ועידת קלרמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ועידת קלרמון הייתה סינוד שהתקיים בין 18 ו-28 בנובמבר 1095 בעיר קלרמון שבחבל אוברן שבצרפת. בוועידה השתתפו מנהיגים של הכנסייה הקתולית בראשות האפיפיור אורבנוס השני. נאומו של זה האחרון ב-27 בנובמבר היווה את נקודת הפתיחה למסע הצלב הראשון ומכאן למסעי הצלב בכלל.

הוועידה התכנסה כהמשך לוועידת פיאצ'נצה שהתקיימה לפניה, ושבה תיארו שליחים של אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, את תחושת האיום מפני הסלג'וקים. ביום העשירי לוועידה נאם האפיפיור, בצרפתית (שפת אמו) ולא בלטינית. בנאום קרא אורבנוס השני לאצולת אירופה להילחם בצבאות הסלג'וקים המאיימים על האימפריה הביזנטית ולשחרר את אדמות ארץ הקודש הכבושות בידי מוסלמים, תוך שהוא עושה הקבלות לכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, ולמוסלמים כ"בני עמלק". לנאום הזה הייתה תהודה עצומה באירופה, אבל ההמון הבין את המטרה העיקרית של מסע הצלב כשחרור הקבר הקדוש, בעוד שכוונתו של האפיפיור הייתה לעזור לכנסייה המזרחית, במטרה לאחד את שתי הכנסיות, המזרחית והמערבית, תחת הנהגת הכנסייה הקתולית.

הוועידה מסמלת גם את השסע בין הכוחות הדתיים והפוליטיים באירופה, על רקע הסכיזמה[1] בנושא המינויים לתפקידי בישוף. מעבר לטענותיו על סיוע לאימפריה הביזנטית ושחרור האתרים הקדושים, האפיפיור קיווה בדרך זו יסייע לו לצבור כוח פוליטי במסגרת מאבקי הכוח שניהל הכס הקדוש מול היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה על שאלת מינויים של בישופים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1095 האפיפיור אורבנוס השני ערך מסע נרחב בצרפת, ארץ הולדתו. במהלך מסעו שנמשך כשנה, הוא כינס ועידות, קידש כנסיות, בירך ודרש. מטרתו הייתה לחזק את אחיזתו וסמכותו בקהל מרעיו. כאשר תכנן את ועידתו בעיר קלרמון, הוא קרא לבישופים ולאבות המנזרים מרחבי צרפת להביא אצילים מאזוריהם. בוועידה נכחו כמאתיים אנשי כנסייה מכל הדרגות, וכן אצילים חילוניים מהאזור. האפיפיור תכנן בקפידה את הוועידה בקלרמון, שכן הוא התכוון בוועידה זו לקרוא למאמיניו לצאת מסע הצלב הראשון.[2]

דיווח מלא ורשמי של נאום האפיפיור בפרט, ושל הועידה בכלל, לא שרד. על כן אנו מסתמכים על תיאורים עקיפים שניתנו בידי אנשי הכנסייה שנכתבו בשנים שלאחר הועידה. תיאורים אלו מספקים בעיקר תיעוד בכותרות ובתמצית לדברי האפיפיור על מסע הצלב הקרב. הכתבים שנשתמרו נכתבו בשנים שלאחר הנאום, וחלקם אף לאחר כיבוש ירושלים - הכיבוש שחתם את המסע הקשה - מה שצבע את התיאורים בגוונים שונים.[2]

הועידה התקיימה בין התאריכים ה-18–28 בנובמבר 1095. על פי עדי ראייה, הועידה התקיימה בשדה הפתוח למרות הקור של תחילת החורף. ישנן שתי סיבות להחלטה זו לקיים את הועידה בחוץ. הראשונה מעשית- כמות האנשים שהגיעו הייתה גדולה מאשר שיכלו להכיל בבניין. אולם הסיבה השנייה היא רעיונית והיסטורית.

