ואסה (אונייה)

ואסה
Vasa

מבט אל חרטומה של "ואסה"
מבט אל חרטומה של "ואסה"
תיאור כללי
סוג אונייה	גליאון
צי	הצי השוודי
ציוני דרך עיקריים
תחילת הבנייה	1626
הושקה	1627
תקופת הפעילות	10 באוגוסט 1628
אחריתה	טבעה ב-1628, נמשתה ב-1961. אוניית מוזיאון
מיקום	נמל סטוקהולם
עיטורים	World Ship Trust Maritime Heritage Award
נתונים כלליים
תפוסה	1,200 טונות
אורך	69 מטרים
רוחב	11.7 מטרים
שוקע	4.8 מטרים
גודל הצוות	145 קצינים ומלחים, 300 חיילים
שטח המפרשים	1,225 מ"ר
חימוש	64 תותחים 45 תותחים בני 24 ליטראות 8 תותחים בני 3 ליטראות 2 תותחים בני ליטרה אחת 6 תותחי סער (stormstycken)

גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה, אשר על פי הוראתו נבנתה "ואסה".

"ואסה", מבט אל צדה השמאלי.

דגם בחתך של "ואסה", בו נראים תחתיתה השטוחה ושני סיפוני התותחים.

דגם בקנה מידה 1:10 של "ואסה" במוזיאון ואסה.

רפרודוקציות של כמה מן הפסלים אשר קישטו את האונייה וצבועות בגווני הפסלים המקוריים. שני הכרובים במרכז אוחזים בסמל המשפחה של בית ואסה, האלומה (בשוודית: Vasen), על שמה נקראת האונייה. מוזיאון ואסה.

שחזור הפיגמנטים בהם השתמשה המספנה שבנתה את האונייה. מוזיאון ואסה.

כדורי תותחים מסוגים שונים שנמצאו באונייה

מרכז סטוקהולם ומסלול שיוטה של "ואסה" ממספנות סקפסגרדן אל המעגן הסמוך למבצר המלכותי הישן, שם צוידה וחומשה באביב 1628, ולבסוף המקום בו התמלאה מים וטבעה

איור מתוך חיבור על הנצלת אוניות מ-1734, המציג את השיטה המקובלת אז למשיית טרופת באמצעות אונקלים ואוניות או גוות המשמשות מעין מבדוק צף. באותה שיטה, למעשה, השתמשו כדי להעלות את "ואסה" מן הקרקעית ב-1961.

חזיתו של מוזיאון ואסה

האולם הראשי של המוזיאון ובו האונייה "ואסה" (מימין) ודגם משלה (משמאל)

"ואסה" לאחר שימורה, מבט מלמעלה.

מנהל המוזיאון, קלאס הלמרסטון, מארח את מזכיר ההגנה האמריקני ויליאם כהן (במרכז) ואת שר ההגנה השוודי ביורן פון סידוב

"ואסה" בשלבים הראשונים של שימורה

מראה האי יורגודן והעיר העתיקה של סטוקהולם ברקע. מוזיאון ואסה נראה מאחורי המוזיאון הנורדי

תותחי הספינה ואסה

ואסה (בשוודית: Vasa או Wasa) היא אוניית מפרשים שוודית מסוג גליאון מן המאה ה-17, שטבעה בהפלגת הבכורה שלה, ב-10 באוגוסט 1628, בכניסה לנמל סטוקהולם. האונייה, שנשאה 64 תותחים ימיים והייתה בעלת עוצמת האש הגדולה ביותר בזמנה, טבעה בהפלגתה הראשונה לאחר שיט של פחות ממייל ימי אחד. משב רוח חזק ופתאומי ערער את יציבותה, היא נטתה על צדה, התמלאה מים ושקעה לנגד עיניהם של אלפים מתושבי סטוקהולם שצפו בה מן החוף. ליקויים ביציבותה של "ואסה" התגלו עוד קודם לכן, אך איש מהאחראים על בנייתה והשטתה לא העז להצביע על כך בפני המלך גוסטב השני אדולף, שדחק שוב ושוב להכניסה מיד לשירות פעיל.

ב-1961, 333 שנים לאחר טביעתה, נמשתה "ואסה" כשחלק גדול מגופה שלם. העלאתה מקרקעית הים הייתה מבצע חסר תקדים במורכבותו ובהיקפו והיא ציון דרך חשוב בתולדות המחקר הארכאולוגי התת-ימי. שרידי גוף האונייה והממצאים הרבים שהתגלו בתוכה ובסביבתה הועברו אל מבדוק מקורה לשם שימור ומחקר. ב-1988 הועברה האונייה המפוארת אל מוזיאון שנבנה במיוחד עבורה במבדוק הישן של הצי באי יורגודן שבסטוקהולם. היום "ואסה" היא אתר תיירות פופולרי בשוודיה, ועד 2007 ביקרו בה למעלה מ-25 מיליון איש.

רקע היסטורי

במהלך המאה ה-17 הפכה שוודיה מממלכה צפון-אירופית קטנה, ענייה וחסרת השפעה לאחת מהמדינות החשובות בזירה המדינית באירופה. בין השנים 1611 ו-1718 הייתה שוודיה אחת המעצמות החזקות ביותר בים הבלטי, בעלת צבא יעיל ביותר. היסטוריונים שוודיים מתארים את שוודיה של אותה תקופה כאחת הדוגמאות המובהקות למדינה המנצלת כמעט את כל המשאבים העומדים לרשותה לשם ניהול מלחמה.

גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה, נמנה עם המוכשרים בשליטיה של שוודיה ומן הטובים במצביאיה. בשנות ה-20 של המאה ה-17 החליט לחזק את הצי לצורך תוכניותיו למלחמה עם פולין , ובמידת הצורך לשם סיוע לצד הפרוטסטנטי במלחמת שלושים השנים בגרמניה.

עד לראשית המאה ה-17 כלל הצי המלחמתי השוודי בעיקר אוניות חד-סיפוניות קטנות בעלות תותחים קלים יחסית, שבנייתן והפעלתן היו זולות משל האוניות הגדולות יותר, והן התאימו היטב למשימות ליווי וסיור. ברם, צי של אוניות מלחמה גדולות הקרין עוצמה רבה, והיה מכשיר יעיל בידי המדינה לאכיפת מרותה על אויבים ובעלי ברית כאחד.

