וילהלם גוסטלוף (אונייה)
 | |
| "וילהלם גוסטלוף" כאוניית בית-חולים, 1939 | |
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית נוסעים |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| חברת ספנות | ארגון חזית העבודה הגרמנית באמצעות חברת הספנות המבורג סוד |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | בלום את פוס |
| תחילת הבנייה | 1 באוגוסט 1936 |
| הושקה | 5 במאי 1937 |
| תקופת הפעילות | 15 במרץ 1938 – 30 בינואר 1945 (6 שנים ו־46 שבועות) |
| אחריתה | הופקעה על ידי הקריגסמרינה ב-1 בספטמבר 1939; הוסבה לאוניית בית-חולים ב-20 בנובמבר 1940, טורפדה וטבעה ב-30 בינואר 1945 |
| מיקום | 55°04′N 17°25′E / 55.07°N 17.41°E |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה  |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 1,200 טונות |
| תפוסה | 25,484 טון תפוסה (ברוטו) |
| אורך | 208.50 מטרים |
| רוחב | 23.59 מטרים |
| שוקע | 4.8 מטרים |
| מהירות | 15.5 קשרים (29 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 417 אנשי צוות (כאוניית נוסעים), 173 אנשי צוות (כאוניית בית חולים), 1,465 נוסעים (מתוכנן) |
| מספר נוסעים |
1,463 |
| טווח שיוט | 12,000 מייל ימיים במהירות 15 קשרים |
| גובה התרנים | 56 מטרים מהשדרית |
| הנעה | 4 מנועי דיזל מתוצרת MAN, בהספק 9,500 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים ארבעה-להביים |
  | |
"וילהלם גוסטלוף" (בגרמנית: Wilhelm Gustloff) הייתה אוניית נוסעים של צי המלחמה הגרמני, שהוטבעה במימי הים הבלטי ב-30 בינואר 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה, על ידי צוללת הצי הסובייטי S-13 עליה פיקד אלכסנדר מרינסקו. על סיפונה של וילהלם גוסטלוף נמצאו פליטים גרמנים אזרחיים וכן חיילים מן הצבא והצי, שפונו ממזרח פרוסיה לאחר שכותרה על ידי הצבא הסובייטי. על פי אחת ההערכות טבעו עם האונייה 9,343 נוסעים מתוך מעל 10,000 שהפליגו על סיפונה, מה שהופך את טביעתה לאסון הימי הגדול בהיסטוריה. האונייה נקראה על שם וילהלם גוסטלוף, מייסד ומנהיג סניף המפלגה הנאצית בשווייץ, שנורה למוות ב-1936 על ידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר.
תולדות האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"וילהלם גוסטלוף" הייתה אוניית הנוסעים הראשונה שנבנתה במיוחד עבור "כוח באמצעות שמחה" (Kraft durch Freude, KdF), חברת-בת של "חזית העבודה הגרמנית" (בגרמנית: Deutsche Arbeitsfront ,DAF). הארגון הוקם כדי להעניק לפעילי המפלגה הנאצית, לפועלים גרמנים ולמשפחותיהם, פעילויות נופש ותרבות, בכללן קונצרטים, הפלגות נופש ועוד. עד אביב 1939 הייתה "וילהלם גוסטלוף" אוניית דגל צי אוניות הנוסעים של KdF; אז תם תפקידה האזרחי, ומאז ואילך שירתה את צורכי הורמאכט וצי המלחמה הגרמני. בקיץ 1939 גויסה האונייה להחזרת חיילי לגיון הקונדור מספרד לאחר ניצחון הכוחות הלאומניים של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד. מספטמבר 1939 עד נובמבר 1940 שירתה "וילהלם גוסטלוף" כאוניית בית-חולים; במשימתה הראשונה בים הבלטי היא הובילה 650 חיילים פולנים פצועים.
ב-20 בנובמבר 1940 הוחל בפירוק הציוד הרפואי מן האונייה, והיא נצבעה מחדש באפור – צבעם התקני של כלי השייט בצי המלחמה, במקום הלבן-ירוק, צבע הזיהוי שלה כאוניית בית-חולים. בשל ההסגר הימי הבריטי על חופי גרמניה היא לא יכלה לצאת לים הפתוח, לכן שימשה למגורי כ-1,000 חניכי בסיס-ההדרכה של הצוללות בנמל גוטנהפן (גדיניה). מעל ארבע שנים עגנה "וילהלם גוסטלוף" בנמל עד שהוחזרה לשירות בים, לטובת "מבצע חניבעל" לחילוץ ופינוי אזרחים ויחידות גרמניות ממזרח פרוסיה ומשטחים שהצבא האדום המתקדם עמד לכבוש.