האפיפיור ידע כי בנאומו, יקרא לאצילים לצאת למלחמה. על כן, החלטתו הייתה אסטרטגית. אותם תיאורים של עדי ראייה מספרים על מחווה של תשואה והסכמה כללית לקריאת האפיפיור. לפיהם, הנוכחים קראו "האל רוצה!" (Deus vult!), והצהירו על כוונותיהם לצאת לקרב. אותם אצילים שהביעו נכונות לקרב סומנו בצלבים אדומים שנגזרו ונתפרו בחזית חולצותיהם. שנים לאחר מכן, במאה ה-12, הופיע לראשונה המונח הלטיני crucesignati, "המסומנים בצלב", שמשמעו צלבנים.

על פי התוכנית המקורית של האפיפיור, היו אמורים לצאת רק גדודים של אבירים למקום המפגש בקונסטנטינופול. אולם, בחודשים שבין הוועידה לבין התאריך המיועד, התאגדה תנועה עממית של איכרים וכמרים אחוזי להט דתי, שראו בשחרור המקומות הקדושים את תחילת הגאולה. כל כפר ועיירה שלחו מבניהם נציגים שיצטרפו למסעות. אווירה זו של התלהבות דתית אפשרה גושפנקא מסוימת לאותם שותפים למסע לפרוע ביהודים בצורה שלא נראתה לפני כן.[3]

ארבעת המקורות שנותרו מהועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נותרו ארבע גרסאות עיקריות שנשתמרו מנאומו, שמתארים בצורה חלקית את עיקרי הדברים, לפי סדרי העדיפויות של כל כותב. כל תיאור נכתב מנקודת מבט שונה וכן מספר שנים שונה לאחר הוועידה עצמה. כיוון שכך, כל גרסה מתמקדת בנושאים שונים ומדגישה את מה שהכי מעניין את האוכלוסייה ממנה מגיע הכותב.[2]

גרסה אחת היא של פולכר, כומר משרטר, יועץ של מלך ירושלים הצלבנית, שנכח בוועידה. הוא כתב את תיעודו בין שנה לשנתיים אחרי סיום המסע, בחיבורו "ההיסטוריה הירושלמית" (Historia Hierosolymitana). הוא מדגיש בכתביו את הצורך והחשיבות בעזרה לאחיו הנוצריים בהפיכת שודדים לחיילי המשיח. גרסה אחרת היא של רוברט מריימס, שייתכן ונכח בוועידה. הוא כתב את גרסתו בשנת 1107 בערך, בכרוניקה שלו "ההיסטוריה הירושלמית" (Historia Hierosolymitana) (אנ'). הדגש העיקרי בתיאורו הוא על הצלת הקבר הקדוש של ישו וירושלים וכן בחשיבות שבהגנה על הכנסייה המזרחית ובהפיכת 'רוצחים' לאבירי המשיח. לעומת זאת, גיבר מנוז'ן (אנ'), בחיבורו "מעשי האל בידי הפרנקים" (Dei gesta per Francos), עסק בשחרור ירושלים, אסכטולוגיה, הגנה על צליינים משוד, ומיסוי. הגרסאות הללו נכתבו זמן רב לאחר קיום הוועידה ובאים מאזורים שונים. על כן, כל תיעוד שכזה נכתב לפי מסורות שונות של כתיבה ותיעוד, מה שיצר הבדלים משמעותיים בין הכתבים. הכתבים המאוחרים יותר מעידים על גישת הכותבים למסעי הצלב ולא רק מציגים עובדות היסטוריות אובייקטיביות.

נאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאומו, פירט האפיפיור אורבן ה-2 את כל הסיבות שיניעו לוחם נוצרי לצאת למסע לארץ הקודש. לפי חלק מהתיאורים, בתחילה תיאר באופן קורע לב את הסכנות העומדות בפני האימפריה הביזנטית עקב התפשטות האסלאם, ולאחר מכן את הסבל שסובלים הנוצרים בארץ הקודש. לבסוף, הזכיר לנוכחים, ובעיקר לאצילים שהצטרפו, את הקרבות הקודמים בהם השתתפו ואת גבורתם הרבה. בתמורה ליציאתם למסע וכיבוש ארץ הקודש מיד הכופרים, הבטיח האפיפיור לשומעיו נחלה בארץ הקודש שהיא גן עדן עלי אדמות. ליוצאים לקרבות הובטחה הגנה כנסייתית על ביתם ומשפחתם, ומתוקף סמכותו העליונה, אף הבטיח להם מחילת חטאים ומלכות שמיים.

