זיגפריד לנץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זיגפריד לנץ
Siegfried Lenz
זיגפריד לנץ בשנת 1969
זיגפריד לנץ בשנת 1969
לידה 17 במרץ 1926
אלק, פרוסיה המזרחית, הרייך הגרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 באוקטובר 2014 (בגיל 88)
המבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Friedhof Groß Flottbek עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת המבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות השיעור בגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1956 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • Liselotte Lenz
  • Ulla Lenz עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • נוצת הזהב (2006)
  • הפרס הספרותי של ברמן (1962)
  • פרס נונינו (2010)
  • פרס מאנס שפרבר (1985)
  • פרס וילהלם ראבה (1987)
  • טבעת לסינג (1970)
  • Kulturpreis der deutschen Freimaurer (1970)
  • Honorary Lock keeper (2007)
  • פרס הספרות של ויילהיים (2001)
  • פרס אנדריאס גריפיוס (1979)
  • פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1988)
  • פרס גתה (1999)
  • פרס ז'אן פול (1995)
  • פרס סמואל בוגומיל לינדה (1998)
  • Georg Mackensen Literary Prize (1962)
  • פרס גרהרט האופטמן (1970)
  • Lev Kopelev Prize עריכת הנתון בוויקינתונים
www.siegfried-lenz.de
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

זיגפריד לֶנץגרמנית: Siegfried Lenz; ‏17 במרץ 19267 באוקטובר 2014) היה סופר גרמני. כתב שנים-עשר רומנים והוציא כמה קבצים של סיפורים קצרים, מסות ומחזות לרדיו ולתיאטרון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנץ נולד בעיר ליק (Lyck) שבפרוסיה המזרחית.

על פי מסמכים שפורסמו ביוני 2007, הוא הצטרף למפלגה הנאצית, בגיל 18, ב-20 באפריל 1944, יחד עם עוד כמה סופרים ואישים גרמנים כמו דיטר הילדברנדט ומרטין וולסר. אולם בעקבות הפרסום אמר לנץ כי הוא נכלל ברשימה כ"הצטרפות קולקטיבית" ללא ידיעתו[1]. במלחמת העולם השנייה היה חייל בקריגסמרינה ושימש כ"פנריך זורן" (צוער קצין) באוניה "אדמירל שיר", באונית העזר הגרמנית "האנסה", ולתקופה קצרה בנסטבד בדנמרק. זמן קצר לאחר הכניעה הגרמנית בלינבורג הית', הוא ערק והוחזק לזמן קצר כשבוי מלחמה בשלזוויג-הולשטיין. לאחר מכן עבד כמתורגמן בצבא הבריטי.

למד באוניברסיטת המבורג פילוסופיה, אנגלית והיסטוריה ספרותית. לימודיו הופסקו מוקדם, כשהפך למתמחה בעיתון "די ולט", שם שימש כעורך בין השנים 1950 עד 1951. ושם הכיר את אשתו לעתיד, ליסלוטה, לה נישא בשנת 1949.

בשנת 1951, השתמש לנץ בכסף שהרוויח מהרומן הראשון שלו, Habichte in der Luft ("הנצים באוויר"), למימון טיול לקניה. בתקופתו שם כתב על מרד מאו מאו בסיפורו הקצר "לוק, משרת עדין". לאחר 1951 עבד לנץ כסופר עצמאי בהמבורג, שם הצטרף לקבוצת הכותבים של "קבוצת 47". יחד עם גינטר גראס הצטרף להמפלגה הסוציאל-דמוקרטית ודגל באוסטפוליטיק של ווילי ברנדט. כתומך בהתקרבות למזרח אירופה, היה חבר במשלחת הגרמנית בחתימת הסכם ורשה (1970). באוקטובר 2011 הוא הפך לאזרח כבוד בעיר הולדתו אלק, שהפכה לפולנית כתוצאה משינויי הגבול בעקבות ועידת פוטסדם ב-1945.

בשנת 1985, הופק סרט הוליודי בשם "ספינת המרד" על פי ספרו "ספינת המגדלור"[2].

בשנת 2003, הצטרף לנץ ל-Verein für deutsche Rechtschreibung und Sprachpflege (החברה לכתב איות ולטיפוח שפה גרמנית) כדי למחות נגד רפורמת הכתיבה הגרמנית של 1996[3].

אשתו, ליסלוטה, נפטרה בשנת 2006 לאחר 57 שנות זוגיות. ארבע שנים לאחר מכן הוא התחתן עם שכנתו בת 74, אולה, שעזרה לו לאחר מות אשתו. זיגפריד לנץ נפטר בגיל 88, ב-7 באוקטובר 2014, בהמבורג.

לאחר מותו יצא לאור רומן שטרם פורסם, Der Überläufer ("המעיל"), שכתב לנץ בשנת 1951. בין ההשפעות שלו, זהו רומן על חייל גרמני שערק לכוחות הסובייטים.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגפריד לנץ קיבל את פרס גתה בפרנקפורט ביום השנה ה-250 להולדת יוהאן וולפגנג פון גתה.

ב-2010 זכה לנץ בפרס נונינו הבינלאומי.

