חברת הנפט העיראקית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חברת הנפט העיראקית
Iraq Petroleum Company
בית IPC רחוב הגפן 4 חיפה
בית IPC רחוב הגפן 4 חיפה
נתונים כלליים
מייסדים חברת הנפט האנגלו-איראנית, דויטשה בנק, של, קאלוסט גולבנקיאן עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1914–1972 (כ־58 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
ענפי תעשייה קידוח נפט, תעשיית הנפט, קידוח נפט וגז טבעי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חברת הנפט העיראקית (Iraq Petroleum Company (IPC)) הייתה תאגיד רב-לאומי, בבעלות משותפת של חברות הנפט הגדולות בעולם, שהיה בעל מונופול על הפקת הנפט בעיראק בין 1925 ל-1961. חברה זו הייתה כוח מניע חשוב בכלכלת המזרח התיכון כולו, בגילוי וניצול משאבי הנפט באזור, ואף בכלכלתה של ארץ ישראל, בהנחת צינורות נפט באזור כולו, בבניית בתי זיקוק לנפט, ובכללם מעורבות בבניית בתי הזיקוק בחיפה ובפעולות רבות של יצירת תשתיות וניצול משאבים.

חברת הנפט הטורקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלוסט גולבנקיאן

חברת הנפט העיראקית החלה את דרכה בשם "חברת הנפט הטורקית" (Turkish Petroleum Company). חברה זו נוסדה כאשר מעצמות המערב הבינו, בסוף המאה ה-19, כי באדמות האימפריה העות'מאנית ישנם מאגרים גדולים של נפט. את העניין הראשון בנפט במזרח התיכון גילו חברות גרמניות, שעסקו בבניית קו הרכבת בין ברלין לבגדאד, ולאחריהם הגיעו יזמים בריטים. ב-1911 נוסדה חברה בריטית-גרמנית משותפת בשם " African and Eastern Concession Ltd", שלאחר מכן שינתה את שמה ל"חברת הנפט הטורקית", במטרה לקבל זיכיון לחיפושי נפט במרחב מסופוטמיה, היא עיראק של היום. בעלי החברה היו קבוצה של תאגידים אירופים - דויטשה בנק, "Anglo Saxon Oil Company", שהיא חברת בת של תאגיד של, תאגיד בריטי בשם "National Bank of Turkey" ואיש עסקים ארמני בשם קאלוסט גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian). הכוח המניע מאחורי החברה היה היזם גולבנקיאן, ומחזיק המניות היחיד הגדול ביותר היה תאגיד "Anglo-Persian Oil Company" שהיה בשליטת הממשלה הבריטית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הפסיקו מאמצי התאגיד לקבל את הזיכיון מהממשלה העות'מאנית, וחיפושי הנפט שלו חדלו.

לאחר 1914 הייתה חלוקת המניות בחברה כזו - 47.5% לחברת הנפט האנגלו-פרסית. 22.5% לחברת של האנגלו-הולנדית. 25% לדויטשה בנק ו-5% לגולבנקיאן.[1]

לאחר המלחמה עלה נושא הבעלות בחברת הנפט הטורקית בועידת סן רמו בשנת 1920. הדרישה הגוברת לנפט בשנות המלחמה העירה את תשומת לב המעצמות לצורך במקורות נפט בשליטתם. הצרפתים דרשו את מניות דויטשה בנק בחברה כפיצויי מלחמה, וארצות הברית דרשה אף היא חלק בחברה. לאחר משא ומתן שנמשך מספר שנים קיבלו הצרפתים והאמריקאים חלק ניכר במניות החברה.

גילוי הנפט ב-1927[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפט פורץ מקידוח בכירכוכ, 1932

חברת הנפט הטורקית השיגה זיכיון לחיפושי נפט בעיראק ב-1925, בתמורה להבטחה למתן תקבולים לממשלת עיראק על כל טון של נפט שיתגלה, אך זאת ביחס לרווחי חברת הנפט, ולאחר 20 שנות הפקת נפט. הזיכיון התיר לחברה לחפש נפט ב-24 חלקות רבועות בשטח 21 קמ"ר כל אחת. במסגרת זו התגלה, ב-14 באוקטובר 1927 מרבץ נפט ענקי בשדה באבא גורגור, סמוך לכירכוכ.

