זוליכה
זוליכה, וגם זולייכה, סוליקה וזליכה – הוא על פי המסורת המוסלמית, שמה של אשת פוטיפר, שר הטבחים המצרי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – יוסף ואשת פוטיפר, אשת פוטיפר
המקרא, בסיפורי יוסף, בספר בראשית, פרק ל"ט, מביא את סיפורה של אשת פוטיפר, שר הטבחים המצרי, שבחצרו גדל יוסף. בכל הפסוקים העוסקים באשת פוטיפר לא נזכר שמה. דמותה של אשת פוטיפר הפכה לסמל האשה המפתה, המנצלת את מעמדה מצד אחד ואת יצריו של יוסף מצד שני.
הקוראן מביא את הסיפור בסורת יוסף.[1]
בספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות חז"ל הפכה דמותה של אשת פוטיפר לדמות נדרשת בספרות העברית והיהודית לדורותיה. בסוף ימי הביניים, כנראה בעקבות מסורת מוסלמית, החל לצוץ שמה של אשת פוטיפר "זוליכה", שנכתב בכמה צורות. השם חדר לקהילות ישראל, ובצורתו "סוליקה" הפך לשם מקובל בקהילות ישראל בצפון אפריקה. הנערה היהודייה-מרוקאית הרוגת המלכות המפורסמת סול חגואל, שמסרה נפשה על קידוש השם והמיתה עצמה בגבורה כדי שלא להתאסלם ולשמור על יהדותה, היא אולי הנערה המפורסמת ביותר שכונתה "סוליקה". לוי גינצבורג, ב"אגדות היהודים" שלו, מביא כמה אגדות עם המזכירות את שמה של זוליכה.
בספרות העברית החדשה הוזכרה זוליכה ביצירותיהם של אברהם שלונסקי, בשירו "ליל זוליכה", ובסיפוריו של יעקב הורוביץ. והביטוי "ליל זוליכה" הפך לתיאור של ליל פיתויים ארוטי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעל שמש, "אינה ראויה להגנה: אשת פוטיפר, חקר הסיפור המקראי והחקר הפמיניסטי", בית מקרא נה (תש"ע), עמ' 46–76.
- רחל רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, הילל בן חיים - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
- דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה־16 עד ה־19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, יוסף ואשת פוטיפר, עמ' 60-58.
- עליזה שנהר, נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, כנרת זמורה ביתן, 2008, עמ' 53-15.
