וולטר סוואג' לנדור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וולטר סוואג' לנדור
לידה 30 בינואר 1775
ווריק, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בספטמבר 1864 (בגיל 89)
פירנצה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים טריניטי קולג', בית הספר רוגבי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה לטינית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
וולטר סוואג' לנדור

וולטר סוואג' לנדוראנגלית: Walter Savage Landor; ‏30 בינואר 1775 - 17 בספטמבר 1864) היה משורר וסופר אנגלי. נודע בעבור ספרו "שיחות דמיוניות", בזכותו נחשב על ידי עמיתיו לגדול כותבי הפרוזה האנגלים בתקופה הרומנטית. בזמנו פעילותו הפוליטית, ומחלוקות עם אויביו שלרוב גבר עליהם בשנינותו, משכו יותר תשומת לב ציבורית מאשר יצירתו.

לנדור, אם כמשורר אם כסופר, השפיע על משוררים יותר מאשר על סופרים, ואף כינוהו "משורר למשוררים". יצירתו השפיעה על רוברט סאות'י, רוברט בראונינג, ייטס, רוברט פרוסט, צ'ארלס דיקנס, ניטשה, אמרסון, ויוצרים אחרים. כתיבתו פנתה למעטים, עד שנאמר כי חסידי לנדור אפשר למנותם על אצבעות שתי הידיים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנדור היה איש ספר ואמן יוצר שכוחו במחשבה ובדיבור, ולא בניהול חייו. הוא התחנך בטריניטי קולג' באוקספורד. במהלך חייו רב עם אביו, עם שכניו באנגליה ובאיטליה, עם אשתו, ועם כל סמכות שפגעה בו, תולדה של מזגו החם ובוז כלפי כל סמכות.

שנותיו הראשונות של לנדור כיוצר, מגיל עשרים ואילך, התאפיינו בניסיונות ספרותיים, בעיקר של שירה נעלה. ב-1795, לאחר שסולק מאוקספורד בשל ריב עם סטודנט אחר, הוציא לאור את ספר שיריו הראשון, ולאחר מכן חי במשך שלוש שנים בדרום ויילס בפרישות למדנית. בשנת 1798 הוציא לאור את האפוס "ג'ביר", שהקסים את סאות'י ואת שלי.

בשנת 1805 אביו הורישו הון רב, שאיפשר לו להתיישב בבאת' ולחיות חיי מותרות. בגיל שלושים ושלוש התנדב לצבא הספרדי במטרה לבלום את פלישת נפוליאון לארץ זו, אך החוליה התפרקה לאחר קרבות קשים, והוא שב לאנגליה.

בגיל שלושים ושש נשא לאשה את ג'וליה ת'וילייר, בתו של בנקאי שווייצרי.

בשנת 1815 לנדור טייל באיטליה, והתיישב עם אשתו בקומו. בשנת 1818 נאלץ לעזוב את קומו בגלל שיר לטיני שחיבר כנגד משורר איטלקי שהעליב את אנגליה. בשנת 1821 התיישב עם אשתו וילדיו בפירנצה. השנים הבאות בפירנצה היו התקופה הפורה בחייו, במהלכה חיבר את הגרסה הראשונה של "שיחות דמיוניות".

ב-1829 רכש את "וילה גרארדסקה" בפיאזולה, שם היה מאושר במשך כמה שנים, בהן חיבר ספרים, השתעשע עם ילדיו, טיפח את גנו, ונפגש עם אורחים רבים, ביניהם משוררים וסופרים, שבאו לבקרו.

בשנת 1835 לנדור נפרד מאשתו לאחר חילוקי-דעות ממושכים ונישואין אומללים. אזי עבר להתגורר בלוקה.

נדיבותו, עדינות לבו, ונאמנותו של לנדור, הקנו לו במהלך השנים חברים רבים, ביניהם סאות'י, קולרידג', צ'ארלס לם, ויליאם הזליט, לי האנט, צ'ארלס ארמיטג' בראון, ג'ון פוסטר, הנרי קראב רובינסון, ג'וליוס הר, אליזבט בארט בראונינג, רוברט בראונינג, צ'ארלס דיקנס, ואחרים.

ב-1836 שב לאנגליה, ולאחר נדודים ממושכים התיישב בבאת', שם הכיר חברים חדשים. עשרים ושש השנים הבאות התאפיינו בחיבורים ספרותיים, ובאירוח משוררים וסופרים רבים בביתו. משנת 1846 פרסם מאמרים פוליטיים בעיתון שבועי.

בשנת 1858, לאחר מספר מריבות קטנוניות באנגליה, לנדור שב להתגורר באיטליה, בכוונה להתאחד שוב עם אשתו וילדיו בפיאזולה, אלא שמשפחתו דחתה אותו, מה שהביאו להתגורר בסיינה ולאחר מכן בפירנצה, זאת בעזרתו של רוברט בראונינג. בשנותיו האחרונות עסק במהדורות חדשות של יצירותיו והתעניין באיחוד איטליה.

לנדור נפטר בגיל שמונים ותשע, ונקבר בבית הקברות האנגלי שבפירנצה, לצדה של אליזבט בראונינג.