הסכם "הקו האדום" ויצירת IPC[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי הנפט האיץ את המשא ומתן על חלוקת המניות ב-TPC. ב-31 ביולי 1928 נחתם הסכם שותפות רשמי. המניות חולקו לגופים הבאים: 23.75% לחברת הנפט האנגלו-איראנית (AIOC, כיום חברת BP‏), 23.75% לחברת של, 23.75% לחברת הנפט הצרפתית Compagnie Française des Pétroles, הקרויה כיום "Total", ו-23.75% לתשלובת של חמש מחברות נפט האמריקניות הגדולות שנקראה לצורך זה בשם "חברת פיתוח המזרח הקרוב" (Near East Development Corporation). חמשת האחוזים הנותרים נותרו ברשותו של גולבנקיאן.[1] החברה הוקמה כתאגיד שלא למטרת רווח ונרשמה בבריטניה. החברה אמורה הייתה לייצר נפט גולמי, ולהעבירו, בתמורה, לחברות האם לפי חלקן במניות. לחברה הותר לזקק ולשווק נפט רק בשוק העיראקי המקומי, וזאת כדי למנוע תחרות עם חברות האם בשוק הבינלאומי.

ההסכם, שכונה "הסכם הקו האדום" שכן היה אמור לחול על כל תחומי האימפריה העות'מאנית (פרט לכווית) דרש שיתוף פעולה מכל השותפים בו במסגרת הקו האדום. פרט לערב הסעודית ובחריין בהן פעלו חברות אחרות, היה ל-IPC מונופול על חיפושי הנפט בתוך הקו האדום בתקופה בה קויים. ההסכם החזיק מעמד עד 1948, כאשר הופר על ידי שתיים מחברות הנפט האמריקאיות. על אף האמור בהחלטות ועידת סן רמו, לפיהם יתאפשר לעיראק להשקיע ב-20% ממניות החברה, לא התאפשרה לממשלה העיראקית דריסת רגל בחברה, על אף שהבריטים לחצו לאפשר השקעות של משקיעים עיראקים. ב-1929 שינתה החברה את שמה ל"חברת הנפט העיראקית".

העיכוב בהפקת הנפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

צינור הנפט כירכוכ-חיפה
צינור הנפט כירכוכ-חיפה, קצה הקו בחוף חיפה, 1938
טקס חניכת צינור הנפט ב-22 בינואר 1935 בקרית חיים, מימין לשמאל: דוד הכהן חבר הנהלת סולל בונה וחבר מועצת עיריית חיפה, ארתור ווקופ הנציב הבריטי העליון, משה שרת

על אף שלאחר 1925 היה ל-IPC זיכיון להפיק נפט ממרבצי הנפט העשירים במזרח התיכון, ולגבי שטח עיראק כולה, השתהתה IPC, ותפוקת הנפט צומצמה לשדות המהווים חצי אחוז משטחה של המדינה. במהלך השפל הגדול גדל היצע הנפט על הביקוש, ותפוקה נוספת הייתה אך מורידה את המחירים. ההשהיה הייתה לא רק בהפקת הנפט, אלא גם במשאים ובמתנים שנגעו לזיקוקו ולשינועו, זכויות מעבר בשטחים בהם אמור היה לעבור צינור הנפט, וכיוצא בזה.