גרסת פולכר משרטר בחיבורו "ההיסטוריה הירושלמית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולכר פותח את ציטוטו של האפיפיור בקריאה לבישופים לתקן את עצמם והתנהגותם. הוא מזכיר שזהו הכרחי על מנת להיות מסוגלים לסייע לכפופים ולחברי הקהילה. הוא מזהיר שוב מפני סימוניה וחילון הקהילה הכנסייתית. הוא ממשיך ומחדד את החשיבות בשמירה על אנשי הכנסייה מפני רעות וחולות, גנבים ושותפים לעבירה. לדבריו, יש חשיבות עליונה בהגנה ועזרה לכלל הנוצרים. מתוך הנקודה הזו, הוא יוצא לאמירותיו ליתר האימפריה הביזנטית.

הוא קורא לכלל הנוצרים, העשירים עם העניים, האבירים עם הרגלים, לסייע בגירוש הטורקים מאדמות האימפריה הביזנטית. "הו, מה רבה תהיה החרפה אם עם כה בזוי, מוות ועבד לשדים, יגבר על עם שחונן באמונת האל הכל יכול והזוהר בשמו של המשיח!". הוא מזכיר שהמלחמה הזו של כל כלל הנוצרים, "יהיו נא עתה חיילי המשיח מי אשר עד כה היו שודדים".

פולכר לא מזכיר את ירושלים כלל, מה שתמוה כיוון שהוא המתעד שכתב הכי קרוב לאירוע עצמו מבין ארבע הגרסאות שנותרו. מאחר שהוא המתעד היחיד שכתב כך, חלק מהחוקרים גורסים שזו הוכחה ניצחת שירושלים נתפשה תוך כדי המסע, שהרי כל הכותבים לאחר מכן ידעו שקמה ממלכה שבירתה ירושלים וסיפקו סיפור ניצחון ססגוני בהרבה.

גרסת בודרי מדול (או בורגיי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה זו פותחת בתיאור הקשיים שחווים הנוצרים בירושלים ובמזרח, והזלזול שהנצרות כדת סופגת כאשר הכובשים הטורקים הופכים את הכנסיות לאורוות. לפי בודרי, האפיפיור מייד עובר לדבר על ירושלים באווירה מפוחדת ומבויישת. לדבריו, העיר "נרמסת עתה בטומאת עובדי האלילים, והיא [...] רחקה מפולחן האל". הוא פונה לרגשות הנוכחים כדי להכין את בקשתו מהם, "אתם שהלכתם לשם וחזרתם, אילו פגישות פגעו בכם; אתם שהקדשתם את גופכם ודמכם לאל [...]". הוא מביע ביקורת כלפי האצילים האירופאים שיוצאים למלחמות לא-להם בארצות רחוקות, כאשר הם מזניחים את מלחמות המשיח. על כן, עליהם להצטרף למטרה ולהילחם למען המשיח ולא לעמוד בצד ולחזות בסבל.

גרסתו של גיבר מנוז'ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיעודו את נאום האפיפיור, גיבר פותח בחשיבות של ערים וכנסיות מסוימות לעומת אחרות. הוא אומר לאבירים כי עליהם "להשתדל ככל האפשר" שתיטהר קדושת העיר ירושלים והקבר הקדוש, "אשר מחוללים שוב ושוב בנוכחות הגויים", וטוען: "אם בימי קדם זכו המכבים בשבח החסידות הגדולה ביותר, משום שנלחמו למען הטקסים והמקדש, הרי ניתן לכם בצדק, הו אבירים נוצרים, שתגנו בנשק בנחישות על חירות המולדת".[4] הוא אומר לאבירים כי עד כה נלחמו מלחמות מיותרות ולא צודקות ובזבזו את זיעתם לשווא. אולם "עתה אנו מציעים לכם מלחמות שמצוי בהן הגמול המפואר של המרטיריון, אשר לו תהילת-עכשיו ותהילת עולם". הוא מציע לאבירים את ירושלים.

