ולינור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ולינור (Valinor) היא ממלכה קדושה בעולמו של הסופר ג'ון רונלד רעואל טולקין, אשר בה חיים הולאר (Valar) והמיאר (Maiar), הם האלים בלשון האדם. פשר שמה הוא "ארץ הולאר" ובמאפייניה דומה לתפיסות שונות בדבר גן עדן.

בטרם קיבל העולם את צורתו העגולה, שכנה ולינור במערב, כאשר הארץ התיכונה מזרחית לה; עוד יותר מערבית לוולינור נמצא הים החיצון, ואחריו גבולות העולם - לשם רק הולאר והמיאר, היצירים הנשגבים ביותר, יכלו להשקיף.

חשיבותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולינור היא אחד המחוזות הקדושים ביותר הנמצאים ביבשת אמן (Aman). מלבדה, נמצאים באמן גם לוריין - ארץ האלים, מנדוס - אולמות ההמתנה (שהם בעצם עולם המתים) וכן מספר מקומות בעלי חשיבות פחותה. ולינור הייתה כמעט הצפונית ביותר בארץ אמן המאורכת. עירה הראשית הייתה ולימר (Valimar), עיר הולאר, המכונה עיר הפעמונים, שכל רחובותיה היו מזהב.

מול שערי ולימר הייתה גם מהנקסר (Mahanaxar), טבעת הגורל, שבה נהגו 14 הולאר לקיים את מועצותיהם. שם גם קבעו, כאשר גילו כי העלפים התעוררו והם חיים בארץ התיכונה, להביאם אל ארצם למען יהיו מוגנים מפני אפילת הארץ התיכונה, ומפני רשעותו של מלקור (Melkor), אל הרוע, אשר נחשב לאדיר כאחד הולאר, אם לא למעלה מכך. ואכן, לאחר זמן מה, באו מרבית העלפים מן הארץ התיכונה, בשלוש עדות עיקריות: וניר, נולדור וטלרי. הוניר, זהובי השיער, הגיעו כולם לאמן. הנולדור, שחורי השיער, באו אחריהם, ורק מעטי מעטים נותרו בארץ התיכונה, ליד האגם קויוינן (Cuivinen), לידו התעוררו. הטלרי, כסופי השיער, הם שהגיעו אחרונים, אולם רבים מהם עוד נותרו בארץ התיכונה.

באותן שנים, כאשר חיו עלפי אמן, המכונים קלקונדי (Calaquendi), עלפי האור, נעשתה ולינור יפה בהרבה ממה שהייתה, וחופיה נעשו לבנים ומבהיקים ומוארים באבני חן, שאותן מצאו הנולדור בעת חציבתם בהרים. הטלרי בנו נמל מפואר, אלקולונדה (Alqwalonde) נמל הברבורים, הגדוש בפנסים. לאזורים ההם קראו העלפים והולאר בשם אלדמר (Eldamar), בית העלפים. חוץ מנמל הטלרי נוסדה שם טיריון, העיר אשר על גבעת טונה ובה חיו הנודלור. מסופר כי הייתה זו היפה בערים אשר בנו העלפים אי-פעם.

שני עצי האור הקדושים צמחו בלב ולינור, אך די קרוב ללורין, על תל ירוק בשם אזלוהר (Ezelohar). יבנה (Yavanna), אלת כל הצומח, היא אשר בראה את שני העצים במחשבתה בעזרת שירתה; אך מסופר כי גם ניינה (Nienna), אלת הצער והחמלה, עזרה בכך שהרוותה את תל אזלוהר בדמעותיה. שני עצי האור נבראו עוד בטרם התעוררו העלפים משנתם. בנוסף, שני העצים ההם היו המאור השני שהיה בעולם, אחרי ששני פנסי הולאר נהרסו כליל, ובטרם נבראו השמש והירח. שני העצים היו המאור היחיד באותם ימים, אשר היה בעל עוצמה אף אדירה משל שמש וירח; אך הוא האיר רק בארץ אמן, וולינור הייתה גדושה בו, עת שבארץ התיכונה המאור היחיד היה אור הכוכבים.

מעמדה בטרילוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולינור הפכה לסמל בספרים של טולקין, כמקום נשכח, אך קדוש, שבו שורר האלמוות, ובו החי והצומח לעולם לא יכמשו - כי אדמתו, וכל השוכן בו, מבורכים. שם קיימים כל אותם יצורים נפלאים שלא קיימים עוד בארץ התיכונה, אפילו חיות שכביכול נכחדו מן העולם, ובני האדם לא יזכו לראותן עוד. לשם שאפו בני נומנור (שהיו בני-אדם בני-תמותה) להגיע, ואף חפצו למשול במקום ההוא, וכך להשיג חיי נצח. הם נכשלו ונענשו קשות על תאוותם לדבר שאינו בהישג ידם. לאחר העידן הראשון, החלו לשוב העלפים לוולינור כאשר הם חצו את הים מערבה, בדרכים החסומות בפני בני תמותה. טרילוגיית שר הטבעות מסתיימת בכך שהגבירה גלדריאל, האדון אלרונד והשר קירדן, יחד עם המיא אולורין הידוע יותר בתור גנדלף הקוסם וההוביטים פרודו ובילבו בגינס, יוצאים באוניה האחרונה של מיתלונד (Mitlond), הנמלים האפורים אל ולינור הברוכה.