ויליאם פיט האב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם פיט האב
William Pitt, 1st Earl of Chatham
ויליאם פיט האב
ויליאם פיט האב
לידה 15 בנובמבר 1708
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה
פטירה 11 במאי 1778 (בגיל 69)
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
מקום קבורה מנזר וסטמינסטר
השכלה
מפלגה המפלגה הוויגית
בת זוג הסטר פיט
ראש ממשלת בריטניה ה־9
30 ביולי 176614 באוקטובר 1768
(שנתיים ו־11 שבועות)
מונרך בתקופה ג'ורג' השלישי
הלורד שומר החותם
30 ביולי 176614 באוקטובר 1768
(שנתיים ו־11 שבועות)
חבר הפרלמנט של בריטניה הגדולה
18 בפברואר 17354 באוגוסט 1766
(31 שנים)
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ויליאם פיט, הרוזן מצ'טהאם, הידוע גם כויליאם פיט האב, (באנגלית: William Pitt, 1st Earl of Chatham‏; 15 בנובמבר 170811 במאי 1778) היה מדינאי בריטי שעמד בראש ממשלת בריטניה בין השנים 1766 ל-1768. קודם לכהונתו כראש הממשלה כיהן פיט כשר החוץ בממשלת בריטניה והיה הכוח המניע מאחורי הצלחתה של זו במלחמת הצרפתים והאינדיאנים.

עם פרוץ מלחמת שבע השנים מונה פיט לשר החוץ הבריטי והסדיר את המדיניות הממשלתית במלחמה לעירוב רוב הכוחות הבריטיים במאבק הימי ובמאבק על המושבות באמריקה הצפונית ובתת-היבשת ההודית. פיט הסדיר תמיכה לאומית במאמץ המלחמה ויצא בקריאה לשים את חילוקי הדעות הפוליטיים בצד לנוכח המאבק. בסיומה של המלחמה פוטר פיט מתפקידו אך השיג תהילת עולמים על הישגו שהוביל לכיבוש הבריטי של כל צרפת החדשה והודו הצרפתית. בסיום המלחמה נותר הצי המלכותי הבריטי כחזק באירופה וצרפת, יריבתה ארוכת השנים של בריטניה, איבדה מכוחה.

בהמשך כיהן פיט כראש ממשלת בריטניה במשך שנתיים אשר במהלכן פעל למנוע משבר ביחסיה של בריטניה, "ארץ האם", עם מושבותיה האמריקאיות - משבר יחסים שבסופו של דבר הוביל למלחמת העצמאות של ארצות הברית. למרות המלחמה שפרצה בסופו של דבר בין שלוש עשרה המושבות לבין בריטניה כמעט עשור לאחר סיום כהונתו של פיט, הוא זכור בהערכה רבה בארצות הברית על פועלו לשמר את דרישותיהם וצורכיהם של בני המושבות וייצוגם בפני הפרלמנט הבריטי.

כינויו "ויליאם פיט האב" נועד להבדילו מבנו, ויליאם פיט הבן, שהיה אף הוא ראש ממשלת בריטניה בתקופה מאוחרת יותר. על שמו נקראת העיר האמריקנית פיטסבורג. לעיתים מכונה פיט בתואר האצולה שלו, צ'טהאם (Chatham).

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם פיט נולד בווסטמינסטר, אנגליה, לרוברט פיט, בנו של מושל העיר ההודית מדראס, תומאס פיט. זה האחרון נודע בכך שמכר יהלום בשווי 135,000 לירות שטרלינג לפיליפ השני, דוכס אורליאן, העוצר הצרפתי עבור לואי החמישה עשר, מלך צרפת. תומאס פיט, אשר הודות לעסקה שקידם עם העוצר הצרפתי נודע בכינוי "יהלום" (Diamond), היה אדם חם מזג אשר נהג להיכנס רבות לוויכוחים עם מקורביו, בהם גם אשתו. התנהלותו של תומאס עם סובביו הושפעה רבות ממצבו הבריאותי עקב מחלת השיגדון בה הוא חלה, אשר לעיתים הובילה אותו לדיכאון עקב כאב כרוני. אף על פי כן, נודע תומאס בסבלנות שרכש לנכדו ויליאם. באווירה המשפחתית למד ויליאם הצעיר משמעת מאביו ומסבו.