גוסטב החליט על בניית סדרה של חמש אוניות גדולות, שנועדו להיות כבדות-החימוש והמפוארות ביותר שנבנו עד אז. "ואסה" הייתה הראשונה בסדרה, ונקראה כך על שם משפחת המלוכה ואסה אליה השתייך גוסטב. ארבע האחרות, "אפלט" (Äpplet), "קרונאן" (Kronan), "סקפטר" (Scepter) ו"גוטה ארק" (Göta Ark) היו אוניות מוצלחות והיוו את עמוד השדרה של הצי המלחמתי השוודי עד לשנות השישים של המאה ה-17. "אפלט", השנייה מבין אותן אוניות גדולות שכונו "אוניות מלכותיות" (regalskepp), נבנתה במקביל לבניית "ואסה".

בניית האונייה

זמן קצר לפני שהוזמנה בנייתה של "ואסה", נוהלה מספנת סטוקהולם בידי אנטוניוס מונייה וחרש-האוניות השכיר ממוצא הולנדי, הנריק היברטסון. ב-16 בינואר 1625 קנו את המספנה הנריק ושותפו ארנדט היברטסון דה גרוטה, וזמן קצר אחר כך חתמו על חוזה לבניית ארבע אוניות: שתיים גדולות, שאורך שדריתן כ-135 רגל (41 מטרים) ושתיים קטנות יותר באורך 108 רגל (33 מטרים). בינתיים נקלעה המספנה לקשיים כספיים, ובניית האוניות התעכבה.

היברטסון לא השלים את בנייתה של "ואסה". הוא חלה בסוף שנת 1625, שנה לאחר תחילת העבודה, ומת באביב שנת 1627. הפיקוח על הבנייה נמסר לעוזרו, הנריק 'היין' יאקובסון (Jacobsson), גם הוא מהגר הולנדי.

בניית גוף האונייה הושלמה ב-1627, והיא הושקה ככל הנראה במהלך האביב. לאחר מכן החלה קרוב לוודאי המלאכה על הסיפון העליון, צור הירכתיים, החרטומן (beakhead) והמעטה. באותם ימים לא הייתה עדיין בשוודיה תעשייה מפותחת לייצור אריגי מפרשים, והיה צורך להזמין את הבדים מארצות אחרות, חלקם מצרפת וחלקם מגרמניה ומארצות השפלה. מרבית המפרשים נתפרו מקנבוס ומקצתם מפשתן. חבלי המעטה היו עשויים כולם מקנבוס, ויובאו מלטביה דרך ריגה. המלך ביקר במספנה בינואר 1628, וככל הנראה היה זה ביקורו היחיד באונייה.

תוך כדי העבודות הורה אדמירל פלמינג לבדוק את יציבותה של "ואסה". מבחן היציבות הסטנדרטי של אותם ימים כלל הרצה הלוך ושוב של שלושים מלחים מצד אחד של האונייה אל צידה השני, כדי לגרום לה להיטלטל עוד ועוד. כאשר בוצע מבחן זה ב"ואסה", החלה האונייה להיטלטל במידה חזקה כבר לאחר שלוש ריצות, והבדיקה הופסקה. פלמינג, כפי שטוענים, העיר כי "לו המשיכו לרוץ, הייתה האונייה מתהפכת." היין יאקובסון ויוהאן איסברדסון, שני חרשי האוניות האחראים לבניית "ואסה", לא נכחו למרבית ההפתעה במבחן היציבות. מסופר כי תוך כדי הבדיקה העיר רב המלחים מטסון "יעזור אלוהים שלא תתהפך", והאדמירל השיב "כי אל לו לדאוג, משום שחרש האוניות האומן בנה בוודאי כמה אוניות קודם לכן". האונייה הייתה בלתי יציבה בצורה מסוכנת, כפי שנוכחו לראות קפטן הנסון, האדמירל ולפחות חלק מן הצוות.

לחצים מצד מלך שוודיה

הצי השוודי ספג בשנות העשרים של המאה ה-17 כמה מהלומות קשות. ב-1625 נקלעה לסערה שייטת שהפליגה ליד מפרץ ריגה, ועשר אוניות עלו על שרטון וטבעו. בקרב אוליבה ב-1627 הובסה שייטת שוודית על ידי צי פולני גדול יותר, ושתי אוניות גדולות אבדו. אוניית הדגל "טיגרן" (Tigern) נפלה לידי הפולנים, ו"סולן" (Solen) פוצצה על ידי אנשי צוותה, כאשר מלחי האויב הסתערו על סיפונה וכמעט הצליחו ללכוד אותה. ב-1628 אבדו שלוש אוניות גדולות נוספות בתוך פחות מחודש ימים. אוניית הדגל של אדמירל קלאס פלמינג, "קריסטינה" (Kristina), נטרפה בסערה במפרץ דנציג , "ריקסניקלן" (Riksnyckeln) עלתה על שרטון ליד ויקסטן בארכיפלג הדרומי של סטוקהולם, ו"ואסה" התמלאה מים וטבעה בהפלגת הבכורה שלה.

אל מול הצורך המלחמתי ואובדן האוניות, הפעיל המלך גוסטב אדולף שהיה עסוק במלחמה בפולין, לחץ בלתי פוסק על המספנה לסיים את בניית האוניות שהוזמנו.

שינויים באונייה

במהלך בניית האונייה שלח המלך הוראות לגבי האוניות הגדולות, שכללו דרישה לשדרה באורך 120 רגל (37 מטרים). הוראה זו העמידה בפני הנריק היברטסון בעיות חדשות, משום שהאורך שבו נקב המלך היה קטן מאורכם של כלי השיט הגדולים וגדול מאורכם של כלי השיט הקטנים, כפי שנקבעו בחוזה המקורי, וקורות העץ כבר נוסרו על פי מידות החוזה שנחתם. במכתב חדש, מ-22 בפברואר 1626, דרש המלך לדבוק במידות שאותן קבע לאונייה החדשה.

