ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
 | |||||||||||||
| המלכה ויקטוריה, 1882 | |||||||||||||
| לידה |
24 במאי 1819 ארמון קנזינגטון, הממלכה המאוחדת | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 בינואר 1901 (בגיל 81) בית אוסבורן, הממלכה המאוחדת | ||||||||||||
| שם מלא | אלכסנדרינה ויקטוריה | ||||||||||||
| שם לידה |
Princess Alexandrina Victoria of Kent  | ||||||||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד | ||||||||||||
| מקום קבורה | טירת וינדזור, הממלכה המאוחדת | ||||||||||||
| השכלה |
Windlesham House School | ||||||||||||
| בן זוג | אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה | ||||||||||||
| שושלת בית הנובר | |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||||
| |||||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||||
  | |||||||||||||
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת (אלכסנדרינה ויקטוריה, באנגלית: Victoria; 24 במאי 1819 – 22 בינואר 1901) הייתה מלכת הממלכה המאוחדת מ-20 ביוני 1837 עד מותה. היא מלכה במשך 63 שנים ושבעה חודשים, שנייה רק למלכה אליזבת השנייה. הייתה גם קיסרית הודו הראשונה, החל מ-1 במאי 1876.
תקופת שלטונה נקראת על שמה, "התקופה הוויקטוריאנית". הייתה זו תקופת השיא של המהפכה התעשייתית, שבה עברה הממלכה המאוחדת התפתחויות רבות בתחומי החברה, הכלכלה והטכנולוגיה. במהלך שלטונה גדלה מאוד האימפריה הבריטית, ונחשבה לאימפריה החזקה ביותר בעולם.
ויקטוריה הייתה נכדתו של המלך ג'ורג' השלישי, והשליטה הבריטית האחרונה לבית הנובר,
בשנת 1901 ויקטוריה הלכה לעולמה בגיל 81 בנה אדוארד השביעי ירש את הכתר.
ילדותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביה של ויקטוריה, הנסיך אדוארד אוגוסטוס, בנו הרביעי של ג'ורג' השלישי, נישא ב-1818, בגיל 50, לוויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד. עשרה חודשים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, אלכסנדרינה ויקטוריה, על שם אלכסנדר הראשון, הצאר של רוסיה שהיה סנדקה, ועל שם אימה ויקטוריה. בעת לידתה הייתה החמישית בסדר הירושה לכתר הבריטי. אף ששמה הרשמי היה ויקטוריה, בני המשפחה נהגו לקרוא לה "דרינה".
אביה נפטר מדלקת ריאות שמונה חודשים לאחר לידתה, וסבה, המלך ג'ורג' השלישי, מת שישה ימים לאחר מכן. לאחר מות אביה, לא הייתה לאימה לכאורה כל סיבה להישאר באנגליה: לא הייתה לה בה משפחה, והיא בקושי דיברה אנגלית. היא בחרה להישאר משום שעל פי סדר ירושת המלוכה הבריטית הייתה אפשרות שבתה תהיה למלכה (לשלושת אחיו הבוגרים של הנסיך אדוארד לא היו ילדים). בילדותה למדה ויקטוריה אצל מורים פרטיים גרמנית, אנגלית, איטלקית, יוונית, סינית, צרפתית, חשבון, מוזיקה והמקצוע האהוב עליה, היסטוריה. היא הייתה אספנית של בובות, ציירת ומאיירת מוכשרת, וכתבה יומן אישי, הרגל שנמשך עד מותה. על חינוכה הופקדה הברונית לואיזה לצן, עד לפיטוריה על ידי מי שיהיה בעלה של המלכה הנסיך אלברט.
יורשת העצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לבנו הבכור של ג'ורג' השלישי, המלך ג'ורג' הרביעי, הייתה רק בת אחת, שארלוט הנסיכה מווילס, שנישאה לדודה של ויקטוריה, לאופולד (לימים לאופולד הראשון, מלך הבלגים), ומתה בשנת 1817 בזמן שילדה, עוד לפני שנולדה ויקטוריה. לאחר מותה מיהרו אחיו הרווקים של המלך להינשא ולהוליד ילדים, כדי להבטיח לעצמם את הירושה.