סכום העתק שהתקבל מהעוצר הצרפתי הפך את משפחת פיט למשפחה אמידה, ופיט קיבל את חינוכו בבית הספר איטון היוקרתי. ב-1727 התקבל לטריניטי קולג' באוקספורד, אך נאלץ לעזבו בשל מחלת השיגדון התורשתית וחשוכת המרפא[1] בה לקה. המחלה מנעה מפיט מלהשתתף ברכיבה על סוסים ובציד. ב-1728 נשלח ללמוד משפטים באוניברסיטת אוטרכט ברפובליקה ההולנדית. השכלתו הקלאסית הביאה אותו לחקות בפעילותו ובמחשבתו פוליטיקאים מימי הרפובליקה והאימפריה הרומית. פיט נהג לקרוא ולשנן נאומים של מרקוס טוליוס קיקרו. בימיו בפרלמנט פעל פיט להעתיק את הרטוריקה של פוליטיקאים רומים שונים בנאומיו. בגין יכולותיו אלו נחשב לאחד מהנואמים החזקים, המשפיעים והסוחפים ביותר בתולדות הפוליטיקה של בריטניה.

פיט התנגד למעורבות בשירותיה של הכנסייה האנגליקנית ונותר מרוחק ממוסדות דתיים לאורך חייו. לאחר סיום לימודיו ברפובליקה ההולנדית שב פיט לבית משפחתו. בהמשך, נשלח בידי אביו לנהל נכס משפחתי קטן בקורנוול, שאותו כינה "מקום מסתור מקולל" באחד ממכתביו הרבים לאחותו הנאמנה, נאן (אן) פיט. פיט השיג תמיכה להעשרת אופקיו באמצעות ריצ'רד טמפל, הוויקונט קובהאם הראשון (אנ'), שהתגורר באחוזה בבקינגהאמשייר, אליה באו פיט וחבריו לבקר. קובהאם היה הפטרון של פיט ושלח אותו אל 'הטיול הגדול' באירופה, טיול מסורתי של צעירים מבני המעמדות הגבוהים ברחבי אירופה. במהלך טיולו ביקר פיט בצרפת ובשווייץ. עם שובו של פיט מטיולו, מינה אותו קובהאם למשרה צבאית ברגימנט הפרשים האישי שלו.

חבר הפרלמנט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1735 נבחר פיט בן ה-27, חבר המפלגה הוויגית, לבית הנבחרים הבריטי. הוא נבחר במחוז הבחירה "אולד סארום"(Old Sarum), הנמנה עם מחוזות הבחירה הרקובים,[2] והתנגד נמרצות לממשלת בריטניה בהנהגתו של ראש הממשלה רוברט וולפול. בשנים אלה נעשה גם למקורבו של יורש העצר פרדריק, נסיך ויילס, בנו של המלך ג'ורג' השני. וולפול נשא במשרת ראש הממשלה מאז 1720, והעניק מונופול על פטרונות[דרושה הבהרה]. התנועה הפוליטית של "הפטריוטים" (ובהם פיט) הצטרפו לחברים וויגים חסרי שביעות רצון נוספים לגיבוש כוח אופוזיציה בתמיכתו של פרדריק, נסיך ויילס, שנוכר באופן חריף מאביו, המלך ג'ורג' השני.

בתחילת המאה ה-18 טרם נוצרו מפלגות פוליטיות רשמיות, והסמכות הפוליטית, יחד עם ההזדמנויות הכספיות שהביאה איתה, הייתה נתונה לחסותן של קומץ משפחות בעלות נכסים, כמו גם לחסותו של המלך, שכן החלטה שלא תתאים לרצונו, גם אם עברה ברוב קולות בפרלמנט, נחשבה לפשע בגידה. נאום הבכורה של פיט בפרלמנט היה כל כך ביקורתי כלפי משרד ראש הממשלה עד לנקודה שוולפול חשב לבטל את תפקידו בהנהגה הצבאית של יחידת הפרשים של הלורד קובהאם. בשנת 1737 מינה הנסיך מוויילס את פיט לאחד מבכירי יועציו בשכר של 400 ליש"ט בשנה. כשרונותיו כנואם התבררו במהרה. הוא התייחס שוב ושוב ל"קולה של אנגליה", אותו היה כביכול צריך לחפש מחוץ לפרלמנט עקב ניכורו של הפרלמנט מהאוכלוסייה אשר בשמה אמור היה לפעול. פיט טען שהוא מדבר בשם האינטרסים המסחריים ואפילו בשם המושבות מעבר לים, אשר כמעט ולא היו מיוצגים כלל. הוא השתמש בטיעונים שהרחיקו הרבה מעבר לאינטרסים הקרובים של משפחות האצולה שתמכו במפלגה הוויגית, אך הוא יצר קשרי ידידות מתמשכים ובעלי ערך עם בעלי ההון של הסיטי של לונדון בהתנגדותו להתנהלות הזהירה של וולפול במחלוקות עם ספרד הבורבונית בנוגע לסחר בחופי מערב תת-היבשת ההודית.

