ועידת ז'נבה (1954)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בוועידת ז'נבה (26 באפריל - 21 ביולי 1954) נועדו נציגי מספר אומות במטרה לשים קץ למלחמת הודו-סין הראשונה ולקבוע את עתידה של הודו-סין לאחר עידן הכיבוש הצרפתי. בתום כשלושה חודשים של דיונים, חתמו שני צדדים בלבד – צרפת וצפון וייטנאם – על הסכם חסר שיניים שסיים את המלחמה, חיסל את המעורבות הצרפתית באזור וחילק את וייטנאם באופן זמני לשתי מדינות, מצפון ודרום לקו הרוחב ה-17. ההסכם קבע כי עתידה של וייטנאם המאוחדת יוכרע בבחירות חופשיות, שנועדו להיערך ב-1956 אך לא נערכו מעולם. בפועל קובעה החלוקה הזמנית בין הדרום הפרו-מערבי לצפון הקומוניסטי, שנלחמו זה בזה במשך עשרים השנים הבאות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומה של הודו-סין

צרפת שלטה בחלקים נרחבים של דרום-מזרח אסיה מאז מלחמת סין–צרפת שהסתיימה ב-1887. הקולוניות הצרפתיות כללו את קמבודיה, לאוס ווייטנאם של היום. לאחר מלחמת העולם השנייה חל תהליך כלל עולמי של דה-קולוניזציה, וגם נתיני הקולוניות הצרפתיות תבעו עצמאות מדינית. כך החלה מלחמת הודו-סין הראשונה.

צרפת המתאוששת מנזקי מלחמת העולם התקשתה להילחם הרחק מעבר לים, גם בהודו-סין וגם במלחמת אלג'יריה. מהלכי המלחמה נטו יותר ויותר לרעת הצרפתים, למרות תמיכתה של ארצות הברית.

באביב 1954 החליטו המדינות בעלות העניין בסכסוך לערוך ועידה רב צדדית, שבה ידונו לא רק המלחמה בהודו-סין, אלא גם המצב בקוריאה, שבה שררה באותה עת שביתת נשק זמנית.

מהלכי הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיוני הוועידה השתתפו נציגי ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה, צרפת, סין העממית, קוריאה הצפונית והדרומית, וייטנאם, קמבודיה ולאוס. במקביל נמשכה המלחמה בין כוחות הוייט-מין לצרפת, עד התבוסה הצרפתית הסופית בקרב דיין ביין פו ב-8 במאי 1954.

אמנם הווייטנאמיים השיגו ניצחון מוחץ בקרב אך שילמו במחיר דמים כבד. נתון זה בתוספת התשישות ממלחמה עקובה מדם שנמשכה עשור הכריחו את הו צ'י-מין להתחנן בפני סין וברית המועצות לסיוע לטובת המשך המערכה, אך שתי המעצמות השיבו בשלילה: סין מכיוון שהיא עצמה איבדה כמיליון חיילים במלחמת קוריאה וגם היא הייתה מותשת והרוסה לחלוטין מכ-שני עשורים של מלחמה ביפנים (מלחמת סין-יפן השנייה) ומלחמת האזרחים הסינית. ברית המועצות מצדה עברה מהפך שלטוני לאחר מותו של סטלין ועלייתו לשלטון של ניקיטה חרושצ'וב שבניגוד לקודמו האמין פחות בקו הלוחמני ויותר בקו מתון, לפחות בתחילת דרכו. כך שתי המעצמות כפו על הו לסיים את המלחמה בשיחות.

התפתחות פוליטית פנים-צרפתית אפשרה לבסוף את השגת ההסכם: ממשלת צרפת התפטרה ביוני, בעקבות התבוסה. הממשלה החדשה בראשות פייר מנדס פראנס פעלה מיד לסיום נוכחותה הצבאית באזור, באמצעות ההסכם שהושג בז'נבה. הסכם זה חילק את וייטנאם לשניים, עד לקיומן של בחירות דמוקרטיות ב-1956. כמו כן הוקמה ועדה בין-לאומית לפקח על ביצוע ההסכם.

מכל המדינות הנועדות, רק צרפת ווייטנאם של הו צ'י מין חתמו על הסכם זה: הראשונה כדי להחזיר את צבאה הביתה ולשמר את מה שעוד ניתן היה לשמר מהשפעתה באזור, והאחרונה על מנת לבסס את כוחה בצפון, בכוונה להשתלט על וייטנאם כולה.

לאחר הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם חלוקת הארץ החלו פליטים רבים לעבור את הגבול החדש. רובם הגדול חצו אותו בכיוון דרומה, אולם היו גם מי שעשו את הדרך ההפוכה.

הבחירות של 1956 לא נערכו מעולם. הן לא היו רצויות לא על שליטיה האוטוקרטים של דרום וייטנאם, שטענו שאינם צד להסכם וממילא הוא אינו מחייב אותם, ואף לא על הקומוניסטים בצפון.

הווייטקונג, ארגון גרילה שפעל בדרום ונתמך על ידי צפון וייטנאם, החל במלחמה נגד ממשלת הדרום ב-1957. במלחמת וייטנאם זו התערבה ארצות הברית לצד הדרום כנגד הצפון והווייטקונג, בהיקף הולך וגובר, אך לא יכלה להם. חלוקת וייטנאם באה אל קיצה לבסוף, עם ניצחון הצפון ב-1975.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ועידת ז'נבה בוויקישיתוף