ג'ורג' הרביעי נפטר כשוויקטוריה הייתה בת 11, ודודה, ויליאם הנרי, ירש את המלוכה כמלך ויליאם הרביעי בגיל 65. לוויליאם נולדו עשרה ילדים מפילגשו, שלא היו כשירים לרשת את כס המלוכה. בערוב ימיו נשא אישה, אך שתי בנותיו מנישואים אלה מתו בינקותן. בהיעדר ילדים במסגרת הנישואים שיכלו להמשיך את השושלת, הפכה הנסיכה הצעירה ויקטוריה ליורשת העצר.
בשנת 1830 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק העוצרוּת, שקבע כי במקרה שהמלך ימות לפני שוויקטוריה תגיע לגיל 18, תשמש אמה, דוכסית קנט וסטראת'רן, כעוצרת עד בגרותה של ויקטוריה. המלך ויליאם היה מסוכסך עם דוכסית קנט, בעיקר מפני שהאמין כי מאהבה, ג'ון קונרוי (שרבים האמינו כי היה אביה הביולוגי של המלכה ויקטוריה), השפיע עליה מעבר למידה הראויה. ויליאם הצהיר כי הוא מקווה שיחיה לפחות עד יום הולדתה ה-18 של הנסיכה, רק כדי שאמה לא תמלוך בשמה. בתקופה זו האומנת של ויקטוריה הייתה הברונית לצן. המלך ויליאם מינה את ידידתו, הדוכסית מנורת'מברלנד, לאומנת הרשמית של ויקטוריה בשנת 1831, אך התפקיד היה בעיקר טקסי, והנסיכה המשיכה להיות תלויה בלצן. הדוכסית הודחה ב-1837 על ידי אמה של ויקטוריה אף על פי שניסתה להשפיע יותר על חינוך הממונה המלכותי שלה ולצן מילאה את תפקידה. לימים תהפוך לאחראית על משק הארמון עד שתשלח בחזרה לאחר חיכוכים עם בן זוגה של המלכה הנסיך אלברט.
שנות המלוכה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1837 נפטר המלך ויליאם הרביעי בגיל 71, וויקטוריה בת ה-18 עלתה לכס המלוכה כמלכת הממלכה המאוחדת. הכתרתה התקיימה ב-28 ביוני 1838 במנזר וסטמינסטר. ממלכת הנובר, שהייתה מאוחדת באיחוד פרסונלי עם בריטניה מאז 1714, פוצלה ממנה עם המלכתה של המלכה, הואיל ובהנובר, על פי החוק הסאלי, נאסר על נשים לשלוט. אחד מדודיה של ויקטוריה מצד אביה, הנסיך ארנסט, הומלך כמלך הנובר. ארנסט מוּנה גם ליורש העצר של כס המלוכה הבריטי עד לידתה של הנסיכה ויקטוריה בשנת 1840, משום שהמלכה הצעירה טרם נישאה וטרם ילדה ילדים.
נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלכה ויקטוריה פגשה לראשונה את בעלה המיועד, אלברט, בגיל 16, אך רק במהלך פגישתם השנייה בשנת 1839, בהיותה כבר מלכה, התאהבו זה בזה. הם היו בני דודים מדרגה ראשונה: אביו של אלברט היה אחי אמה של ויקטוריה. כמלכת הממלכה המאוחדת היה על ויקטוריה להציע נישואים לאלברט, והזוג נישא ב-10 בפברואר 1840 בארמון סנט ג'יימס שבלונדון. בניגוד לזוגות מלכותיים אחרים ששודכו על ידי הוריהם, היו ויקטוריה ואלברט מאוהבים. נישואיהם היו מאושרים ונחשבו מופת לחיי משפחה טובים. אלברט היה לא רק בן זוגה של ויקטוריה אלא גם יועצה הפוליטי החשוב ביותר.