מבצע חניבעל[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלגתה האחרונה של האונייה הייתה כשגויסה ל"מבצע חניבעל" שיזם אדמירל קרל דניץ, מפקד הצי הגרמני. מטרת המבצע הייתה חילוץ אנשי הצי מפרוסיה המכותרת על ידי הצבא הסובייטי, ובמסגרתו משימתה של "וילהלם גוסטלוף" הייתה פינוי אזרחים, מלחי צי וחיילים גרמנים, בהם פצועים, מנמל גוטנהפן (גדיניה) לנמל קיל. רשימות הנוסעים ואנשי הצוות של האונייה ביציאתה מנו כ-6,050 איש בלבד, אך שם לא נכללו הפליטים הרבים שנדחקו על סיפונה ללא רישום בניירת הרשמית. החוקר היינץ שון (Heinz Schön), בעצמו ניצול האונייה, שערך מחקר מקיף על טביעתה בשנות השמונים והתשעים, קבע כי "וילהלם גוסטלוף" נשאה על סיפונה צוות של 173 אנשי חיל העזר של הצי, 918 קצינים, נגדים וחיילים מ"דיוויזיית ההדרכה 2" של צי הצוללות, 373 נשים סייעות מחיל העזר של הצי, 162 חיילים פצועים קשה ו-8,956 פליטים – סך הכל 10,582 נוסעים ואנשי צוות. האונייה נבנתה במקור עבור 1,456 נוסעים, אך על ידי ניצול חללי הנופש הציבוריים שלה התפנה מקום להסעת אנשים רבים נוספים – לטווח קצר. ברם, האונייה צוידה בפחות ממחצית ציוד ההצלה ההכרחי שנדרש לכל הנוסעים.
ה"וילהלם גוסטלוף" הפליגה מגוטנהפן בבוקר ה-30 בינואר 1945 יחד עם אוניית הנוסעים "הנזה" (Hansa), שהייתה עמוסה אף היא בפליטים וחיילים, כשהן מלוות בשתי ספינות טורפדו. עקב תקלה ב"הנזה" וכן באחת מספינות הטורפדו נמנע משתיהן להמשיך בדרכן, לכן ה"וילהלם גוסטלוף" המשיכה לבדה בליווי ספינת טורפדו אחת – ה"לובה" (Löwe). על סיפונה של "וילהלם גוסטלוף" נמצאו אז ארבעה רבי-חובלים: שלושה אזרחיים, וקצין צי המלחמה – שלא הגיעו להסכמה על הדרך המיטבית להגנת האונייה מפני התקפת צוללות. בניגוד לעצת רב החובל של הצי, הצוללן לויטננט-קומנדר וילהלם צאן (Wilhelm Zahn), שהציע להפליג במים רדודים קרוב לחוף וללא אורות, החליט הקברניט האזרחי הבכיר, פרידריך פטרסן (Friedrich Petersen), לצאת למים העמוקים, בנתיב שהיה ידוע בביטחון שפונה ממוקשים, גם כדי לחסוך בדלק – שהיה להם בצמצום. מאוחר יותר, כששמע באלחוט שמתקרבת שיירת שולות מוקשים גרמנית, הוא פקד להדליק אורות ניווט באונייה, כדי להימנע מהתנגשות בחשיכה. ואולם, בכך הפך את "וילהלם גוסטלוף" למטרה קלה לזיהוי עבור צוללות סובייטיות בים שארבו לטרף. מאחר שהייתה חמושה בתותחי נ"מ, עשתה דרכה כשהיא מואפלת, לא נשאה יותר סימני זיהוי של אוניית בית חולים ולא הייתה צבועה ככזו – לא עמדה לה החסינות שמעניק החוק הבין-לאומי לאוניית בית חולים.
הטבעת "וילהלם גוסטלוף"[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצוללת הסובייטית S-13, בפיקודו של קפיטן אלכסנדר מרינסקו, זיהתה מיד את "וילהלם גוסטלוף" וירתה שלושה טילי טורפדו אל הדופן השמאלית שלה. הדבר אירע מעט אחרי השעה CET 21:00, כשהאונייה הייתה במרחק כ-20 מייל (30 ק"מ) מהחוף, בין גרוסנדורף ולבה (Łeba). הטורפדו הראשון פגע בצד השמאלי של החרטום והשני מאחוריו. הטורפדו השלישי חדר אל חדר המכונות, ושיתק את תנועת האונייה ואת אספקת החשמל. "וילהלם גוסטלוף" נטתה שמאלה וחרטומה החל שוקע.