מעבר לכך, לשותפים השונים בחברה היו אינטרסים נוגדים. בעוד שלאמריקאים, לבריטים ולשל הייתה גישה למקורות נפט גולמי מחוץ לעיראק, ולכן חפצו ששדות הנפט העיראקי ישמשו כרזרבה, הצרפתים והאחרים חפצו בהפקה מואצת, שכן הם לא נהנו מגישה למקורות נפט אחרים.[2] אינטרסים נוגדים אלו הביאו לכך שהזכיון פקע, בשל הפרת תנאיו, בכל הנוגע לדרישות מסוימות לבניית צינורות ומסופי שינוע. ב-1931 נדונו מחדש תנאי הזיכיון, ונחתם הסכם חדש המעניק לחברה זיכיון בן 70 שנה על שטח של 83,200 קמ"ר מזרחה לנהר החידקל. בתמורה דרשה הממשלה העיראקית וקיבלה, תשלומים והלוואות, והתחייבות להשלים את בניית צינורות הנפט לים התיכון עד לשנת 1935.[3]

הצרפתים העדיפו נתיב צפוני לנפט, העובר דרך סוריה ולבנון שהיו תחת שלטון מנדט צרפתי, ומסתיים בעיר טריפולי שעל חוף לבנון. הבריטים והעיראקים העדיפו מסלול דרומי, המסתיים בחיפה שהייתה חלק מארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. בתור פשרה הותוו שני נתיבים, והונחו בהם צינורות בעלי כושר הולכה של שני מיליון טון לשנה. הצינור הצפוני היה באורך 856 קילומטרים, והצינור הדרומי, צינור הנפט כירכוכ-חיפה באורך של 942 קילומטרים. ב-1934 הושלם הצינור בין כירכוכ לחדיתה בעיראק, ומשם התפצל לטריפולי ולחיפה. הצינור נחנך בינואר 1935 בנוכחות הנציב העליון סיר ארתור ווקופ.[4] רק ב-1938 החלה IPC לייצא נפט בכמויות משמעותיות.[3]

עד למלחמת העולם השנייה הייתה תפוקת הנפט מכירכוכ בסדר גודל של ארבעה מיליון טונות לשנה. הכנסותיה השנתיות של ממשלת עיראק מתגמולי חברת הנפט העיראקית הגיעו בתקופה זו ל-2 מיליון לירות שטרלינג, כרבע מההכנסות הכוללות של ממשלה זו.[1] ניסיונות של ממשלת עיראק לשבור את המונופול של IPC הסתיימו בכך שהחברות החדשות "חברת הנפט של מוסול" ו"חברת הנפט של בצרה" נרכשו על ידי IPC.

סכסוכים בין השותפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה נושאים הביאו לסכסוכים בין השותפים בחברת הנפט העיראקית -

  • השינוי בתקבולי חברת הנפט האנגלו-איראנית. במרץ 1931, כאשר שונו תנאי הזיכיון משנת 1925 והוגדל שטח החיפושים בשטח עצום נוסף ממזרח לחידקל, נשאלה השאלה אם התקבולים בגודל של 10% של חברת הנפט האנגלו-איראנית יכללו את תפוקת הנפט מהשטח החדש. לאחר משא ומתן הגיעו הצדדים, בנובמבר 1934 לפשרה לפי תקבל החברה 7.5% מהתקבולים שיופקו מהשטח החדש.
  • נושאי מיסוי: מכיוון שה-IPC הייתה חברה הרשומה בבריטניה, לא היו השותפים הבריטים חשופים למיסוי כפול, אך השותפים הלא בריטים נאלצו לשלם מס הן לממשלתם והן לממשלת בריטניה. בסופו של דבר נמצא פתרון ולפיו הועברה כל פעולת השינוע והזיקוק ל-IPC, שתימחרה את מחיר הנפט המיוצר והמסופק לשותפותיה על בסיס של עלות, בתוספת שילינג אחד של רווח חייב במס. כך צומצמה החבות במס למינימום ההכרחי.
  • דעיכת הסכם הקו האדום. לאחר מלחמת העולם השנייה, קיבלו השותפות האמריקאיות בחברה הצעה לשיתוף פעולה עם חברת הנפט הערבית אמריקאית ARAMCO, על מנת לפתח שדות נפט בערב הסעודית. שותפיהם סירבו לשחרר אותם מהסכם הקו האדום. החלה התדיינות משפטית, שבסופה ניצחו האמריקאים. הצרפתים וגולבנקיאן הסכימו לפשרה בתמורה לחלק גדול יותר מתפוקת IPC, ומפת הקו האדום שורטטה מחדש כך שלא תכלול את ערב הסעודית, תימן, בחריין, מצרים, ישראל וחלקה המערבי של ממלכת ירדן.