ממשלות ראשונות וניסיונות ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת עלייתה של ויקטוריה לשלטון, אוישה הממשלה באנשי המפלגה הוויגית במשך קרוב לשבע שנים רצופות. לורד מלבורן, ראש הממשלה מטעם המפלגה, הפך במהרה לאחד האנשים המשפיעים בחייה של המלכה הצעירה, שלא הייתה מנוסה בחיים הפוליטיים. ממשלתו של מלבורן החזיקה מעמד רק זמן קצר, בעיקר בשל לחצים מהמושבות הבריטיות מעבר לים, והוא התפטר ב-1839. היועץ החשוב ביותר של המלכה ויקטוריה בתחילת דרכה היה דודה, לאופולד הראשון, מלך הבלגים. דרך לאופולד, אחייניה של ויקטוריה היו לאופולד השני וקרלוטה, קיסרית מקסיקו.
לאחר התפטרותו של מלבורן פנתה המלכה לסר רוברט פיל מהמפלגה הטורית בבקשה שיקים ממשלה חדשה, אולם נתקלה בבעיה בשל משבר שכונה "משבר חדר השינה": באותה תקופה היה נהוג כי עובדי הארמון המלכותי יהיו קשורים למפלגה השלטת, ורוב משרתות המלכה היו נשותיהם של חברי המפלגה הוויגית. רוברט פיל דרש להחליפן בנשות חברי המפלגה הטורית, אך ויקטוריה סירבה להחליף את בנות לווייתה, משום שראתה בהן חברות ולא חלק ממוסד טקסי. פיל חש כי אינו יכול לכהן כראש ממשלה בתנאים כאלו והתפטר, ובכך סלל את הדרך לחזרתו של לורד מלבורן לתפקיד.
במהלך היריונה הראשון של המלכה, ניסה צעיר אנגלי בשם אדוארד אוקספורד להתנקש בחייה כשנסעה עם בעלה בכרכרה. אוקספורד ירה פעמיים לכיוון המלכה, אך אקדחו היה טעון בנייר ובטבק בלבד. הוא הואשם בבגידה במדינה אך זוּכה בטענה לאי-שפיות. ניסיון ההתנקשות לא פגע בבריאותה של ויקטוריה או בהיריונה, והיא ילדה את בתה הבכורה ויקטוריה ב-21 בנובמבר 1840.
ב-29 במאי 1842 ירה מתנקש צעיר בשם ג'ון פרנסיס באקדח לעבר המלכה, כשנסעה בכרכרה בפארק סנט ג'יימס. הוא נתפס במהרה על ידי המשטרה, הורשע בבגידה במדינה, והוגלה מהמדינה. חודש אחר כך היה ניסיון התנקשות נוסף, כשנער בשם ג'ון ויליאם בין ניסה לירות במלכה.
הנסיך אלברט חש כי המתנקשים קיבלו עידוד מזיכויו של אדוארד אוקספורד ב-1840, והפציר בפרלמנט להעביר חוק חדש, שיקבע כי תקיפה בנשק בנוכחותו של מונרך תביא לעונש מאסר או הגליה של שבע שנים בנוסף להלקאה. חוק זה, שנקרא חוק הבגידה, התקבל בשנת 1842.
רוברט פיל עלה לבסוף לשלטון לאחר הבחירות של שנת 1841, אך במהרה נתקלה ממשלתו בקשיים בשל חוקי הדגן, שאותם ביקשו רוב הוויגים וחלק מהטורים לבטל. החוקים בוטלו בפרלמנט בשנת 1846, ופיל התפטר מיד לאחר מכן. המלכה פנתה ללורד ג'ון ראסל כדי שיקים ממשלה חדשה, אך ממשלתו, ובמיוחד שר החוץ החדש, לורד פלמרסטון, לא מצאו חן בעיני המלכה. לורד פלמרסטון נהג לפעול ללא אישור מהממשלה, מראש הממשלה או מהמלכה, וב-1849 אף התלוננה ויקטוריה רשמית בפני לורד ראסל על כך שפלמרסטון שלח מסרים רשמיים למנהיגים זרים ללא אישורה. אולם תלונותיה לא הועילו, ופלמרסטון פוטר מתפקידו רק ב-1851, לאחר שהכריז על תמיכת בריטניה במהפכתו של נפוליאון השלישי בצרפת, ללא אישור מראש הממשלה.