רבים מתו כתוצאה מפגיעות הטורפדו הישירות, או טבעו בזרמי המים שפרצו לספינה; רבים אחרים נרמסו בבריחה המבוהלת מבטן האונייה לסירות ההצלה שעל הסיפון, קפצו או נפלו למימיו הקפואים של הים הבלטי – וטבעו. טמפרטורת המים באותה תקופה של השנה הייתה בדרך כלל בסביבות 40C. ברם, אותו יום היה קר במיוחד, טמפרטורת האוויר נעה בין מינוס 10 למינוס 18 מעלות והמים היו מכוסים שכבת קרח צף. עדים שניצלו סיפרו אחר כך על ילדים שנאחזו בחוזקה בהוריהם ועל נשים שניסו להציל את בניהן, אך אלה נסחפו עם הגלים ורבים מהם לא נראו עוד. ילדים קטנים שהולבשו באפודות ההצלה טבעו משום שהאפודות היו גדולות על מידותיהם, והם צפו במים כשראשיהם מטה ורגליהם מעלה.
פחות מ-45 דקות מרגע שהותקפה טבעה ה"וילהלם גוסטלוף", כשחרטומה שקע ראשון. האוניות הגרמניות הצליחו להציל רק חלק מנוסעיה: ספינת הטורפדו T-36 חילצה מן המים 564 איש; ספינת הטורפדו "לובה" – 472; שולת המוקשים M341 משתה מן המים 37 איש; אוניית הקיטור "גוטינגן" הצילה 28; הספינה למשיית טורפדו TF 19 (Torpedofangboot) – שבעה; אוניית המשא "גוטלנד", שניים; וספינת הסיור V1703 הצילה תינוק אחד בלבד. מספרים אלו לקוחים ממחקרו של היינץ שון, שממנו עולה כי סך הכול אבדו בהתקפת הטורפדו 9,343 גברים, נשים וילדים – מה שהפך את טביעת "וילהלם גוסטלוף" לאסון הימי הגדול ביותר בהיסטוריה.
במאמר שנתפרסם בכתב העת Sea Classics, מציין אירווין קאפס (Irwin Kappes) שבאונייה היו מעל 6,000 נוסעים. הוא מציין גם כי אוניית הליווי "לובה" הגיעה ל"וילהלם גוסטלוף" 15 דקות לאחר שנפגעה, והעלתה אל סיפונה ניצולים רבים ככל שיכלה לשאת. הוא מוסיף וכותב שקפטן הניגסט, מפקד הסיירת "אדמירל היפר", שבעצמה הובילה 1,500 מפונים, קיבל דיווח מן הצופים שלו כי "וילהלם גוסטלוף" מותקפת על ידי טורפדו, ולכן בחר שלא לעצור ולאסוף ניצולים. קאפס מוסר, כי מספר האנשים שטבעו עם האונייה היה 5,348. מקור מידע זה היה ספרו של היינץ שון, "Die Gustloff Katastrophe", אשר מאוחר יותר תיקן את המספר.
משדר הטלוויזיה Unsolved History של ערוץ "דיסקברי" ביצע ניתוח ממוחשב של הטביעה, תוך שימוש בתוכנה maritime EXODUS. ההערכה היא ש-9,400 איש נספו באסון, שהם כ-85% מ-10,600 האנשים שהיו על סיפונה. ניתוח זה הביא בחשבון את צפיפות האנשים באונייה על בסיס עדויות הניצולים, והדמיה של נתיבי המילוט ואפשרויות ההישרדות בפרק הזמן שבו האונייה טבעה.
המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המלחמה טבעו אוניות רבות שהובילו אזרחים, הן בצד בעלות הברית הן בצד מדינות הציר. ברם, בהתבסס על האומדנים האחרונים של מספר הנוסעים באונייה ועל מספרם של אלו שניצלו, הטרגדיה של "וילהלם גוסטלוף" נחשבת לאסון הימי הגדול ביותר בהיסטוריה שנגרם כתוצאה מטביעתה של אונייה בודדת. גינטר גראס, בראיון שפורסם בעיתון "הניו יורק טיימס" ב-8 באפריל 2003, אמר: "אחת מהסיבות הרבות שכתבתי את 'בהילוך של סרטן' היא הרצון להרחיק את הנושא מן הימין הקיצוני... הם אמרו שהטרגדיה של 'גוסטלוף' היא פשע מלחמה. היא לא. היא הייתה נוראה, אך היא הייתה תוצאה של המלחמה, תוצאה איומה של המלחמה."