פעולות מחוץ לעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם הקו האדום הגדיר את תחום פעולת החברה מעבר לגבולות עיראק. בשטחים אלו פעלה החברה באמצעות חברות בת. חברות אלו היו מבקשות מהריבון במדינה בה פעלו זיכיון לחיפוש נפט. עד 1948 ייסדה החברה 12 חברות בת מסוג זה, וביניהן חברת "Petroleum Development (Palestine) Ltd", שחיפשה נפט בארץ ישראל.[5] ב-1933 נכשלה החברה במכרז לקבלת זיכיון נפט בערב הסעודית, ולאחר מכן ריכזה את מאמציה בחצי האי ערב בנסיכויות קטר, אבו דאבי, עומאן ועאדן שהייתה אז פרוטקטורט בריטי.

היחסים עם ממשלת עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד אל-כרים קאסם

היחסים של IPC עם ממשלת עיראק בתקופת המונרכיה ההאשמית, בין 1921 ל-1958, היו יחסים טובים. המלכים ההאשמים היו פרו-מערביים, והיו חייבים לבריטניה את שלטונם. הם היו תלויים בבריטים מבחינה צבאית, ובשנת 1955 חיזקו את הברית בין המדינות בברית בגדאד. מעת לעת היו חיכוכים בשאלת התקבולים, או בשל רצונם של העיראקים להעסיק יותר עובדים מקומיים במסגרת החברה, וזאת בשל התנאים הגרועים להם זכתה עיראק בהשוואה לחוזים של ערב הסעודית עם עראמקו, לאחר 1950, אך דיונים אלו התנהלו באופן ידידותי.

מתחילת שנות ה-50 התגברו הקולות הלאומניים והנאצריסטים בעיראק, והתמקדו בתעשיית הנפט שהייתה חלק מרכזי בכלכלת עיראק שנשלט על ידי זרים. ב-1958 הדיח הקצין עבד אל-כרים קאסם את השושלת ההאשמית, הוציא להורג את המלך פייסל השני, את העוצר לשעבר עבד אל-אילה ואת ראש הממשלה הפרו-מערבי נורי סעיד. קאסם שלט בעיראק עד להדחתו והוצאתו להורג ב-1963.

גם יחסיו של קאסם עם ה-IPC היו מורכבים, ועל אף הרטוריקה הלאומנית שקדמה לעלייתו לשלטון, היה כבול בשל שליטתה של IPC בכלכלה העיראקית, ובשל כך שהעיראקים היו חסרים את הידע הטכני להפעיל בעצמם את מתקני הפקת הנפט. קאסם לא היה מרוצה מההסדרים הכספיים עם IPC, ומהמונופול שלה, אך ראה כיצד לאחר הלאמת חברת הנפט האיראנית על ידי מוחמד מוסאדק באיראן, הוטל חרם על איראן שהביא בסופו של דבר לנפילת משטר מוסאדק. מכיוון שכך ניסה קאסם דרכים אחרות לקבל חלק גדול יותר מהכנסות הנפט, כגון העלאת מחירי שינוע הנפט דרך נמל בצרה ב-1200 אחוזים, והפקעת האדמות מהן הופק הנפט.

במהלך שנות ה-60 המשיכו היחסים המתוחים בין חברת הנפט והממשלים העיראקיים השונים. בסוף שנות ה-60 התאמצה מאוד IPC לשמור על זכיונה. היא הסכימה להגדיל את תפוקת הנפט באופן משמעותי, להעלות את מחירו, ואף לשלם תקבולים מראש על נפט שטרם הופק. בסופו של דבר העמידה הממשלה העיראקית ל-IPC אולטימטום ב-1972, ובו דרישות שלמעשה העבירו את השליטה והרווחים מהפקת הנפט לממשלה העיראקית. ביוני 1972 הולאמה החברה על ידי הנשיא אחמד חסן אל-בכר.[6] בין היתר התאפשרה ההלאמה על ידי כך שברית המועצות התחייבה להחליף את השוק המערבי שהייתה עיראק צפויה להפסיד בעקבות ההלאמה.