קיים בלבול רב בשאלה אם "ואסה" הוארכה במהלך בנייתה ואם נוסף לה סיפון תותחים נוסף בשלב מאוחר יותר של העבודות. מעטות הן העדויות על פיהן ניתן לקבוע כי "ואסה" עברה שינויים מבניים משמעותיים לאחר ששדריתה הונחה כבר. הארכת אוניות בנות זמנה של "ואסה" נעשתה על ידי חצייתן לשניים וחיבור קורות עץ חדשות בין שני החלקים, מה שהופך את התוספת לדבר שאין לטעות בזיהויו, אך תוספת מעין זו לא זוהתה ב"ואסה". קשה יותר להפריך את הוספתו של סיפון תותחים שני, אך קיימות עדויות משמעותיות הסותרות זאת. ב-5 באוגוסט 1626 הזמין המלך עבור האונייה שבעים ושניים תותחים בני 24 ליטראות, מספר גדול מכדי שניתן יהיה להציב את כולם על סיפון תותחים אחד. מאחר שהזמנת המלך הוצאה פחות מחמישה חודשים לאחר תחילת הבנייה, אפשר היה עדיין להוסיף לאונייה סיפון שני. "גאליו דה גיס" (Galion du Guise) הצרפתית, האונייה שלדברי ארנדט היברטסון שימשה כמודל ל"ואסה", הייתה גם כן בעלת שני סיפוני תותחים.

קישוטי האונייה

כנהוג באוניות המלחמה של התקופה, קושטה "ואסה" בפסלים שנועדו לפאר את שלטונו, חוכמתו ותעוזתו הצבאית של המונרך ולשים ללעג את האויב ולהפיל עליו פחד. הפסלים היוו חלק ניכר מההשקעה בבניית האונייה, ואף הגדילו את משקלה ופגעו בכך ביכולת התמרון שלה. האונייה נבנתה בתקופת הרנסאנס, זרם אמנותי שיובא מאיטליה על ידי אמנים גרמנים והולנדים, ומרבית קישוטיה משקפים את הראייה האידילית שהרנסאנס העניק לעולם היווני-רומי הקדום. המוטיבים העיקריים היו דמויות מהעולם הים-תיכוני העתיק, אך גם מהברית החדשה ואפילו ממצרים העתיקה. רבות מהדמויות עוצבו בסגנון גרוטסק הולנדי, וכוללות יצורים מאיימים ודמיוניים כמו בתולות ים, פראים, מפלצות ים וטריטונים. הקישוטים בתוך האונייה פנימה מעטים, ומצויים בעיקר במגורי הקצינים ובתא האדמירל שבירכתיים.

על רבים מהפסלים ועל חלקים אחרים באונייה נמצאו שרידי צבע. כל הקישוטים נצבעו בצבעים עזים, ובכמה מקרים הוסיפו ופיארו אותם בציפוי של עלי זהב. צידי החרטומן (המבנה הבולט קדימה מתחת למוט החרטום), החלים (מעקות המגן שסביב הסיפון הפתוח), גגות גלריות האחרה ורקע לוחות העצה נצבעו כולם באדום. הפסלים עצמם נצבעו בצבעים טבעיים, שמראם המבריק הודגש בכמה מקומות בעלי זהב. לפנים סברו כי צבע הרקע היה כחול וכי רוב הפסלים צופו בזהב, כפי שמשתקף בציוריה של "ואסה" מהמחצית השנייה של המאה ה-20, כמו ברישומיו הדרמטיים של ביורן לנדסטסרום (Björn Landström) או בציורו של סמיתמן (Smitheman). בשלהי שנות התשעים של המאה ה-20 תוקן הדבר, והרפרודוקציות המאוחרות יותר של קישוטי האונייה, שנעשו על ידי צייר הנושאים הימיים טים תומפסון, כבר צבועות בגוונים המקוריים. הפסלים ב"ואסה" אינם מהווים דוגמה מייצגת לפסלים מצופי הזהב מראשית אמנות הבארוק, אלא משקפים יותר את "נשימותיה האחרונות של אמנות הפיסול של הימי הביניים", עם נטייה לצבעים צעקניים, הדומים למה שהיינו מכנים היום בשם "קיטש".

הפסלים גולפו מעצי אלון, אורן או תרזה, והגדולים שבהם, כמו פסל האריה שעל גליף החרטום (Figurehad), שאורכו מגיע ל-3 מטרים, נבנו מכמה חלקים, שגולפו בנפרד וחוברו זה לזה בברגים. קרוב ל-500 פסלים נמצאו באונייה, מרביתם בעילית הירכתיים, בגלריות ובחרטומן. דמותו של הרקולס מופיעה בשני פסלים משני צידי גלריות האחרה הנמוכות, האחד כשהרקולס בצעירותו והשני בזקנתו. הפסלים מציגים שני אספקטים מנוגדים של הגיבור המיתולוגי, שהיה פופולרי מאוד לא רק בעת העתיקה אלא גם באמנות האירופית במאה ה-17. על העצה (החלק השטוח של ירכתי האונייה) מצויים דימויים תנ"כיים ולאומיים-שוודיים. מוטיב נפוץ במיוחד הוא האריה, ומַסְקָרוֹנִים (mascaron) בדמותו מעטרים את צידם הפנימי של מכסי אשנבי התותחים, אוחזים בסמל המשפחה משני צידיו, מקשטים את גליף החרטום הארוך, ופסלוני אריות צמודים גם לקצהו העליון של לוח ההגה. בכל אחד מצידי החרטומן היו 20 פסלים (רק 19 מהם נמצאו) של דמויות קיסרים רומיים, מטיבריוס ועד ספטימוס סוורוס. כמעט כל הדמויות המיתיות והממשיות מזוהות במישרין או בעקיפין עם המלך, ונועדו לפארו כשליט אבסולוטי שאין בו רבב. דיוקנו האמיתי היחיד של המלך נמצא בקצהו העליון של העצה, שם הוא מונצח כנער צעיר, שערו מתבדר ברוח, והוא מוכתר על ידי שני גריפונים המסמלים את אביו, המלך קרל התשיעי.

צוות המונה לפחות שישה גלפים-אומנים ומספר לא ידוע של שוליות ועוזרים עמל במשך כשנתיים ביצירת הפסלים. אין עדויות ישירות על זהות האומנים שגילפו את פסליה של "ואסה", אך ניתן לזהות בוודאות בחלק מהם את סגנונו של מרטן רדטמר, שהיה, ככל הנראה, אחד הבכירים שבהם. ידוע כי אומנים מוכשרים אחרים, כמו הנס קלאוסינק, יוהאן דידריכסון טייסן (או תסן בשוודית) וכנראה גם מרקוס לדנס, עבדו עבור מספנות הצי המלחמתי בתקופה שבה נבנתה "ואסה", אך סגנון עבודתם אינו ברור מספיק כדי לייחס להם בוודאות את יצירתו של פסל זה או אחר. איכותם האמנותית של הפסלים משתנה במידה ניכרת, וניתן לזהות בהם כארבעה סגנונות נפרדים.