שתי ציטטות מפורסמות של לנדור:

  • "מעולם לא סברתי שאני משורר טוב, כך שיודע אני שאינני משורר גרוע"
  • "כל ימי לא עשיתי אפילו דבר נבון אחד, אם-כי דברים רבים שכתבתי נחשבים לכאלה"

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו של לנדור כוללת את האפוס "ג'ביר", הטרגדיה "הרוזן ג'וליאן", ושירים וספרי פרוזה באנגלית ובלטינית, מהם נודעו בעיקר "שיחות דמיוניות", "פנטאמרון", "ציטוט ובחינה של שייקספיר", ו-"פריקלס ואספסיה".

שיחות דמיוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "שיחות דמיוניות" כולל שיחות דמיוניות בין אנשים דגולים שהיו לדמויות היסטוריות, ז'אנר שהיה פופולרי באירופה מהמאה ה-17 ועד למאה ה-19. שמונים שיחות חוברו בשנים 1829-1821, ועוד כעשרים שיחות חוברו מאוחר יותר, ובעריכה הסופית הן חולקו מחדש לכמאה וחמישים שיחות. השיחות של לנדור מבוססות על למדנות מקיפה ויסודית; על שיחותיו הסימפתיות עם הדמויות, בינו לבין עצמו, עוד מצעירותו; ועל חושו הדרמטי שהביאו לאפיין אותם במאפיינים חיוניים. השיחות חריפות, לעיתים יבשות ולעיתים מלאות הומור, חלקן דרמטיות וחלקן רפלקטיביות, ומקיפות את התרבות המערבית לדורותיה, ומעבר לכך. אוסף האנשים ונושאי השיחה מגוונים ביותר, ולא בכדי ספרו נחשב ליצירה רחבת-היריעה ביותר שחוברה באנגליה מאז המחזות של שייקספיר. סגנון כתיבתו שואף-השלמות כגילוף שיש עתיק, ההשכלה הנדרשת על מנת להבין את דקויות יצירתו, ודעותיו האקסצנטריות, גרמו לכך שספרו לא היה פופולרי בקרב הציבור הרחב.

כתב צ'ארלס הרפורד: "אופקיו הקיפו את כל הציוויליזציה ואת כל ההיסטוריה. סין, רוסיה, אמריקה, צרפת, יוון העתיקה והמודרנית, ואיטליה, צרפת ההומניסטית, אנגליה של ג'ון גונט ואנגליה של קאנינג, נקראים לפנינו בחיוניות משכנעת"[1].

השיחות מחולקות לקבוצות הבאות:

  • שיחות קלאסיות של יוון ורומא
  • שיחות של שליטים ומדינאים
  • שיחות של אנשי ספרות
  • שיחות של נשים מפורסמות
  • שיחות נוספות

בין השיחות: אכילס והלנה מטרויה, איזופוס ורודופיס, דיוגנס ואפלטון, קסנופון וכורש הצעיר, אריסטו וקליסתנס, מרקלוס וחניבעל, לוקולוס וקיסר, אפיקטטוס וסנקה, ורגיליוס והורטיוס, הנרי הרביעי וסר ארנולד סוואג', קושצ'ושקו ופוניאטובסקי, וושינגטון ופרנקלין, פיוטר הגדול ואלכסיס, לואי ה-14 והאב לה שז, סולימאן ומופתי, פיליפו ליפי ואאוגניוס הרביעי, ויליאם וואלאס ואדוארד הראשון, אוליבר קרומוול וסר אוליבר קרומוול, לורד ברוק וסר פיליפ סידני, אלפיירי וסלומון היהודי מפירנצה, רוסו ומלבראנש, סקליגר ומונטן, בוקאצ'ו ופטרארקה, אייזק בארו ואייזק ניוטון, מקיאוולי ומיכלאנג'לו, סאות'י ולנדור, לה פונטן ודה לה רושפוקו, גליליאו ומילטון, המלכה אליזבת וססיל, הנרי השמיני ואן בולין, ג'ון גונט וג'ואן מקנט, קתרינה הגדולה והנסיכה דאשקוף, פיליפה השני וחואנה קואלו, דנטה וביאטריצ'ה, ליאונורה ד'אסטה והאב פניגרולה, הקיסר אלכסנדר וקפודיסטריה, בונפרטה ונשיא הסנט, מלך אוה וראו-גונג-פאו, מיגל ואמו, טייר ולמרטין, המלך קרלו-אלברטו והנסיכה בלג'יוז'וזו, גריבלדי ומציני.

כתב סידני קולווין: "לנדור הוא אמן יצירתי גדול של רגש היסטורי ושל הלב האנושי. ובאותה מידה הוא מבקר גדול: מבקר גדול של החיים; מבקר אמן, גם אם לעיתים קפריזי, של ספרות; מבקר מדהים, גם אם לפעמים אימפולסיבי ונמהר, של היסטוריה ושלטון"[2].

מקור לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וולטר סוואג' לנדור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צ'ארלס הרפורד, העידן של וורדסוורת', לונדון: בל ובניו, 1928, עמ' 278
  2. ^ סידני קולווין, לנדור, ניו-יורק ולונדון: האחים הארפר, 1901, עמ' 219-218