פעילות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל הדלק בחיפה

בארץ ישראל הייתה החברה פעילה הן בהנחת צינור הנפט ויצירת תשתיות, הן בבניית בתי הזיקוק בחיפה, והן בחיפושי נפט.

לאחר השלמת הנחת צינור הנפט ב-1934 החלה IPC במגעים עם הממשלה הבריטית להקמת בתי זיקוק לחופי מפרץ חיפה. הממשלה הבריטית עודדה את הקמת בתי הזיקוק בתנאי שיהיה זה פרויקט משותף עם חברת הדלק רויאל דאטש של. לשם הקמת בתי הזיקוק הוקמה חברת Consolidated Refineries Limited–CRL (מפעלי זיקוק מאוחדים). בבעלות משותפת של חברת הנפט האנגלו-עיראקית וחברת הנפט האנגלית-הולנדית "של". ב-1938 החלה העבודה להקמת בתי הזיקוק ונמשכה בשנות מלחמת העולם השנייה בתום המלחמה החל מ-1947 החלו בתי הזיקוק לפעול בתפוקה מלאה והבריטים תכננו את הרחבת המפעל והנחת צינור נפט חדש לעיראק,[7] אך עם החלטת החלוקה בנובמבר 1947 הופסקו כל עבודות הפיתוח. בנוסף לכך הקימה החברה גם את מסוף קריית חיים במטרה לייצא את עודפי הזיקוק של בתי הזיקוק ללקוחות בחו"ל. המסוף פעיל גם כיום בפריקה וקליטה של נפט גולמי ממכליות-ים באמצעות מקשר ימי, אחסון תפעולי של נפט גולמי והזרמתו לזיקוק בבית הזיקוק בחיפה; קליטת נפט גולמי מקו צינור אילת-אשקלון, אחסונו והזרמתו לבתי זיקוק. כן הקימה החברה את "נמל הדלק" בנמל חיפה הפעיל גם כיום בשינוע של מוצרי נפט מוגמרים ומוצרים בתהליך זיקוק, תדלוק אוניות, אחסון והזרמה של מוצרים לבתי זיקוק חיפה, למתקני אחסון ולצרכנים גדולים במפרץ חיפה.

מתחם מכלי הדלק בסמוך לקריית חיים מכונה עד היום IPC על שמה של החברה, ורחוב אריה שנקר המקשר בין כביש חיפה-עכו ומתחם מכלי הדלק ונסלל על ידי החברה, מכונה עד היום בשם 'כביש IPC'.

החברה הייתה פעילה גם בחיפושי נפט. בשנת 1933 התגלה בסקר גאולוגי שערכה ממשלת המנדט כי ישנה אפשרות לשדה נפט באדמות הכפר חוליקאת (כיום חלץ). IPC קיבלה את הזיכיון להפקת הנפט, והחלה לקדוח במקום. בשל קשיים טכניים, פרוץ המרד הערבי הגדול ופרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצרו העבודות שוב ושוב ולא חודשו לאחר 1947. הכפר חוליקאת נכבש במלחמת השחרור ובשנת 1950 הוקם במקום מושב חלץ. בשנת 1952 נחקק בישראל חוק הנפט, לפיו הועברו כל הזיכיונות הבריטיים לידי המדינה באמצעות חברת חיפושי הנפט הממשלתית חנ"ל (חיפושי נפט לישראל) וחברת ההפקה הממשלתית "לפידות". חברת "לפידות" החלה לקדוח בשדות חוליקאת ב-1955, וגילתה במקום נפט. על אף הפרסום הרב שליווה את הגילוי, לא הפיק השדה כמויות משמעותיות של נפט.