תותחי האונייה

"ואסה" נבנתה בתקופה של תמורות בשיטות הלוחמה הימית, בה עברו מטקטיקת "התכתשות", שבה הכרעת האויב הייתה מושגת בעיקר בהסתערות על סיפון אונייתו (boarding), אל טקטיקה של שמירה קפדנית על שלמותו של מערך אוניות טורי צפוף ושימת דגש על עוצמת אש עדיפה. האונייה הייתה חמושה בתותחים כבדים ולה ירכתיים גבוהות, שיכלו לשמש כפלטפורמת ירי כאשר 300 החיילים שתוכננה לשאת הסתערו על סיפון האויב. היא לא הייתה האונייה הגדולה ביותר שנבנתה עד אז ואף לא בעלת המספר הגדול ביותר של תותחים. אך מה שעשה אותה לאוניית המלחמה החזקה ביותר בשעתה היה מטח הדופן שלה (broadside). היא יכלה לירות מתותחי דופן אחת מטח קלעים (shots) במשקל כולל של 558 ליטראות (267 ק"ג). היה זה מטח הדופן הכבד ביותר עד לאותה תקופה, ורק בשנות השלושים של המאה נבנתה אונייה המסוגלת לירות מטח כבד יותר. יתרון עוצמת האש הגדולה הותאם לאונייה, שממדיה היו קטנים ביחס למספרם ומשקלם של התותחים שנשאה. לאוניית הצי האמריקני "קונסטיטושן", למשל, הפריגטה המפורסמת מתקופת המלחמות הנפוליאוניות, שנבנתה 169 שנים אחרי "ואסה", היה מטח דופן במשקל דומה לזה של "ואסה", אך היא הייתה כבדה ממנה במעל 700 טונות.

התותחנות הימית במאה ה-17 הייתה עדיין בחיתוליה. התותחים היו יקרים מאוד, ואורך חייהם היה גדול מאורך חייה של האונייה עצמה. השימוש בתותחים שגילם מאה שנים לא היה חריג, אך מרבית אוניות המלחמה שרתו 15–20 שנים בלבד. בשוודיה, כמו ברבות ממדינות אירופה, לא היו לאוניית מלחמה תותחים קבועים, ואלה הוקצו לה על ידי בית הנשק לכל משימת קרב. על כן באוניות התקופה שימשו תותחים מגדלים שונים ומזמנים שונים. מה שהעניק ל"ואסה" עוצמת אש רבה לא היה רק מספר תותחיה הגדול מהרגיל, שצופפו בתוך אונייה קטנה יחסית, אלא עובדת היות ארבעים ושישה תותחי 24 הליטראות שלה מדגם אחיד, חדש וקל-משקל. שני התותחים הנותרים ירו גם הם קלעים במשקל 24 ליטראות, אך היו מדגם מיושן וכבד יותר. תותחיה של "ואסה" עדיין נצוקו בתבניות יחידניות, אך ייצורם היה מדויק יותר. הם נבדלו ביניהם במידותיהם העיקריות במילימטרים ספורים בלבד, וקוטר קדח הקנה שלהם היה מדויק למדי ועמד על 146 מ"מ.

יתר חימושה של "ואסה" כלל שמונה תותחי 3-ליטראות, שישה תותחי-סער כבדים (stormstycken) לשימוש בעת השתלטות על סיפון האויב, ושני תותחי פלקונט (Falconet) של ליטרה אחת. כמו כן נמצאו בה 894 ק"ג של אבקת שרפה וקלעים מסוגים שונים עבור התותחים.

טביעת האונייה

ב-10 באוגוסט 1628 יצאה "ואסה" להפלגת הבכורה שלה בפיקודו של קפטן סופרינג הנסון, כשיעדה הבסיס הימי באלווסנאבן. מזג האוויר היה נאה, ורוח קלה נשבה מכיוון דרום-מערב. האונייה נגררה לאורך החוף אל צידו הדרומי של הנמל, הניפה שלושה מפרשים והחלה מפליגה מזרחה. אשנבי התותחים נפתחו והתותחים הוצבו בעמדות ירי, מוכנים לירות מטח כבוד לכשתעזוב האונייה את סטוקהולם.

כשהגיחה "ואסה" אל הים לאזור פתוח יותר לרוחות, נשב לפתע משב-רוח חזק אל מפרשיה והיא נטתה לצידה השמאלי. חבלי המפרשים שוחררו מיד, האונייה התיישרה לאיטה והרוח דעכה ופסקה. זמן קצר אחר כך התחדש פרץ הרוח, היטה שוב את האונייה אל צידה השמאלי, אך הפעם חדרו מים לתוכה דרך האשנבים הפתוחים של תותחי הסיפון התחתון. המים שפרצו פנימה היטו את האונייה עוד יותר, והיא טבעה. "ואסה" שקעה לקרקעית הים בעומק של 32 מטרים, ומרחקה מהחוף היה 120 מטרים בלבד. מלחים נאחזו בכל כוחם בשברי האונייה, וסירות רבות חשו לעזרתם. ברם, למרות מאמצים אלה והמרחק הקצר מהחוף, אבדו יחד עם האונייה, על פי הדיווחים, בין 30 ל-50 מלחים. התורן הראשי והתורן הקדמי, שדגליהם והדוכניות שלהם עדיין הזדקרו מעל המים, נטו בזווית חדה שמאלה, מפני שתוך כדי הטביעה נעתקה זבורית האונייה ממקומה. "ואסה" טבעה לנוכח קהל בן מאות רבות של צופים שבאו לחזות בהפלגתה של האונייה הגדולה, מרביתם מפשוטי העם, אך היו בהם גם מנכבדי סטוקהולם, ואף נציגים זרים שצפו באירוע - הן מבעלות בריתה של שוודיה והן מאויבותיה.