פרס זיגפריד לנץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פרס זיגפריד לנץ" הוא פרס ספרותי המוענק מדי שנתיים בהמבורג, על ידי קרן זיגפריד לנץ. הפרס מוענק ל"סופרים בינלאומיים שזכו להכרה בעבודתם הנרטיבית ויצירתם, קירבה לרוחו של זיגפריד לנץ". חבר שופטים בן חמישה חברים, שמינתה הקרן בוחר את מקבלי הפרס. הפרס כולל מענק בסך 50,000 יורו. את הפרס יזם זיגפריד לנץ בשנת 2014, זמן קצר לפני מותו באוקטובר אותה שנה. מקבל הפרס הראשון היה הסופר הישראלי עמוס עוז[4].

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיחת העיר; תרגם מגרמנית צבי ארד, תל אביב: עם עובד ('ספריה לעם'), תשל"ו 1975. (רומן) (Stadtgespräch,‏ 1963)
  • המופת; מגרמנית: אברהם קדימה, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1977. (רומן) (Das Vorbild,‏ 1973)
  • השיעור בגרמנית; מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1978. (Deutschstunde,‏ 1968)
  • מוזיאון המולדת; מגרמנית: חיים איזק, 2 כרכים, תל אביב: זמורה, ביתן ('ספרית מעריב'), 1982. (Heimatmuseum,‏ 1978)
  • אלם; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, 1984[5]. (רומן)
  • איינשטיין חוצה את האלבה ליד האמבורג; מגרמנית: מרים די-נור, תל אביב: זמורה-ביתן, 1984[6]. (קובץ סיפורים) (Einstein überquert die Elbe bei Hamburg)
  • מגרש האימונים; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, 1990. (Exerzierplatz,‏ 1985)
  • מבחן הצליל; מגרמנית: צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, 1993. (Die Klangprobe,‏ 1990)
  • הפלגה אחרונה; תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, תל אביב: עם עובד ('ספריה לעם'), 2002[7].
  • מחלקת אבדות; מגרמנית: גלעד גינבר, בני ברק: ספרית פועלים, 2008[8]. (רומן) (Fundbüro,‏ 2003)
  • אוניית המגדלור; תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר טלי קונס; עורכת: יערה שחורי, ירושלים: כתר ('סדרת נובלה'); המפעל לתרגום ספרי מופת, מרכז ההדרכה לספריות בישראל, משרד המדע, התרבות והספורט – מינהל התרבות – המחלקה לספרות, 2009[9]. (Das Feuerschiff,‏ 1960)
  • דקה דומייה; מגרמנית: רחל בר-חיים, אור יהודה: מחברות לספרות, 2010[10]. (Schweigeminute,‏ 2008)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זיגפריד לנץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד-פ-א, הסופרים מרטין ואלזר וזיגפריד לנץ מכחישים כי הצטרפו מרצונם למפלגה הנאצית בנערותם, באתר הארץ, 9 ביולי 2007
  2. ^ מאיר שניצר, סימבוליזמים - "ספינת המרד" - קולנוע דיזנגוף תל אביב, חדשות, 12 בנובמבר 1987
  3. ^ המו"לים הגרמנים דוחים האיות החדש: זו דיסלקציה, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2004
  4. ^ מיה סלע, פרס זיגפריד לנץ יוענק לעמוס עוז, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2014
  5. ^ ביקורות:
    אהרן פאפו, זיגפריד לנץ – חומר למחשבה; חברים על המדף – חובה, חדשות, 8 ביוני 1984
    יגאל תומרקין, בחזרה לפולין, כותרת ראשית, 16 במאי 1984
  6. ^ ביקורות:
    אמנון אחי נעמי, לראות מבעד לקיר - איינשטיין חוצה את האלבה ליד האמבורג - זיגפריד לנץ, כותרת ראשית, 4 ביולי 1984
    מרדכי אבישי, בין תכנים לצורות בסיפורי לנץ, מעריב, 2 בנובמבר 1984
  7. ^ ביקורות:
    עודד ולקשטיין, סיפורם של אספנים, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2002
    אריאנה מלמד, כרוניקה של מוות ידוע מראש, באתר ynet, 15 במאי 2002
  8. ^ ביקורות:
    רות אלמוג, שלא כמו חצים, מלים ננעצות לנצח, באתר הארץ, 18 במרץ 2008
    ענת לויט, ‏גיבור בעל כורחו, באתר גלובס, 7 באפריל 2008
  9. ^ ביקורות:
    יפתח רייכר עתיר, "אוניית המגדלור" מאת זיגפריד לנץ | אור בקצה המגדלור, באתר הארץ, 24 במרץ 2010
    יותם שווימר, דילמת המגדלור, באתר nrg‏, 11 בינואר 2010
    רות אלמוג, מוסר בערפל ובסערה, באתר הארץ, 29 בינואר 2010
  10. ^ ביקורות:
    שירה סתיו, "דקה דומייה" מאת זיגפריד לנץ: כוכב הצפון כבה, באתר הארץ, 26 בינואר 2011
    תלמה אדמון, זמן תל אביב, התלמיד מתאבל: על "דקה דומייה", באתר nrg‏, 6 בדצמבר 2010