בשנות ה-40 ערכה החברה חיפושי נפט באזור המכתש הגדול בשל כך שלפי התאוריות הגאולוגיות היו סיכויים טובים להמצאות מלכודת נפט הכלואה מעל מי התהום שברכס חתירה בו שוכן המכתש הגדול. המכתש עצמו הוא מעין "קידוח טבעי" ענק המקרב את פני הקרקע אל מרבצי הנפט. מכיוון שכך סללה IPC כביש, בשנת 1941, המכונה "כביש הנפט" באורך של 23 קילומטרים המוליך מצומת הנגב אל אפיק נחל חתירה במרכזו של המכתש הגדול. החיפושים לא הניבו ממצאים ולבסוף הופסקו. הכביש המוליך מזרחה אל מעלה עקרבים, שימש משך שנים כדרך היבשתית היחידה לאילת.

כיום יורשותיה של חברת הנפט העיראקית וחברות הבנות שלה בישראל הן חברת "תשתיות נפט ואנרגיה" וחברת הבת קו מוצרי דלק (קמ"ד). בסוף שנות ה-50', עם הטלת החרם הערבי, הקימה ממשלת ישראל חברה ממשלתית בשם: "שירותי נפט", אשר הפכה בסוף שנות ה-50', עם סיום ניהול בתי הזיקוק בחיפה על ידי הבריטים, ליורשת החוקית של הזכויות והנכסים של חברת הנפט העיראקית. במהלך השנים, עם התפתחותה הכלכלית של המדינה, גבר הצורך של המשק בדלק וכן בהיות מרכז הכובד הכלכלי במרכז ובדרום הארץ, היה צורך לפתח גם בהם תשתית דלק לסוגיה. כך החברה הגדילה את כושר האחסון, הרחיבה את קווי ההולכה והקימה מסופי דלק חדשים, נמלים ומסופי ניפוק. בשנות ה-90, שונה שמה של החברה ל"חברה לתשתיות נפט ואנרגיה בע"מ".

בית IPC[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים בחיפה 2 בתי אבן ששימשו את חברת IPC ומוגדרים כאתרי מורשת:

בית IPC ברחוב הגפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית IPC ברחוב הגפן בוויקישיתוף

ב-1932 הקים ערבי חיפאי אמיד בשם עזיז כ'יאט בית אבן גדול ברחוב הגפן בחיפה. תחילה השכיר אותו לחברת הנפט IPC ולמכס הבריטי ובהמשך מכר אותו לחברת הנפט. לאחר קום המדינה שימש המקום כמשרדי חברת הנפט של ובהמשך את משרדי חברת פז. כיום, לאחר שיפוץ המבנה, הוא משמש כמוסד סיעודי.

המבנה בן שלושת הקומות נבנה באבן בסגנון אקלקטי כשבצידו הפונה לרחוב הגפן הוא מקיף חצר שקועה מהרחוב ומעליה מרפסת הנתמכת על ידי עמודים בסגנון יווני.

בית IPC בתחנת הכוח של חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקם ב-1939 עבור עובדי קו הנפט. נרכש על ידי חברת החשמל לישראל והפך להיות חלק מתחנת הכוח חיפה. שוקם בשנים 2018-2019 ומשמש למעבדות של התחנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 יעקב שמעוני, "אסיה ואפריקה בין שתי המלחמות", תולדות המאה ה-20, בעריכת ד"ר ש.י. בלוך, הוצאת יזרעאל, תל אביב, 1963, עמ' 410
  2. ^ צרפת ונפט עיראק, דבר, 16 בינואר 1936
  3. ^ 1 2 Helen Chapin Metz, ed., Iraq: A Country Study, Washington: GPO for the Library of Congress, 1988
  4. ^ חנוכת צינור הנפט העיראקי בחיפה, דבר, 23 בינואר 1935
  5. ^ Oil development in Palestine, פלסטיין פוסט, 12 בינואר 1938
  6. ^ הולאמה חברת הנפט העיראקית, דבר, 2 ביוני 1972
  7. ^ מרדכי נאור בתי זיקוק לנפט 60 שנות אנרגיה, חיפה, 2000, עמ' 63