החקירה

למלך נודע על טביעתה של "ואסה" במכתב שהגיע אליו ב-27 באוגוסט 1628. בתשובה הוא כתב בכעס כי האסון נגרם ללא ספק בשל "חוסר זהירות ורשלנות", ותבע מיד להעניש את האשמים. קפטן ספורינג הנסון, שניצל מטביעה, הושלך מיד לכלא והמתין למשפט. בחקירתו הראשונית נשבע הנסון כי התותחים נקשרו כיאות וכי אנשי הצוות היו פיכחים. הוקמה ועדה שערכה חקירה מקיפה של נסיבות הבנייה והטביעה והגישה מסקנות ב-5 בספטמבר 1628 בפני בית דין שרבים מחבריו היו אנשי מועצת המלך, וכלל גם אדמירלים, יועצי המלך ואף האדמירל הראשי של הצי. נחקרו כל הקצינים שניצלו וכן חרש האוניות שפיקח על הבנייה ומספר עדים מומחים. עונש חמור היה צפוי לאחראי לכישלון המחפיר.

אנשי צוות האונייה ובוני האונייה היוו שני מחנות, כשכל צד ניסה להטיל את האשמה על הצד האחר, וכל אחד נשבע כי מילא את תפקידו ללא רבב. אנשי צוות האונייה שניצלו נחקרו אחד-אחד כיצד הופעלה האונייה בזמן האסון. האם גודל המפרשים שהניפה התאים לעוצמת הרוח? האם אנשי הצוות היו פיכחים? האם הזבורית סודרה כיאות? האם התותחים נקשרו היטב? ברם, איש לא היה מוכן לשאת באשמה, ובסופו של דבר התקבלו תשובותיהם כמספקות, ולא נמצאה כל עדות מפלילה.

אחר כך הפנו החוקרים את שאלותיהם לבוני האונייה. "מדוע בניתם אונייה כל כך צרה ובעלת שוקע קטן מדי כך שהתהפכה?" – נשאל חרש-האוניות יאקובסון. הוא השיב כי פשוט ציית להוראות. יאקובסון ציין, כי בנה את האונייה על פי הנחיותיו של הנריק היברטסון (שמת זה מכבר), אשר הוא עצמו מילא אחר הוראותיו של המלך. למעשה, לאחר שקיבל לניהולו את הבנייה, הגדיל יאקובסון את רוחבה של האונייה ב-1.38 מטרים, אך לא יכול היה להוסיף ולהרחיבה, כי נמצאה כבר בשלב מתקדם מדי של העבודות.

בסופו של דבר לא נמצא אשם באף אחד משני הצדדים. "רק אלוהים יודע", הייתה תשובתו של ארנדט היברטסון לבית הדין כשנשאל מדוע טבעה האונייה. גוסטב אדולף אישר את כל מידות האונייה ופרטי חימושה, והיא נבנתה בהתאם להוראות וצוידה במספר התותחים שקבע. בסופו של דבר איש לא נמצא אשם ברשלנות ואיש לא נענש, וטביעת האונייה הוסברה כמעשה שמיים. טביעתה של "ואסה" הייתה אסון כלכלי כבד. עלות האונייה הייתה למעלה מ-40,000 ריקסדלר, השקעה שנחשבה גבוהה למדינה קטנה כדוגמת שוודיה.

ניסיונות חילוץ ראשונים

פחות משלוש שנים לאחר האסון נחתם חוזה לחילוץ האונייה, אך המאמצים לא צלחו. הניסיונות הראשונים למשות את "ואסה", שעשה המהנדס האנגלי יאן באלמר, הצליחו אומנם ליישר מעט את האונייה, אך גם גרמו לה לשקוע עוד יותר בבוץ הקרקעית. הבוץ הוא, ככל הנראה, שהכשיל את מאמצי החילוץ.

שיטות החילוץ של כלי שיט טבועים בראשית המאה ה-17 היו פרימיטיביות לאין שיעור מאשר בימינו, אך התבססו למעשה על אותו עיקרון שלפיו נמשתה "ואסה" 333 שנים אחר כך. שתי אוניות או גוות (hulks) הוצבו במקביל משני צידי הטרופת, וחבלים שבקצותיהם עוגנים שולשלו למים וננעצו בגוף האונייה. שתי הגוות מולאו במים ושוקעו עד לגובה שהבטיח עדיין את ציפתן היציבה, החבלים נמתחו, ואחר כך נשאבו המים מהן החוצה. שתי הגוות עלו וצפו, האונייה הטבועה התרוממה מהקרקעית ונגררה אל מים רדודים יותר. על פעולה זו חזרו עד שהאונייה כולה התרוממה לפני המים. משקלה של "ואסה" מתחת למים לא היה גדול, אך עדיין היה דרוש כוח הרמה גדול מאוד כדי לחלץ אותה מהקרקעית הבוצית שבה הייתה שקועה.

ב-1664, כשלושים ושש שנים לאחר טביעת האונייה, חילצו אלברקט פון טריילבן ואנדריאס פקל 50 מבין תותחיה היקרים של האונייה, כשהם משתמשים בפעמון צלילה פשוט ונעזרים בצוות צוללים שוודים וגרמנים.

הניסיונות לחלץ את האונייה נזנחו משעה שהיה ברור כי לא ניתן למשותה באמצעים הקיימים אז. ברם, לאחר חילוץ התותחים לא נשכחה "ואסה", והיא נזכרת בכמה חיבורים על תולדותיה של שוודיה ותולדותיו של הצי השוודי , אך מקום טביעתה המדויק והפרטים הנוגעים לנסיבות טביעתה שונים מחיבור אחד לשני. ב-1884 פנה קצין ים בשם אנטון לודביג פאנהילם בבקשה לקבל את זכויות ההנצלה של האונייה, לאחר שטען כי איתר את מקומה. פאנהילם היה ממציא, תכנן את אחת מחליפות הצלילה הקלות הראשונות והשתתף כבר בכמה פעולות הנצלה אחרות. אין כל תיעוד לביצוען של פעולות חילוץ גדולות לאחר שפאנהילם הגיש את בקשתו, וההנחה היא כי אלה לא בוצעו כלל. על גבי מפה מסוף שנות השלושים של המאה ה-19 שהתגלתה לאחרונה בארכיון מוזיאון העיר סטוקהולם, מצוין מיקומה המדויק של האונייה בעיגול ובמילה wrak (טרופת), ורשומים בה אף עומקי המים בסביבתה. ב-1999 סיפר אדם, כי אביו – שהיה נגד בצי המלכותי השוודי – השתתף בשנות העשרים של המאה העשרים בתרגילי צלילה אל האונייה "ואסה" הטבועה.