על פי הגרסה הסובייטית, למעלה מאלף קצינים גרמנים, ובהם 70–80 אנשי צוללות, טבעו עם ה"גוסטלוף". הנשים באונייה תוארו על פי הגרסה הסובייטית באופן שגוי כנשות אס-אס ממחנות הריכוז הגרמניים.
טרופת האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"וילהלם גוסטלוף" נמצאת ב-55.07°N 17.41°E, מרחק 30 קילומטרים מן החוף, מזרחית ללבה (Łeba, 17.33E) ומערבית לוולדיסטלבובו (Władysławowo, 18.24E), בעומק של 44 מטרים. המקום הוכרז אתר זיכרון, שאסור לצלול כדי למשות את שרידיו. במפות ימיות פולניות הוא מצוין כ"מכשול לשיט מס' 73". זוהי אחת הטרופות הגדולות ביותר הנחות על קרקעית הים הבלטי.
ספרים, וסרטים דוקומנטריים ודרמטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גינטר גראס. בהילוך של סרטן - נובלה. מגרמנית: רחל בר-חיים. תל אביב, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תשס"ה-2004.
- רותה ספטיס, מֶלח אל הים. תרגמה מאנגלית: מרב זקס־פורטל. תל אביב, הוצאת עם עובד, 2018.[1]
ספרים בגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
היינץ שון, ההיסטוריון והסופר הגרמני ואחד הניצולים של "וילהלם גוסטלוף", הוא הפורה ביותר מבין אלה העוסקים בנושא.
- Schön, Heinz. Der Untergang der "Wilhelm Gustloff". Tatsachenbericht eines Überlebenden. (The sinking of the "Wilhelm Gustloff". Factual account of a survivor.) Karina-Goltze-Verlag K.-G., Göttingen 1952;
- Schön, Heinz. SOS Wilhelm Gustloff. Die größte Schiffskatastrophe der Geschichte. (SOS Wilhelm Gustloff. The biggest shipping disaster in history.) Motorbuch Verlag Pietsch, Stuttgart 1998.
- Schön, Heinz. Die Gustloff - Katastrophe. Bericht eines Überlebenden über die größte Schiffskatastrophe im Zweiten Weltkrieg. (The Gustloff catastrophe. Account of a survivor of the biggest shipping disaster in the Second World War.) Motorbuch Verlag, 2002
- Schön, Heinz. Die letzte Fahrt der Wilhelm Gustloff. Dokumentation eines Überlebenden. (The last trip of the Wilhelm Gustloff. Account of a survivor.) Motorbuch Verlag, Stuttgart 2008.
- Günter Grass.Im Krebsgang. Göttingen, Steidl Verlag, 2002.
ספרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- A.V. Sellwood: The Damned Don't Drown. The Sinking of the Wilhelm Gustloff. Annapolis, Naval Institute Press, London 1973..
- John Ries: History's Greatest Naval Disasters. The Little-Known Stories of the Wilhelm Gustloff, the General Steuben and the Goya. In The Journal of Historical Review, 1992, vol. 12, no. 3, pp. 371-381.
סרטים דרמטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Nacht fiel über Gotenhafen - ("לילה ירד על גוטנהפן"), סרט עלילתי, 1959.
- Die Gustloff (סרט טלוויזיה), 2008.
סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Killer Submarine, 1999;
- Die große Flucht. Der Untergang der Gustloff - ("הבריחה הגדולה. הטבעת גוסטלוף"), 2001;
- Ghosts of the Baltic Sea, 2006.
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- C. Dobson, J. Miller an R. Payne, The Cruellest Night. London, Hodder & Stoughton, 1979.).
- Kappes, Irwin J.; The Greatest Marine Disaster in History... and why you probably never heard of it. 2003.
- Leja, Michael; Die letzte Fahrt der "Wilhelm Gustloff". ZDF, 1 August 2005.
- Pipes, Jason; A Memorial to the Wilhelm Gustloff.
- Schön, Heinz. Die Gustloff Katastrophe. Stuttgart, Motorbuch Verlag, 2002.
- Williams, David; Wartime Disasters at Sea. Patrick Stephens Limited, Nr Yeovil, UK, 1997.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- וילהלם גוסטלוף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
וילהלם גוסטלוף, ברשת החברתית פייסבוק
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^
רות אלמוג, האסון הימי הנורא ביותר לא היה הטיטניק, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018
