ה יצאו; תוספות רבנו פרץ מסכת זבחים, דף מ"ו, עמוד ב' ד"ה לפוסלה; וכן משמע במשנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח, הלכה י"ב.
  11. ^ רש"י מסכת זבחים, דף מ"ו, עמוד ב' ד"ה לפסולא ומסכת מנחות, דף כ"א, עמוד א' ד"ה עצים; וכן משמע במשנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות איסורי המזבח, פרק ו', הלכה ח'.
  12. ^ תוספות מסכת חגיגה, דף כ"ד, עמוד א' ד"ה יצאו (שהתחיל בעמוד הקודם). לביאור החילוק בין עצים ללבונה ושאר דברים ראו אבן האזל, פסולי המוקדשין יח, כד, ד"ה שוב, ולדעתו זו גם דעת הרמב"ם.
  13. ^ חידושי הרמב"ן, חולין לה. ד"ה אלא "ולי נראה..."
  14. ^ מנחת חינוך, מצווה קמ"ה, ד"ה וער"מ, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי, ולדעתו זו דעת הרמב"ם.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"א, עמוד א'; תוס' מסכת חולין, דף ל"ו, עמוד א' ד"ה צריד.
  16. ^ תוס' מנחות שם ד"ה אע"ג; תשובות הרשב"א, חלק א', סימן לב
  17. ^ תוס' מסכת זבחים, דף ל"ד, עמוד א' ד"ה והבשר; תוס' מסכת חולין, דף ל"ו, עמוד ב' ד"ה עצים.