גילויה מחדש של האונייה ומשייתה

בראשית שנות החמישים של המאה ה-20 בחן ארכאולוג חובב בשם אנדרס פרנצן את האפשרות למשות אוניות טרופות מהים הבלטי. הוא סבר, כי בשל מליחותו הנמוכה יחסית וקור מימיו, טובים הסיכויים כי האוניות נשתמרו בו ולא נאכלו לגמרי על ידי תולעת האוניות "טרדו נאוואליס" (Teredo Navalis), שבתנאים אחרים גורמים להרס חלקי העץ באוניות טבועות. פרנצן איתר את טרופותיהן של האוניות "ריקספלט" ו"ליבסקה סוואן", ולאחר מחקר ארוך ומפרך החל מחפש גם את "ואסה". ב-1956, לאחר כמה שנות חיפושים ללא תוצאות, הגיע לידיו מידע על אנומליה טופוגרפית בלתי ברורה דרומית למזח גוסטב ה-5 בבקהולמן . פרנצן צמצם את אזור החיפושים, וגילה לבסוף את שרידי "ואסה". גילויה מחדש של האונייה עורר עניין ציבורי רב, וזמן קצר אחר כך כבר הוכנו תוכניות למשייתה. הצי המלכותי השוודי היה שותף למיזם כבר מראשיתו, כמו גם מוזיאונים שונים והוועדה לשימור המורשת השוודית.

חילוצה

"ואסה" נמשתה בשיטה פשוטה יחסית. צוללים חפרו בקרקעית הים, תחת גוף האונייה, שש תעלות, שדרכן הושחלו כבלי פלדה שנקשרו אל שני פונטונים. "קדיחת" התעלות בוצעה באמצעות סילון מים חזק, והייתה מסוכנת הן בשל תנאי הראות התת-מימית הקשים שיצרה, והן בשל הסכנה שהאונייה תיעתק ממקומה או תשקע עמוק יותר לתוך הבוץ ותקבור תחתיה את הצוללים. חרף התנאים המסוכנים, בוצעו במהלך פעולות החילוץ למעלה מ-1,300 צלילות ללא תאונות או פגיעות חמורות. האונייה הורמה בהדרגה ב-18 שלבים, מעומק של 32 מטרים לעומק של 16 מטרים, ונגררה אל אזור מוגן יותר, שם הוחל בהכנות למשייתה הסופית. הבוץ והשברים שנערמו על סיפונה העליון סולקו, כדי להקטין את משקלה, וגופה נאטם ככל שניתן. אשנבי התותחים נסגרו במכסים ארעיים, נבנה צור ירכתיים זמני במקום המקורי שקרס, וחורי בורגי הברזל שהחלידו נסתמו בפקקים. החילוץ הסופי החל ב-8 באפריל 1961, ובבוקר ה-24 באפריל הגיחה "ואסה" מהמים לאחר 333 שנים, אל מול עיניהם של אלפי צופים ועיתונאים משוודיה ומהעולם כולו. לאחר שהושלמה אטימת גוף האונייה, הועלתה "ואסה" על מבדוק צף ונגררה אל המבדוק היבש "גוסטב החמישי".

מוזיאון ואסה

ערך מורחב – מוזיאון ואסה

"ואסה" שוכנה במבנה זמני שכונה Wasavarvet ("מספנת ואסה"), בו התחילו עבודות השימור והמחקר הארכאולוגי. הבניין היה צפוף ביותר ולא איפשר לראות את האונייה בשלמותה, ומבקרים יכלו לצפות בה משני מפלסים בלבד וממרחק של כ-5 מטרים. ב-1981 החליטה ממשלת שוודיה להקים מבנה קבע עבור האונייה באי יורגודן (Djurgården). ב-1988, כשנה לאחר הנחת אבן הפינה, נגררה "ואסה" אל המוזיאון השלם-למחצה, שנבנה מעל המבדוק היבש של מספנת הצי הישנה. באותה שנה, כשהותרה כניסת מבקרים לאתר הבנייה, ביקרו במוזיאון ההולך ונבנה 228,000 איש. המוזיאון נפתח רשמית ב-15 ביוני 1990, ועד לשנת 2007 ביקרו בו למעלה מ-25 מיליון איש.

באולם הראשי של המוזיאון מוצגת האונייה עצמה והוא כולל גם תצוגות שונות של ממצאים ארכאולוגיים מהאונייה ומשוודיה של המאה ה-17. לגוף האונייה ששרד הוסיפו את החלקים התחתיים של כל שלושת התרנים, מוט חרטום חדש, מעטה מפרשי סערה וחלקים מסוימים נוספים במקום אלה שאבדו או שניזוקו קשות. החלקים החדשים שנוספו לא נצבעו, כך שניתן להבחין בבירור בינם לבין חלקי העץ המקוריים שכהו לאחר שלוש-מאות שנים מתחת למים.

המחקר הארכאולוגי

"ואסה" היוותה אתגר חסר-תקדים לארכאולוגים הימיים. מעולם קודם לכן לא חפרו כלי שיט קדום גדול כל כך, שמרבית תכולתו נותרה על כנה במקומה המקורי. על כך נוספו גם תנאי העבודה הקשים של החוקרים. היה צורך להרטיב את האונייה ללא הפסק, כדי שחלקי העץ, שנחשפו לאוויר לאחר מעל 300 שנים מתחת למים, לא יתייבשו ויתפרקו לפני שיוחל הטיפול בשימורם. החפירה באונייה נעשתה, לפיכך, תוך התזה בלתי פוסקת של רסיסי מים ובתוך בוץ מכוסה בוצה, שעומקו הגיע לעיתים ל-3 מטרים. כדי לציין את מיקומם המדויק של הממצאים השונים, מופה גוף האונייה וחולק למספר מקטעים, שנקבעו בממד האורך על פי צלעות הרוחב הרבות, בממד הגובה על פי סיפוני האונייה, ובממד הרוחב על פי קו האורך המרכזי של האונייה, הנמתח מהחרטום לירכתיים. על פי רוב חפרו בנפרד כל אחד מהסיפונים, אך לעיתים התקדמה העבודה בשני סיפונים במקביל.