וולפול ירד מהשלטון בשנת 1742 והוחלף בממשלה שכללה חלק מעמיתיו הוותיקים, דוגמת תומאס פלהם-הוליס, דוכס ניוקאסל הראשון, ופיליפ יורק, הרוזן הראשון של הרדוויק (אנ'). ג'ון קרטרט, רוזן גרנוויל השני, שבעבר היה ממתנגדיו הגדולים של וולפול, התמנה לשר החוץ הבריטי. "הנערים הפטריוטים" שהתנגדו נחרצות לוולפול, שפיט היה המנהיג המוכר בהם, לא נכללו בממשלה החדשה. תנועת "הנערים הפטריוטים" התנגדו לקרטרט עוד יותר נמרצות מכפי שהתנגדו לוולפול. במקור תמך פיט במעורבות הבריטית במלחמות היבשתיות על אדמת אירופה, אך עם פריצתה של מלחמת הירושה האוסטרית התנגד נחרצות לשליחת החיילים הבריטיים לשמור על נסיכות הבוחר מהנובר (נסיכות בוחר בתוך האימפריה הרומית הקדושה אשר הייתה בריבונותו של המלך ג'ורג' השני) מפני הצבא הצרפתי וגינה את קרטרט "שר החיילים בהנובר". על עמדתו של פיט בעניין המלחמה שמר לו המלך ג'ורג' השני טינה.

פיט התעקש שיש לפעול נגד צרפת במערכה בימים ובמושבות הצרפתיות הקולוניאליות, ולא ביבשת האירופאית. כאשר נאלץ קרטרט להתפטר בשנת 1744, מילאו ניוקאסל ואחיו הנרי פלהאם את תפקידו ורצו לכלול את פיט במנהל המשרדים, אך ג'ורג' השני סירב לקבל אותו לפעילות בתוך הממשלה. בתקופה זו הופיע פיט לראשונה בפני הפרלמנט לאחר החמרה של מצבו הבריאותי עקב התפרצות מחלת השיגדון שלו. פיט היה עטוף תחבושות, על קביים, ועם מגף ענק על כף רגלו, כשהוא מנסה להסתיר בכך את מחלתו. עם פריצתו של המרד היעקוביטי של 1745 במהלכו ניסה צ'ארלס אדוארד סטיוארט להשיג ידיו על הכתר הבריטי דרך טענתו לכתר של סבו, ג'יימס השני, מלך אנגליה לשעבר, הסכים המלך לקבלת המינוי של פיט לפעילות במשרד החוץ. ב-1746 מונה פיט כחבר במועצה המייעצת למלך (Privy Council) וג'ורג' השני הביא למינויו לאחראי על חלוקת המשכורות של עובדי המדינה. תפקיד מנהל השכר היה אחד המבוקשים בממשלה וכלל פרצות לשחיתות שלטונית. פיט שימר תדמית של אדם מוסרי וישר בכך שסירב לקחת משכורת שנתית עבור עצמו בת יותר מ-4,000 ליש"ט.

חולי, פרישה ושיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ראש הממשלה הנרי פלהם נפטר במהלך כהונתו בשנת 1754, קיווה פיט להחליפו. אך לאחר מאבקים פוליטיים ותככים רבים, נטשו אותו ניוקאסל והנרי פוקס (לימים הברון הראשון הולנד הראשון). לאחר מכן היה על פיט להתמודד עם התפרצות מחודשת של מחלתו ופרש לאחוזתו החדשה בבאת'. עם אובדן תמיכתם של ניוקאסל ופוקס, הייתה הקריירה הפוליטית של פיט בשפל. פיט, שהיה רווק נכה ומזדקן, התאהב בליידי הסטר גרנוויל, התארס עמה, והם התחתנו בנובמבר 1754. הסטר הייתה בת 33 ופיט בן 46, והיא העריצה אותו. היא הייתה אישה נאה, חכמה, סבלנית ומעשית להפליא - במיוחד בנוגע לכסף, סידור משכנתאות, הסדר חלוקות כספים וחלוקה בין הונה האישי להון בעלה, בשנים בהן היה חולה מכדי להסדיר את ההון המשפחתי באופן עצמאי.