הוא טוען כי גם אם ישו לא היה חי בירושלים מעולם, הרי שהעובדה "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"[5] לבדה, חייבת הייתה לעורר את האבירים "לצאת לעזרת הארץ והעיר".[4] גיבר מתאר את "המעיין הירושלמי" שממנה נובעת כל התורה הנוצרית. הוא מתאר את ירושלים בתור העיר החשובה ביותר לקתולים ואת הסכנה הטמונה באנטיכריסטוס, ולבסס מחדש את הנצרות בירושלים. ואם לא די בכך למען הזכרת חשיבות העיר, הוא מזכיר את העולים לרגל העומדים בפני שודדים שקורעים את עקבי נעליהם למציאת כל דבר מוסתר, מכריחים לבלוע סם הגורם להקאה, ולבסוף גם משסעים את בטניהם. על מנת למנוע את החילול וההרג הזה, יש לשלוח אבירים להגן על העיר.

גרסת רוברט מריימס (רוברט הנזיר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט פותח את תיאורו בקריאה לפרנקים, "העם הנבחר והאהוב על האל [...]; עם הנבדל מכלל האומות, הן במקומה של ארצכם, הן באמונתכם הקתולית [...]: אליכם מכוונת דרשתנו." מיד לאחר מכן, הוא מזכיר את ירושלים וחשיבותה העליונה. הוא מספר על העוולות שעושים הפרסים, עם מנוכר לאל לחלוטין, לאחר שפלשו לארצות הנוצרים. לדבריו, הפרסים הורסים את הכנסיות ומחללים מזבחות.

רוברט ממשיך בתיאוריו על האימפריה הביזנטית שנדחקת ומאבדת משטחה בידי האויב הפרסי. "ועל מי מוטל הנטל להשיב שטח זה, אם לא עליכם, אשר לכם מעל לשאר העמים העניק האל תהילת נשק בולטת, גדולת נפש, כושר גופני וכוח להשפיל את קודקוד שערם של המתנגדים לכם?"

הוא מזכיר להם את הרקע ממנו הגיעו - את כיבושי קרל הגדול ובנו לואי החסיד, שהרסו ממלכות עובדי האלילים, במטרה לעוררם לקרב על הקבר הקדוש. הוא מצטט פסוקים מהברית החדשה אשר מציבים את אהבת האל מעל אהבת המשפחה והחיבה לרכוש. רוברט אף מציין כי היציאה למסע תסייע להם לזנוח את המריבות הקטנות שבינם לבין עצמם, ותכווין את כל האגרסיות החוצה כלפי האויב המשותף.

רוברט קורא לירושלים "טבור העולם, הארץ הפורייה מכולן, כעין גן עדן אחר של הנאות". הוא מחזק את קדושתה וחשיבותה כדי להדגיש את גודל האסון שהיא שיעבוד העיר לכובש זר ואכזר.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20 יצאו מחקרים אשר סקרו את הנסיבות העובדתיות שיכלו להוביל לנאומו של האפיפיור. לפיהם, ביזנטיון אכן פנו למערב אך לא על מנת לשחרר את ירושלים, והן לא במטרה להקל על העולים לרגל. לפי יהושע פראוור, הנוצרים לא נפגעו כלל בידי הסלג'וקים. לגישתו, הקושי לא היה בין הנוצרים לסלג'וקים אלא בין הכנסייה הנוצרית לכנסיות של כיתות שונות. במחצית השנייה של המאה האחת-עשרה, הכנסייה היוונית שאפה לאחדות בין כלל המסורות הנוצריות. על כן, לא רק שהנוצרים בירושלים לא ראו בסלג'וקים אויבים, אלא אף ראו בהם גואלים מהשאיפות הכפייתיות של הממלכה הביזנטית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ועידת קלרמון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סכיזמה היא ביטוי שבו מכנה הכנסייה הקתולית כל מקרה בו נותקו יחסים עם פטריארך ביזנטי כלשהו, מסיבה כלשהי. הסכיזמה היא הפילוג בין שתי הכנסיות ב-1054
  2. ^ 1 2 3 איריס שגריר, מסעי הצלב, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, הקריה ע"ש דורותי דה רוטשילד, 2014
  3. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, אידיאולוגיה ופוליטיקה, כרך ג', בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, הקריה ע"ש דורותי דה רוטשילד, 2006
  4. ^ 1 2 איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 63.
  5. ^ ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ג'.