תקופת הנהגתו של לורד ראסל הייתה קשה לוויקטוריה גם מבחינה אישית. בשנת 1849 ירה מובטל אירי בשם ויליאם המילטון באקדח ליד כרכרת המלכה כשנסעה בלונדון, כדי להבהיל אותה. המילטון הועמד לדין באשמת עבירה על החוק של הנסיך אלברט משנת 1842, ונגזר עליו העונש המרבי של שבע שנות גלות.
ב-1850 נפצעה המלכה באורח קל במהלך ניסיון התנקשות נוסף: רוברט פייט, קצין צבא לשעבר (שככל הנראה סבל ממחלת נפש), הכה בראשה באקדחו בעודה בכרכרתה. הוא נשפט וקיבל את העונש המרבי.
יחסה של ויקטוריה לאירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלכה ויקטוריה אהבה לבקר באירלנד עוד בצעירותה, ופעמים רבות בחרה לנפוש בעיר קילארני שבמחוז קרי. בתחילה הייתה אהודה בקרב האירים, אך ב-1845 החל באירלנד רעב תפוחי האדמה הגדול, שנמשך ארבע שנים, הביא למותם של יותר ממיליון אירים, ולהגירתם של מיליון תושבים נוספים מהאי. אף שהמלכה תרמה מכיסה כ-2,000 לירות שטרלינג לתושבי אירלנד הרעבים, הם הביעו עוינות כלפיה, בעיקר בשל מדיניותו של ראש הממשלה ראסל, שהואשם בהחמרת הרעב.
ביקורה הרשמי הראשון של ויקטוריה באירלנד היה ב-1849. את הביקור ארגן המושל הבריטי של אירלנד, כדי להסיח את דעתם של האירים מהרעב וכד להבהיר לפוליטיקאים הבריטים את חומרתו. אף שהרעב פגע מאוד בתדמיתה של המלכה באירלנד, היא נותרה אהודה מספיק כדי שלאומנים איריים ישירו לה "אלוהים, נצור את המלכה" בפגישותיהם. עד שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 הידרדרה הפופולריות של המלכה באירלנד, בעיקר בשל סירובה לבקר בה לאחר שעיריית דבלין סירבה לברך את בנה אלברט אדוארד על נישואיו עם הנסיכה אלכסנדרה, ועל הולדת בנו הראשון, הנסיך אלברט ויקטור.
ביקורה האחרון של ויקטוריה באירלנד היה בשנת 1900, כשהגיעה לאי כדי לעודד אירים להתגייס לצבא הבריטי במלחמת הבורים. ביקורה נתקל בהתנגדות מצד לאומנים איריים שהונהגו על ידי ארתור גריפית', לימים מייסד השין פיין.
שנות אלמנותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מות אלברט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך אלברט מת ממחלת הטיפוס ב-14 בדצמבר 1861, כנראה בשל היגיינה גרועה בטירת וינדזור. מותו מוטט את ויקטוריה, שהתאבלה ולבשה שחורים בשארית ימיה. לאחר התאלמנותה, פרשה כמעט לגמרי מהחיים הציבוריים, מיעטה להגיע ללונדון, ואף כונתה "אלמנת וינדזור". היא האשימה את בנה אלברט אדוארד במות בעלה, משום שהאמינה כי חלה כשביקר אצל הנסיך הצעיר בקיימברידג', כדי לנזוף בו על התנהגותו הבלתי נאותה.
בידודה של ויקטוריה מהציבור פגע בתדמית המלוכה הבריטית, והגביר מאוד את האהדה לתנועה הרפובליקנית. היא בילתה את כל זמנה בבתיה שמחוץ ללונדון, בטירת בלמורל שבסקוטלנד, בבית אוסבורן שבאי וייט ובטירת וינדזור.