הנישואים היו בריאים ואידיאליים לשני בני הזוג והובילו להקמת גרעין משפחתי מסודר ואוהב ("הרגלים" כינה אותם פיט). לאחר הנישואין השתפר מצבו הבריאותי של פיט. מאוחר יותר עסק פיט במשך זמן ממושך בעיסוקיו האישיים ולא התרברב בעבודתו הפוליטית למשך שנה.

עקב ההתקפות שלו על משרד ניוקאסל, בשנת 1755 פוטר פיט ממשרד חלוקת השכר. גיסו, הרוזן טמפל, עזר לפיט ולמשפחתו בקשייהם הכלכליים בקצבה שנתית של 1,000 ליש"ט.

פרוץ מלחמת שבע השנים העניק לפיט את ההזדמנות לה ציפה להשגת משרה מדינית בכירה. המלחמה התנהלה בעיקרה בין בריטניה וממלכת פרוסיה עם תומכותיהן נגד האימפריה האוסטרית וממלכת צרפת עם תומכותיהן, אשר אליהן הצטרפו עם הזמן גם האימפריה הרוסית והאימפריה הספרדית. המלחמה החלה בהפסדים כבדים ובבלבול מדיניות ניכר בממשל הבריטי. הדרישה שעלתה בקרב חברי פרלמנט רבים למינויו של פיט למשרד החוץ הובילה אותו לצאת בנאום ישיר מול הפרלמנט, בו הכריז: "אני בטוח שאני יכול להציל את המדינה הזאת, ואף אחד אחר לא יכול". בנובמבר 1756 מונה למשרד לאחר שניוקאסל הודח מתפקידו, כשויליאם קוונדיש, הדוכס הרביעי מדבונשייר מכהן כראש הממשלה. ביוני 1757 חזר ניוקאסל למשרת ראש הממשלה אך לא התערב רבות במנהל החוץ של פיט.

שר החוץ הבריטי (1756-1761)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1756, לאחר כהונה בתפקידים ממלכתיים, מונה פיט למשרת מזכיר המדינה למחלקה הדרומית, וכן לתפקיד השר המקשר בין הממשלה לבית הנבחרים. מתוקף תפקידו היה אחראי לאנגליה, ווילס, אירלנד והמושבות הבריטיות בצפון אמריקה. בתפקידו זה כיהן עד 1761, עם הפסקה קצרה ב-1757, לאחר שפוטר על ידי המלך. פיט קבע שבמלחמה יש לרכז את המאמץ הצבאי הבריטי במערכה הימית ובמערכה במושבות הקולוניאליות. הוא החיה את הסדר הקמת המיליציות בשלוש עשרה המושבות של אמריקה הבריטית, הורה על גיוס מחודש, הצטיידות מחודשת וארגון מחדש של הצי המלכותי הבריטי, וביקש לאחד את כל המפלגות ואת דעת הקהל מאחורי מדיניות מלחמה קוהרנטית ומובנת. הוא תפס את המערכה באמריקה נגד צרפת החדשה והמערכה נגד הודו הצרפתית כמטרות העיקריות של האסטרטגיה הבריטית: הוא שלח את משלחותיו העיקריות לאמריקה, כדי להבטיח את כיבוש קוויבק ולואיזיאנה הצרפתית. במקביל, העביר פיט תמיכה כספית נרחבת לחברת הודו המזרחית הבריטית במאבקה נגד חברת הודו המזרחית הצרפתית.