הממצאים

ל"ואסה" היו ארבעה סיפונים: סיפון תותחים עליון, סיפון תותחים תחתון, ספנה (hold) וסיפון תחתי (orlop deck). בשל הצורך הדוחק להכין את האונייה לשימור, נאלצו הארכאולוגים לעבוד במהירות במהלך שבוע החפירות הראשון, והעבודה נעשתה במשמרות בנות 13 שעות. החפירה בסיפון העליון הייתה מסובכת במיוחד, הן משום שחלק ממנו התמוטט, והן בשל הבוץ והלכלוך שנערמו עליו. למרות זאת חשפו החוקרים בסיפון זה חפצים חשובים רבים, וביניהם ארגז חפצים אישי שהשתמר היטב, ובו כובע לבד, כף עץ ומספר מטבעות. ממצאים אלו ואחרים הם עדות ישירה לחייהם של המלחים הפשוטים במאה ה-17. קטלוג הממצאים שנחשפו באונייה מכיל למעלה מ-26,000 פריטים, וחלק ממנו נגיש באינטרנט.

לאחר משיית האונייה נסרק גם אתר הטביעה עצמו, ובו התגלו מרבית פסלי העץ שעיטרו את צדה החיצוני, שמספרם מוערך על ידי החוקרים בכ-700. הפריט האחרון שהועלה מקרקעית הים היה סירת האונייה, שהתגלתה בקרקעית הים במקביל לאונייה, אף שהחוקרים שיערו תחילה שהיא אמורה להימצא על הסיפון או אולי נגררה על ידי "ואסה" בשעת טביעתה.

בליית האונייה

ב-333 השנים שבהן שהתה "ואסה" הטבועה על קרקעית סטוקהולמס סטרום, נחשפו היא ותכולתה לבליה טבעית כתוצאה מהתפרקות (decomposition) ומארוזיה. בין הפריטים הראשונים שנהרסו היו אלפי בורגי הברזל שאחזו את החרטומן וחלק גדול מצור הירכתיים, שהיו חלקי גוף האונייה שנשאו את פסלי העץ שלה. כמעט כל חפצי הברזל החלידו ונעלמו בתוך שנים ספורות לאחר הטביעה, ומבין הגדולים שבהם, כמו הקלעים והתותחים, לא נותר דבר זולת אבקת פחמן שהתאבנה. על אף שהברזל שבהם אוכל כמעט לחלוטין, סייעה התאבנות זו לשימור צורתם של חפצי מתכת רבים. מבני אדם שהיו על האונייה שרדו רק עצמותיהם, שלעיתים קרובות רק בגדיהם מנעו את התפזרותם. בגדים וחפצי עור, כמו נרתיקים ונעליים, ניזוקו קשה, אך רבים מהם שרדו ונחשפו על ידי הארכאולוגים.

צור הירכתיים כולו, אותו חלק גבוה באחורי האונייה, שהחזיק את דף הירכתיים (transom) ובו נמצאו מגורי הקצינים, התמוטט אט-אט לתוך הבוץ יחד עם כל הפסלים שעיטרו אותו, ולא נותר ממנו כמעט דבר. גלריות האחרה, שחוברו במסמרים לצדי צור הירכתיים, התמוטטו זמן קצר אחר כך, והתגלו מונחות ממש מתחת למקומן המקורי. רבים מחלקי העץ נהרסו גם עקב פעולת השחיקה של זרמי המים והבוץ, ופסלים רבים התבלו כל כך, עד כי בקושי ניתן היה לזהותם.

נוסף לבליה הטבעית, סבלה האונייה גם מנזקים שגרמו לה בני אדם. פעולות החילוץ שנעשו בין השנים 1629 ו-1680 הותירו עקבות ברורים בגוף האונייה. כדי לחלץ את התותחים, שברו פקל וטריילבן ופירקו חלק גדול מלוחות הסיפון הגלוי. פקל דיווח גם, כי משה מהאונייה קורות עצים בכמות שמילאה 30 עגלות; אלו כללו, ככל הנראה, לא רק את לוחות הסיפון והמבנה העילי, אלא גם כמה מהפסלים החסרים כיום, כמו הפסל בגודל טבעי של לוחם רומאי שהוצב סמוך לחרטום, ופסלו של ספטימוס סוורוס שעיטר את צדו השמאלי של החרטומן. כמו כן התגלו סימנים אחדים של עוגנים שננעצו באונייה ונעקרו ממנה בכוח.

הסיבות לטביעת האונייה

דרישות המבנה, התאוריות המדעיות והחישובים המורכבים הכרוכים בבנין כלי שיט או ביציבותם עדיין לא פותחו בעת בניית האונייה במאה ה-17. גורמים חשובים, כמו מרכז הכובד של האונייה, נאמדו על ידי חרש האוניות על פי ניסיונו וכישרונו המקצועי. באונייה "ואסה" נחלק הגוף לשלושה סיפונים ולמדור תחתון. מדור זה הכיל זְבורִית במשקל 120 טונות, שכללה בעיקר אבנים גדולות שסודרו בצמוד זו ליד זו. ברם, מטען זה לא הספיק לאיזונו של המשקל הרב שנמצא מעל קו המים, ואפילו רוח חלשה יכלה לפגוע ביציבות האונייה עד כדי סכנת טביעה. באותם ימים היה מקובל להציב את התותחים הכבדים ביותר בסיפון התותחים התחתון, כדי להפחית מהמשא שעל סיפון התותחים העליון ועל מנת לשמור על יציבות האונייה. תוכניות הצבת התותחים ב"ואסה" שונו פעמים רבות במהלך בנייתה. תחילה הציבו את תותחי 24 הליטראות בסיפון התחתון ואת תותחי 12 הליטראות הקלים יותר בסיפון העליון. אחר כך הציבו את תותחי 24 הליטראות בשני הסיפונים גם יחד. על אף שאשנבי התותחים בסיפון העליון התאימו לתותחי 12 ליטראות הקטנים יותר, הוצבו בסופו של דבר התותחים הכבדים בשני הסיפונים, מה שגרם לפגיעה ביציבותה של האונייה.