מאבקים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך אלברט התעניין מאוד בהתפתחויות שהביאה עימה המודרניות, ובעיקר בחידושים טכנולוגיים ובמהפכה התעשייתית. ויקטוריה רצתה להמשיך את מורשת המודרניזציה של אלברט, וימי שלטונה נחשבים לעידן של התחדשות. בשנים 1868–1880, במהלך המאבק על ראשות הממשלה בין ויליאם יוארט גלאדסטון הליברלי לבנג'מין דיזראלי השמרני, תמכה ויקטוריה בד'יזראלי. היא גם העניקה לו תואר אצולה, לאחר שביוזמתו הוכתרה ב-1876 לקיסרית הודו. בימי כהונתו של ד'יזראלי סיפחה בריטניה עוד מושבות לשלטונה, והייתה לאימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה. ד'יזראלי גם החזיר את עטרת המלוכה והכנסייה לתפארתה. לעומתו גלאדסטון היה ליברלי, ודגל בשחרור המושבות ובהענקת שלטון עצמי לאירלנד. לאחר מות ד'יזראלי התחדש המאבק בין גלאדסטון למרקיז סולסברי (בשנים 1880–1895), וויקטוריה תמכה בסולסברי השמרן.
יובל הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1887 חגגה ויקטוריה את יובל הזהב שלה, 50 שנות שלטונה. האירוע נחגג בנשף מפואר שאליו הוזמנו 50 ממלכי אירופה ומנסיכיה. למחרת חגג עִמה העם הבריטי בתהלוכה מפוארת שטרם נראתה כמותה במאל הלונדוני: המלכה-הקיסרית, בכרכרת הזהב, מלכי אירופה והעולם – מי על סוס ומי בכרכרה – וכן נציגות מרהיבה של כל המושבות.
יובל היהלום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-22 בספטמבר 1896 עברה ויקטוריה את המלך ג'ורג' השלישי כמונרך ששלט במשך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה הבריטית. המלכה ביקשה שהחגיגות לציון מאורע זה יידחו בשנה, כדי שיחפפו לחגיגות שישים שנות שלטונה. לחגיגות אלו, יובל היהלום, הוזמנו כל ראשי הממשלות של חבר העמים הבריטי, ובמהלכן צעדו לפני ויקטוריה חיילים מכל המושבות, כולל מנהיגים מהודו הבריטית, שהביעו כבוד למלכה שהייתה גם קיסרית הודו.
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך כל שנות אלמנותה בילתה ויקטוריה את תקופת חג המולד בבית אוסבורן שבאי וייט, שם נפטרה משבץ מוחי ב-22 בינואר 1901 בגיל 81. בעת מותה היו לצדה בנה, שעתיד היה להפוך למלך אדוארד השביעי, ונכדה הבכור, וילהלם השני, קיסר גרמניה. לפי בקשתה הניחו בניה את גופתה בארון הקבורה כשהיא לבושה בשמלה לבנה (המלכה לא לבשה לבן במשך 40 שנה, מאז מות הנסיך אלברט) ובהינומת החתונה שלה. לווייתה נערכה ב-2 בפברואר, והיא נקברה לצד הנסיך אלברט בגני פרוגמור שבטירת וינדזור. בשל שנאתה ללוויות שחורות, לבשה לונדון לכבודה בעת מותה צבעי סגול ולבן.
ירושת המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מותה של ויקטוריה שם קץ לשלטונו בן 187 השנים של בית הנובר בבריטניה. הואיל ובעלה היה שייך לבית סקסה-קובורג-גותה, יורשה, אדוארד השביעי, היה המונרך הבריטי הראשון משושלת זו.
מורשתה התרבותית והחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עידן שלטונה של ויקטוריה היה עידן המהפכה התעשייתית, על כל השפעותיה על החברה, בעיקר העיור המהיר והחרפת הבדלי המעמדות. תקופה זו תוארה בכתביו של צ'ארלס דיקנס, שכתב באותה עת. באותה תקופה, ובמידה רבה בהשראתה של המלכה ויקטוריה, נוצר מה שכונה בדורות הבאים "מוסר ויקטוריאני", שעיקרו נאמנות לערכים פוריטניים (במשפחה) וקפיטליסטיים (בחיי החברה).
צאצאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוויקטוריה ואלברט נולדו תשעה ילדים:
- ויקטוריה (1840–1901), נישאה לפרידריך השלישי, קיסר גרמניה. בנם היה וילהלם השני, קיסר גרמניה האחרון.
- אלברט אדוארד (1841–1910), ירש את אמו על כס המלוכה הבריטי כמלך אדוארד השביעי. נישא לאלכסנדרה, נסיכת דנמרק, בתו של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק.
- אליס (1843–1878), נישאה ללודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן. אחת מבנותיה, אלכסנדרה, נישאה לצאר ניקולאי השני והייתה לצארינה האחרונה של רוסיה. בתה היא ויקטוריה, נסיכת הסן. נכדה של ויקטוריה ונינה של אליס היה הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה.
- אלפרד (1844–1900), נישא למריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של הצאר אלכסנדר השני.
- הלנה (1846–1923), נישאה לכריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין, נינו של כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק. מהלנה לא נותרו כיום צאצאים.
- לואיז (1848–1939), נישאה לג'ון קמפבל, דוכס ארגייל התשיעי, המושל הכללי של קנדה.
- ארתור (1850–1942), נישא ללואיזה מרגרטה, נסיכת פרוסיה, נינתו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.
- לאופולד (1853–1884), נישא להלנה, נסיכת ולדק ופירמונט.
- ביאטריס (1857–1944), נישאה להנרי, נסיך בטנברג, נכדו של לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן ואחיו של לודוויג פון באטנברג שנישא לוויקטוריה, נסיכת הסן, אחייניתה של ביאטריס. היא אמה של ויקטוריה אאוחניה, סבתו של מלך ספרד לשעבר חואן קרלוס.
הזוג המלכותי השיא את ילדיו בצורה מחושבת לבני משפחות אצולה ברחבי אירופה, דפוס שהעניק לוויקטוריה את הכינוי "הסבתא של אירופה". כל חברי משפחות המלוכה האירופיות כיום מלבד שושלת המלוכה ההולנדית והנסיכים-שותפים של אנדורה הם צאצאים רחוקים של ויקטוריה. שושלת המלוכה של בלגיה אינה צאצאית של המלכה ויקטוריה אבל היא קרובת משפחה של המלכה מכיוון שמלך הבלגים הראשון, לאופולד הראשון, מלך בלגיה, היה דוד שלה. עם צאצאיה שמלכו או מולכים עדיין במדינות אירופה נמנים צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת; האראלד החמישי, מלך נורווגיה; קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה; מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק; קונסטנטינוס השני, מלך יוון (ואחותו סופיה, מלכת ספרד); חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד; ומיכאי הראשון, מלך רומניה. גם הטוענים לכתר של סרביה, רוסיה, פרוסיה, גרמניה וצרפת הם צאצאיה של ויקטוריה.
"המחלה המלכותית"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקטוריה הייתה נשאית של הגן הגורם למחלת ההמופיליה, שאותו העבירה לרבים מצאצאיה, ובשל כך קיבלה המחלה את הכינוי "המחלה המלכותית". לא ידוע על מקרים של המופיליה במשפחות מלוכה לפני ויקטוריה, ועדיין לא ברור כיצד הגיע הגן למשפחתה. גם בנותיה אליס וביאטריס היו נשאיות של המחלה, אך היחיד שחלה במחלה היה בנה השמיני, הנסיך לאופולד.
העברת גן ההמופיליה במשפחות המלוכה האירופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליס, נסיכת הממלכה המאוחדת, בתה של ויקטוריה, העבירה את הגן לשלושה מילדיה, לכל הפחות:
- פרידריך, נסיך הסן, מת בגיל שנתיים וחצי מדימום מוחי לאחר שנפל מחלון.
- אירן, נסיכת הסן, העבירה את המחלה לשניים משלושת בניה:
- ולדמאר, נסיך פרוסיה, שרד את המחלה אך לא היו לו ילדים.