ריכוז הכוחות הבריטיים התרחש מחוץ למערכה היבשתית, לכן הייתה פעילותה של בריטניה מצומצמת בזירה האירופית, ועיקר פעילותה שם התבטאה בסיוע לפרוסיה בהנהגתו של פרידריך השני, מלך פרוסיה. פיט סבסד וחיזק את צבאותיו של פרידריך כדי להסיט כמה שיותר כוחות צרפתים ליבשת, בעוד הצי הבריטי המלכותי הטריד את הצרפתים בחופיהם שלהם, בהודו המערבית ובאפריקה והטיל מצור ימי על חופיה של צרפת. פיט שינה את מטה ההנהגה הצבאית הבריטית ומינה לפיקוד על המערכה באמריקה את ג'פרי אמהרסט, ברון אמהרסט הראשון. במהלך שנת 1759, "שנת הניצחונות" הבריטיים של המלחמה, כתב הסופר הוראס וולפול בהתפעלות על יכולותיו של פיט ופעילותו המנהלית לאורכה של המלחמה. עיקר הפעילות הצבאית התבצעה במסגרת מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, הזירה האמריקנית של מלחמת שבע השנים, שבה הכתה בריטניה את צרפת ללא תנאי תוך השגת ויתור צרפתי על צרפת החדשה - המושבה הצרפתית שהחלה להתהוות בצפונה של אמריקה. פיט היה מעורב בזירה זו לפרטי פרטים. הוא למד את מפות האזור, בפרט לאחר הניצחונות הצרפתיים עד 1757. הוא הביא לגיבוש תוכנית אסטרטגית בשנת 1758, וממקום מושבו בלונדון, שלח הוראות לקציני הצבא שלו ועודד את רוחם.

"רצוי מאוד יהיה", כתב בדצמבר 1758 לגנרל אמהרסט, "שאפשר יהיה להמשיך בפעולות מעבר לאגם אונטריו עד לניאגרה, ושתוכל לאפשר לעצמך לפתוח בפעולה נגד המצודה שם, שהצלחתה תסייע לכונן שליטה רצופה על האגם, ובתוך כך גם לנתק את הקשר בין קנדה למושבות הצרפתיות בדרום."[3] לתוצאות המלחמה, שבצפון אמריקה הסתיימה למעשה כבר ב-1760 עם כיבוש קוויבק סיטי ומונטריאול[4] היו השלכות ארוכות טווח על מעמדה של בריטניה בעולם כמעצמה, וכאדריכל הניצחון זכה פיט בתהילת עולם.

בשנת 1760 עלה לשלטון המלך ג'ורג' השלישי. הוא ויועציו היו עוינים לפיט, והוא נאלץ להתפטר באוקטובר 1761. הגורם הישיר להתפטרותו של פיט ממשרד החוץ נבע מחוסר יכולתו למנוע מספרד להישאר מחוץ למלחמה. פיט לבדו לא עייף ממלחמה. הוא נטה לרכז את כל התנהלות הממשלה בידיו ועבד במרץ. אופיו המתנשא שהרחיק רבים, והתייחסותו הגבוהה לענייני המנהל כמעל לפוליטיקה, זיכו אותו בכבוד ובהערצה אך במעט ידידות.

המשך דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפטרותו לוותה בהענקת תואר אצולה עבור רעייתו הסטר והענקת קצבה ממשלתית שנתית למשפחת פיט בסך 3,000 ליש"ט. פיט התנגד בחריפות לתנאי חוזה פריז, שנחתם ב-1763 ושם קץ למלחמה, וסבר שתנאי ההסכם אינם הולמים את ממדי הניצחון הבריטי. הוא התנגד להחזרת "איי הסוכר" בקריביים לצרפת, להישארותה של צרפת בפודוצ'רי שבהודו, ולזכויות הדיג שנותרו לצרפתים בניופאונדלנד. בצד הוויתורים לצרפת קבל גם על הפניית הגב לפרוסיה, שותפתה של בריטניה במלחמה.

לבריטניה לא הייתה ברירה אלא לחתום על ההסכם: חובה הלאומי שעמד טרום המערכה ב-1755 על כ-74 מיליון לי"ש, האמיר ב-1763 ל-133 מיליון לי"ש. לשם כך חוקקה בריטניה ב-1765 את חוק הבולים, אשר החיל מס בולים על המושבות בצפון אמריקה, ואשר קבע כי כל מסמך רשמי או חוקי – עיתון, רישיון, חוזה שכירות וכדומה חייב להיות מבוייל. החוק נועד לממן חלק מהוצאות המלחמה, אך בסופו של דבר האיץ את פריצתה של מלחמה אחרת - מלחמת העצמאות האמריקאית. פיט תמך באמריקאים ובביטול החוק, וזה אכן בוטל ב-1766, אך במקומו התקבל חוק אחר, החוק ההצהרתי, שהצהיר על כפיפותן של המושבות לכתר ולחוק הבריטי.

ראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל האצולה של בית משפחת פיט
סמל העיר פיטסבורג מעוצב בתבנית סמלה של משפחת פיט.

ב-1766 עם התפטרותו של ראש הממשלה המכהן רוקינגהאם, מונה פיט לתפקיד ראש הממשלה ולתפקיד הלורד שומר החותם. הוא מונה גם לבית הלורדים ולצורך כך קיבל את התואר "הרוזן מצ'טהאם". הוא ערך שורה של מינויים בממשלתו - את צ'ארלס טאונסנד מינה לתפקיד שר האוצר, ואת הרוזן משלבורן לתפקיד שר החוץ. בתקופה זו התמקד ביחסים עם המושבות בצפון אמריקה, בשמירה על קיום תנאי חוזה פריז על ידי צרפת וספרד, ובמעמדה של חברת הודו המזרחית הבריטית. ב-1767 העלה טאונסנד את המיסים על תה, נייר, וסחורות אחרות והעלה עליו את חמתם של המתיישבים האמריקאים. הוא עשה זאת ללא התייעצות עם פיט, וכנראה גם בניגוד לדעתו של זה.

העדפתו של פיט לא הייתה מנהל פוליטי אלא מדיניות - בראש ובראשונה מדיניות חוץ. פיט חשש מהבידוד הבריטי ביחס לאירופה. פיט ראה בצפון אירופה 'מערכת איתנה ומוצקה' סביב הברית המחודשת של בריטניה עם רוסיה ופרוסיה. הוא פעל באופן מתמשך בניסיון להסדיר ברית חדשה בין בריטניה, רוסיה ופרוסיה, אשר תמנע את עלייתה מחדש של צרפת כמעצמה המובילה באירופה. המשא ומתן להסדר ברית נתקל במאבקי מילים ממושכות שפוגגו את תוקף יוזמתו של פיט. פיט לא נקט יוזמות נוספות במדיניות החוץ. הוא היה מעורב בסכסוכים טריטוריאליים עם ספרד, אך ראה אותם כמשניים. מדיניות החוץ והמושבות היו בראש מעייניו. חשיבותה של הודו להתפתחות של האימפריה הבריטית הייתה ברורה ופיט התעקש שנושא ההשפעה הבריטית בהודו יטופל על ידי חקירה פרלמנטרית ולא במשא ומתן של הממשלה עם חברת הודו המזרחית הבריטית. פיט ראה את הזכויות הטריטוריאליות בהודו כשייכות לכתר ולא לחברת הודו המזרחית, והסדיר הסכם שאיפשר לחברה לנהל את הזכויות שלה מול משרד האוצר.

בתחילת דצמבר 1766 פרש פיט זמנית עקב מחלתו לבאת', לאחר שנאם פעמיים בלבד מול בית הלורדים. אחרי חג המולד, כשלא הצליח לחזור לתפקוד מלא, הגיעה החקירה הפרלמנטרית בנוגע לחברת הודו המזרחית למבוי סתום. ככל שנמשכו החקירה והמשא ומתן, סירב פיט לתת ייעוץ בנושאים מהותיים, והפנה את כל הנחישות ל'חוכמת הפרלמנט'. עם זאת, הוא נתן הנחיות לגבי הליך החקירה. הוא המשיך לחשוף את ענייני החברה לראשונה לביקורת ציבורית, תוך שהוא מנסה לעורר חקיקה כלשהי להגבלת סמכויותיה של החברה. כך ניתן לפיט קרדיט על קביעת עקרון ההתערבות הפרלמנטרית בהודו הבריטית. אולם אף על פי שהמשא ומתן הביא לתרומת החברה לקופה הארצית, סוגיית הזכויות לא הוסדרה.