אוניות המלחמה בתקופה זו, גם אלו שתותחיהן סודרו כראוי, היו בלתי יציבות. הסיבה העיקרית לכך הייתה צורי הירכתיים הגבוהים, שנבנו כך כדי לאפשר לחיילים לירות על האויב מעמדה גבוהה ככל האפשר בכלי הנשק הקלים שברשותם. נוסף לכך, ייתכן שחלק הגוף העליון של "ואסה" נבנה מלוחות עץ עבים וכבדים יתר על המידה, בשל הניסיון המועט בבניית אוניות דו-סיפוניות, או אולי כתשתית להוספת תותחים כבדים עוד יותר בעתיד. ברם, צורת גוף האונייה לא סבלה מחיסרון מובנה מובהק כלשהו, והייתה זהה למקובל באותם ימים. באוניות מדגמים מאוחרים יותר ל"ואסה" ובעלות עוצמת אש זהה, כמו אלו למשל שבנה הצי המלכותי הבריטי, הוצבו התותחים הכבדים ביותר בסיפונים התחתיים והקלים בסיפונים העליונים, כדי לשפר את יציבותה וכדי לא לפגוע במומנט היישור של האונייה. הצרה (tumble home), התעגלותם פנימה של דפנות האונייה בחלקו העליון של הגוף, בגובה סיפוני התותחים העליונים, הייתה בדגמים מאוחרים גדולה יותר, ותכליתה הייתה לקרב את משקל התותחים לקו האמצע של האונייה ועל ידי כך להגדיל את יציבותה.

קפטן סופרינג הנסון השיט את האונייה החדשה שלא כמקובל, כשאשנבי תותחיה פתוחים. אונייה חדשה לגמרי הושטה, בדרך כלל, בהפלגתה הראשונה כשאשנבים אלה סגורים, כדי לאפשר לקפטן ולצוות ללמוד כיצד היא מתנהגת בים. זאת ועוד, יעדה של "ואסה" היה אלווסנאבן, הבסיס הימי בצדו הגלוי לרוח של הארכיפלג, שם הייתה אמורה להצטייד ולהעלות אנשים נוספים, ועל כן נדרשה ממנה יציבות טובה.

השימור

למרבה ההפתעה נמצאה "ואסה" במצב טוב למדי לאחר מאות שנים שהייתה שקועה על קרקעית הים, אך היא לא הייתה זוכה להאריך ימים לו היו מניחים לגופה להתייבש ללא פעולת שימור עץ אפקטיבית. ממדיה הגדולים של "ואסה", למעלה מ-900 מטרים מעוקבים של קורות עץ אלון, היו אתגר חסר תקדים למשמרים. לאחר דיונים אחדים בסוגיה מה היא הדרך הטובה לשמר את האונייה, הוחלט לעשות שימוש בפוליאתילן גליקול (PEG), שיטה שבה השתמשו מאוחר יותר גם לשימורה של האונייה האנגלית מרי רוז מהמאה ה-16. "ואסה" רוססה במשך 17 שנים בתמיסת גליקול, והונח לה להתייבש באיטיות במשך 9 שנים נוספות.

"ואסה" השתמרה היטב לא רק משום שלא נאכלה על ידי "תולעת האוניות", האחראית בדרך כלל להרס אוניות עץ, אלא גם בשל העובדה שמימי סטוקהולמס סטרום היו מזוהמים ביותר עד סוף המאה ה-20. גם המיקרואורגניזמים העמידים ביותר, אלו המפרקים עץ, לא יכלו לשרוד בסביבה רעילה ועוינת זו. לכך יש להוסיף גם את עובדת היותה של "ואסה" חדשה לגמרי בעת טביעתה. ברם, לרעילות המים הייתה גם השפעה שלילית. הגופרית במי הים חדרה לתוך העץ, וכשנמשתה האונייה, החלה מגיבה לסביבה החדשה העשירה בחמצן ויצרה חומצה גופרתית. בסתיו שנת 2000 התגלו על חלקי העץ של "ואסה" כתמים לבנים, ששטחם מסנטימטרים בודדים ועד לכחצי מטר. הסתבר כי אלו הם מלחים שנוצרו על גבי העץ כתוצאה מהתגובה הכימית של הגופרית לנוכחות חמצן. לכתמים אלו הייתה רמת חומציות נמוכה מאוד, והם היו הסימן הראשון לכך שהאונייה מכילה כמויות רבות של חומצה גופרתית. מלחים אלה אינם מהווים סכנה כל עוד הם מצויים בשכבה החיצונית, אך אם ייווצרו בתוך העץ, הם עלולים להתפשט ולבקע את הלוחות מבפנים. נזק חמור עלול להיגרם עקב כך במיוחד לחפצים שיצרו האומנים המומחים, כמו חפצי הבית או מאות הפסלים המגולפים. נכון לשנת 2002, תכולת החומצה הגופרתית בגופה של "ואסה" נאמדת ביותר מ-2 טונות, וכמותה הולכת וגדלה. באונייה קיימת גופרית בכמות המספיקה לייצור 5,000 קילוגרמים נוספים של חומצה בקצב של 100 קילוגרם לשנה, והדבר עלול לגרום בעתיד להרס מוחלט שלה.

בתרבות

סיפורה של אוניית ואסה מופיע בספרי ילדים רבים שפורסמו בשוודיה במהלך המאה ה-20, בין היתר בספרה של סלמה לגרלף מסע הפלאים של נילס הולגרסון ובסיפור "הרפתקאות ואסה" של לאש ווידין. ישנה גם טענה כי עיצוב האונייה ההולנדי המעופף המופיעה בסדרת ההרפתקאות שודדי הקאריביים מבוססת על אוניית ואסה. כמו כן, סיפור טביעתה בטרם עת מהווה מקור לסיפורים עממיים ולהלצות, בין היתר מצד דנים.

לקריאה נוספת

• Borgenstam, Curt and Sandström, Anders (1984), Varför kantrade Wasa?: Wasastudier, nr 12.
• Cederlund, Carl Olof (2006) Vasa I, The Archaeology of a Swedish Warship of 1628, series editor: Fred Hocker..
• Dal, Lovisa and Hall Roth, Ingrid Marinarkeologisk tidsskrift, 4/2002.
• Kvarning, Lars-Åke and Ohrelius, Bengt (1998) The Vasa: the Royal Ship.
• Roberts, Michael, Gustavus Adolphus: A History of Sweden 1611–1632 (2 vols, 1953, 1958).
• Sandström, Anders (1982) Sjöstrid på Wasas tid: Wasastudier, nr 9.
• Soop, Hans (1986) The Power and the Glory: The Sculptures of The Warship Wasa.
• Modellen: Vasamodeller från när och fjärran (1997) (Vasa Museum exhibit catalog)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של ואסה
• מוזיאון ואסה
• The Swedish Ship Vasa's Revival
• Vasa ship model
• יהודה קסטן, "משיית הואזה, מערכות ים 81, דצמבר 1966, עמ' 29.

הערות שוליים

ערך מומלץ