- היינריך, נסיך פרוסיה, מת מדימום בגיל ארבע.
- אלכסנדרה, נסיכת הסן, קיסרית רוסיה כאשתו של הצאר ניקולאי השני, העבירה את המחלה לבנה היחיד:
- אלכסיי ניקולאייביץ', יורש העצר של רוסיה, אחד מחולי ההמופיליה המפורסמים בעולם. מחלתו וחולשתו של אלכסיי היו בין הגורמים שתרמו לנפילתה של האימפריה הרוסית ב-1917.
- הנסיך לאופולד, דוכס אולבני, היה חולה במחלה (אחד היחידים באותה התקופה ששרד את המחלה). העביר את הגן לבתו היחידה:
- הנסיכה אליס, רוזנת אתלון, העבירה את המחלה לבנה הבכור:
- רופרט, נסיך טק, היה חולה במחלה ומת בגיל 21 מדימום מוחי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים.
- הנסיכה אליס, רוזנת אתלון, העבירה את המחלה לבנה הבכור:
- ביאטריס, נסיכת הממלכה המאוחדת, העבירה את המחלה לשניים מילדיה, לפחות:
- ויקטוריה יוג'ני, נסיכת בטנברג, העבירה את המחלה לשניים מילדיה:
- אלפונסו, נסיך אסטוריאס, יורש העצר לכתר הספרדי, מת בגיל 31 מדימום פנימי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים.
- גונזאלו, נסיך ספרד, מת בגיל 20 מדימום פנימי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים.
- לאופולד, נסיך בטנברג, מת בגיל 33 מדימום במהלך ניתוח בברכו.
- ויקטוריה יוג'ני, נסיכת בטנברג, העבירה את המחלה לשניים מילדיה:
מורשתה של המלכה ויקטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת שלטונה של ויקטוריה סימנה את המעבר ההדרגתי למונרכיה החוקתית הבריטית המודרנית. סדרת חוקים שהתקבלו במאה ה-19 הגבירו את כוחו של בית הנבחרים על חשבון כוחם של בית הלורדים והמלכה, ותפקיד המונרך הבריטי הפך ליותר ויותר סמלי ופחות מעשי.
מאחר ששלטונה של ויקטוריה היה סמלי יותר מאשר פוליטי, היא שמה דגש על נושאי המוסר וערכי המשפחה, בניגוד לשערוריות המיניות, הכספיות והאישיות שהיו קשורות למלכים הקודמים מבית הנובר, שהורידו את ערכה של המונרכיה הבריטית. שלטונה של ויקטוריה יצר את הרעיון הבריטי של "מונרכיה משפחתית", שאיתו יכול היה המעמד הבינוני המתפתח להזדהות.
מבחינה בינלאומית ויקטוריה הייתה דמות חשובה ביותר, לא רק כשליטת האימפריה החזקה בעולם, אלא גם דרך קשרי משפחה בינה לבין משפחות המלוכה האירופיות האחרות, שאותם יצרה דרך נישואים מחושבים של ילדיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היו כל המונרכים של המדינות שנלחמו אחת בשנייה נכדיה של ויקטוריה או נשואים לאחד מנכדיה.
מקומות רבים ברחבי העולם קרויים על שם ויקטוריה: שתי מדינות באוסטרליה (ויקטוריה (אוסטרליה) וקווינסלנד); שתי בירות קנדיות ויקטוריה (בקולומביה הבריטית) ורג'ינה (בססקצ'ואן); ויקטוריה, בירת איי סיישל; אגם ויקטוריה ומפלי ויקטוריה באפריקה, ועוד.
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המלכה ויקטוריה באתר הרשמי של בית המלוכה הבריטי
- מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 1
- מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 2
- מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 3
- יומניה של המלכה ויקטוריה
פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״סינדרלה של היהודים״ באתר ״כאן״- התנקשויות ורדתה בילדיה: כיצד הפכה ויקטוריה למלכה החזקה בבריטניה?
- ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ויקטוריה (1819-1901), מלכת בריטניה הגדולה, דף שער בספרייה הלאומית