פיט שקע בכאבים כרוניים שהובילו אותו לדכדוך ממושך ומנעו ממנו למלא את מטלותיו בתור ראש הממשלה. עקב התקשותו למלא את דרישות התפקיד איבדו רבים מחברי הפרלמנט את אמונם בראש הממשלה. ג'ורג' השלישי, שבמקור האמין ביכולותיו של פיט עם מינויו לראש הממשלה, איבד גם כן את אמונו. מחלתו הכרונית של פיט הייתה הגורם המרכזי שעורר את התמוטטות ממשלו והשאיפות הפוליטיות שלו. עם זאת, שורשי הכישלון היו עמוקים יותר. עוד לפני שהמחלה הכריעה אותו, התבררה לפרלמנט שיטת התנהלותו הממשלתית, כאשר בקבינט שמר על רוב ההתנהלות השלטונית בידיו וסירב פעמים רבות לחלוק מטלות וסמכויות. הוא לא נהג לשתף במטלותיו את עמיתיו לקבינט או למפלגה ולא נהג להסביר להם את מדיניותו, או לנקוט באמצעים למזער את הסיכונים להתנגדות בקרב הפרלמנט. אוגוסטוס הנרי פיצרוי, הדוכס השלישי מגרפטון העיר בעצב, "הלורד צ'טהאם, עם כישרונותיו הגבוהים, לא היה בעל כישורים באנושיות"[5]. קשיים פיזיים רק החמירו את חוליו של פיט, אשר התמוטט מספר פעמים כתוצאה מהם. באוקטובר 1768, לאחר כשנתיים של כהונה, פרש פיט מתפקיד ראש הממשלה.

סמואל ג'ונסון כתב כי

"וולפול היה שר שהמלך נתן לעם, פיט היה שר שהעם העניק למלך."

שנים אחרונות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראס וולפול כתב על פיט באחד ממכתביו, בעקבות כיבוש האי מרטיניק ב-1761: " אני אומר לך כי (בכושר הדיבור שלו) כבש את מרטיניק... לרומאים לקח שלוש-מאות שנה לכבוש את העולם. אנו הכנענו את כדור הארץ בשלושה מסעות מלחמה, וגודלו של כדור הארץ, אם יורשה לי לומר, לא השתנה מאז."[6] פיט המשיך לכהן תקופת מה בבית הלורדים, וקרא ללא הועיל להתפייסות עם המתיישבים האמריקאים, בטרם יהיה מאוחר מדי. הוא מת ב-1778, שבע מהחיים הפוליטיים, חוזה בחששותיו הגרועים ביותר קורמים עור וגידים עם הצהרת העצמאות האמריקאית ב-1776. פיט נפטר במהלך דיון בבית הנבחרים. חברי בית הנבחרים הסכימו פה אחד לקיום הלוויה במנזר וסטמינסטר על חשבון האוצר הלאומי. הלורדים, לעומת זאת, הצביעו בהצבעה שעברה ברוב קטן שלא להיות נוכחים בהלוויה. ההלוויה התקיימה ב-9 ביוני, וארון קבורתו של פיט הועמד במנזר למשך יומיים והביא לביקורם של תושבים רבים. תשומת הלב הציבורית הממושכת שניתנה למותו הייתה עזה, אך קצרה. פיט אכן היה כבר "מת בבחינה פוליטית", כפי שניסח זאת הוראס וולפול. רק מעטים, בהם תומכיו האדוקים, אכן ציפו ממנו שיבה לגדולה פוליטית קודם פטירתו.

חמש שנים לאחר מותו, נבחר בנו, ויליאם פיט הבן, לראשות ממשלת בריטניה.

בארצות הברית זכה פיט לכבוד רב, הן בשל השפעתו המכרעת על הגבולות, והן בשל תמיכתו במתיישבים בשנים שלאחר המלחמה. בין היתר קרויה על שמו העיר פיטסבורג שבפנסילבניה. סמל העיר מעוצב לפי תבנית סמל האצולה של משפחת פיט. העיר פיטסבורג שוכנת במקום בו ניצב פורט דוקן, אחד המעוזים הצרפתיים שבו החלה למעשה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, ושנפילתו סימנה את תחילת השלב המכריע במערכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם פיט האב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במאה ה-18 הייתה מחלת השיגדון חשוכת מרפא.
  2. ^ מחוזות כפריים שבהם מספר בעלי זכות הבחירה נמוך מאוד, עד כדי כמה עשרות. במחוז סארום היו ב-1831 רק 11(!) בעלי זכות בחירה
  3. ^ מקור: וינסטון צ'רצ'יל, ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית, כרך 3).
  4. ^ מלחמת שבע השנים הסתיימה רשמית רק ב-1763 עם חתימת חוזה פריז
  5. ^ האוטוביוגרפיה של גרפטון, עמוד 103
  6. ^ מקור באנגלית



הקודם:
צ'ארלס ווטסון-ונטוורת', המרקיז השני מרוקינגהם
ראש ממשלת בריטניה
17661768
הבא:
אוגוסטוס פיצרוי, הדוכס מגראפטון