ז'ורז' ביזה

**ז'ורז' ביזה**
**Georges Bizet**
לידה	25 באוקטובר 1838; פריז, ממלכת הצרפתים
פטירה	3 ביוני 1875 (בגיל 36); בוז'יוואל (אנ'), הרפובליקה השלישית
שם לידה	Alexandre Cesar Leopold Bizet
מקום קבורה	פר לשז
מוקד פעילות	צרפת
מקום לימודים	הקונסרבטואר של פריז
עיסוק	מלחין ופסנתרן מהתקופה הרומנטית
זרם	המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
סוגה	אופרה, אופרה צרפתית, סימפוניה, המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
שפה מועדפת	צרפתית
בן או בת זוג	ז'נבייב הלוי (3 ביוני 1869–?)
צאצאים	Jacques Bizet
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד; פרס רומא (1857) ;
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

אלכסנדר-סזאר-לאופולד ז'ורז' ביזה (בשם מלא בצרפתית: Alexandre-César-Léopold Georges Bizet‏; 25 באוקטובר 1838 – 3 ביוני 1875), היה מלחין צרפתי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביזה נולד סמוך לפריז להורים בעלי רקע מוזיקלי. אביו היה מורה לפיתוח קול ואמו הייתה פסנתרנית. את יסודות המוזיקה רכש במהירות, ואביו עודד אותו לפנות ל³כיוון ההלחנה. בגיל עשר התקבל לקונסרבטואר של פריז ובין מוריו היו שארל גונו, אנטואן מרמונטל וז'אק הלוי, שלימים יהיה לחותנו.

במהלך קריירת לימודים מבריקה בקונסרבטואר, זכה ביזה בפרסים רבים, בתחומי הנגינה וההלחנה. החשוב בהם, בשנת 1857, היה "פרס רומא" היוקרתי, שאיפשר לו לימודים בלי דאגות פרנסה למשך חמש שנים. ביזה התבלט ביכולותיו הפסנתרניות, אך העדיף שלא לנצל את כישוריו אלה וכמעט לא הופיע בפומבי. עם שובו לפריז לאחר קרוב לשלוש שנים באיטליה, מצא שבתי האופרה העיקריים בעיר נוטים להעלות את הרפרטואר הקלאסי המקובל ולהתעלם מיצירות של מלחינים חדשים. גם יצירות שכתב לפסנתר ולתזמורת נדחו ברובן; כתוצאה מכך, קפאה הקריירה שלו על שמריה והוא התפרנס בעיקר מעיבוד והעתקה של מוזיקה מאת מלחינים אחרים. חסר-מנוחה ומשתוקק להצלחה, החל במספר רב של מיזמי תיאטרון בשנות ה-60 של המאה ה-19, שאת רובם נטש. ליצירה הראשונה הרצינית שלו נחשבת האופרה דולי הפנינים מ-1863. היצירה זכתה לשבחים מצד מבקרי המוזיקה, אך הקהל הדיר רגליו מן האופרה ואחרי שמונה-עשרה הצגות היא ירדה מן הבמה.

אחרי מלחמת צרפת–פרוסיה בשנים 1870–1871, שבה שירת במשמר הלאומי, כתב ביזה אופרה במערכה אחת, "ג'מילה", המתרחשת בקהיר. האופרה לא נחלה הצלחה, אך סוויטה תזמורתית מתוך המוזיקה למחזה "הנערה מארל" של אלפונס דודה זכתה לפופולריות מיידית. הפקת האופרה האחרונה של ביזה, "כרמן", שעלילתה מבוססת על סיפור של פרוספר מרימה על חייה הטראגיים של צוענייה, ורצופה מעשי בגידה, מעילה באמון ולבסוף רצח, נדחתה מחשש שנושאיה יפגעו בקהל הצופים. תגובת הקהל לבכורה של האופרה ב-3 במרץ 1875, שכללה קריאות בוז והשלכת חפצים, גרמה לביזה להשלים עם היותה כישלון חרוץ; הוא מת כתוצאה מהתקף לב כעבור שלושה חודשים ולא זכה לראות בהצלחתה יוצאת הדופן ומאריכת הימים של יצירתו, הנחשבת לאחת האופרות המצליחות ביותר בתולדות המוזיקה. עם חלוף הזמן נחשבת "כרמן" לאחת האופרות האהובות ביותר על קהל שוחרי האופרה, וקטעים רבים בה הפכו ללהיטים כמו "שיר הטוראדור", וה"הבנרה".

בקונסרבטואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביזה התקבל לקונסרבטואר ב-9 באוקטובר 1848, שבועיים לפני יום הולדתו העשירי. כבר בראשית לימודיו הטביע את רישומו, כשלאחר שישה חודשים זכה בפרס ראשון בסולפג', הישג שהרשים את פייר-ז'וזף-גיום צימרמן, מי שהיה הפרופסור לפסנתר בקונסרבטואר. צימרמן נתן לביזה שיעורים פרטיים בקונטרפונקט ובפוגה, שנמשכו עד מותו של המורה הזקן בשנת 1853.^[1]

באמצעות שיעורים אלה, התוודע ביזה אל חתנו של צימרמן, המלחין שארל גונו, שהשפעתו על סגנונו המוזיקלי של התלמיד הצעיר התמידה שנים רבות, אף כי בקשר ביניהם היו לא מעט מתחים בשנים הבאות. הוא פגש גם אחד מתלמידיו הצעירים של גונו, קאמי סן-סנס בן ה-13, שהיה לידידו הקרוב. בהדרכת אנטואן פרנסואה מרמונטה, המורה לפסנתר בקונסרבטואר, התפתחה שליטתו של ביזה בפסנתר במהירות; הוא זכה בפרס השני של הקונסרבטואר לפסנתר בשנת 1851, וכעבור שנה בפרס הראשון. לאחר זמן כתב ביזה אל מרמונטה, "בשיעורים שלך לומדים משהו מעבר לפסנתר; לומדים להיות למוזיקאי". בסוף שנתו הראשונה בקונסרבטואר, נדרש ביזה להגיש יצירה דתית, אבל בהיותו אתאיסט, סירב וכתב תחת זאת אופרה קומית, שהוועדה קיבלה.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו הראשונים של ביזה שהשתמרו, שני שירים ללא מילים לקול סופרן, נכתבו בסביבות 1850. ב-1853 נכנס לשיעורי ההלחנה של ז'אק הלוי והחל להלחין ברמת תחכום ואיכות גדלה והולכת. שניים משיריו, "Petite Marguerite" ו-"La Rose et l'abeille" התפרסמו בשנת 1854. בשנת 1855 כתב אוברטורה שאפתנית לתזמורת גדולה ועיבד גרסאות לפסנתר בארבע ידיים לשתי יצירות של גונו: האופרה La nonne sanglante והסימפוניה ברה מז'ור. העבודה על הסימפוניה של גונו העניקה לו את ההשראה להלחין, זמן קצר לאחר שמלאו לו שבע-עשרה, סימפוניה משלו, הסימפוניה בדו, הנושאת דמיון ברור לזו של גונו - תו בתו בקטעים מסוימים. הסימפוניה של ביזה אבדה, נמצאה מחדש ב-1933 ובוצעה לראשונה ב-1935.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לביזה נולדו שני בנים. הראשון, ז'אן ריטר (1862–1939), בא לעולם לאחר פרשת אהבים עם מארי ריטר, ששירתה בבית אביו. עד שנת 1913 נחשב לאחיו למחצה של ביזה עד שאימו, על ערש דווי, גילתה לו את האמת. ז'אן היה מנהל העיתון היומי Le Temps וקצין בלגיון הכבוד.

בנו השני, ז'אק ביזה (1871–1922), נולד מאשתו ז'נבייב הלוי והתאבד בעקבות סיום רומן סוער.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצה שאול, כולם אוהבים את כרמן: ילדותו של ז'ורז' ביזה, הוצאת מודן, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
Hugh Macdonald, Bizet, Oxford University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
Mina Kirstein Curtiss, Bizet and his World, A.A. Knopf, 1958 (הספר בקטלוג ULI)
Susan McClary, Georges Bizet, Carmen, Cambridge University Press, 1992 (הספר בקטלוג ULI)