התנגדות בתקופת מלחמת העולם השנייה

ההתנגדות בתקופת מלחמת העולם השנייה הקיפה את כל ארצות הכיבוש שהיו תחת שלטון מדינות הציר וכן גורמים בקרב הצבא, התעשייה והגופים האזרחיים במדינות הציר עצמן.

במהלך המלחמה הוקמו מספר גופי התנגדות גם לבעלות הברית, תחילה במהלך המערכה בצפון אפריקה, ולאחר פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה, גם בגרמניה הנאצית.

ההתנגדות למדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחתרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות התנגדות לגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה התקיימו בכל מדינה כבושה וכן במדינות הציר עצמן - גרמניה, אוסטריה ואיטליה. ההתנגדות התבצעה באמצעים מגוונים, בין היתר אי ציות אזרחי, הפצת דיסאינפורמציה ותעמולה אנטי נאצית ואנטי פשיסטית, הסתרת לוחמי צבאותיהן של בעלות הברית, כגון טייסים שמטוסם הופל בשטחי הכיבוש של הנאצים ומשתפי הפעולה עמם, ולוחמה והשתלטות על שטחים, בעיקר במזרח אירופה ובסיוע צבאות סדירים, בעיקר בסיוע הצבא האדום.

בין המחתרות הגדולות היו תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה, שכללה את ארמייה קריובה, ארמייה לודובה, קבוצת אנשי היער (Leśni) (אנ'), תנועת ההתנגדות האיטלקית (אנ'), ועדת השחרור הלאומית (אנ') באיטליה, תנועת ההתנגדות הצרפתית, המחתרת הקומוניסטית בצרפת, המאקי, צבא השחרור העממי של יוגוסלביה, המחתרת הבלגית (אנ'), המחתרת הנורווגית, המחתרת היוונית והמחתרת ההולנדית. גם בגרמניה הנאצית הייתה תנועת התנגדות לנאצים.

בריטניה, למרות שלא נכבשה, הכינה יחידות התנגדות לנאצים. גוף ההתנגדות הגדול היה "תנועת ההתנגדות הבריטית" (British resistance movement). הוא הוכן על ידי סוכנות הביון הבריטית, ה-SIS. גוף ההתנגדות המשני שהוכן היו "יחידות המשלוח" - Auxiliary Units (אנ') (שאין לבלבלן עם חיל המשלוח הבריטי במלחמת העולם השנייה (אנ')).^[1] יחידות אחרות של מדינות שלא נכבשו, כגון המשרד לשירותים אסטרטגיים של ארצות הברית וכן מנהלת המבצעים המיוחדים של בריטניה, ייסדו תאים מחתרתיים או תמכו בתאי מחתרת קיימים במדינות הכיבוש הנאצי.

פרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרטיזנים פעלו בעיקר במזרח אירופה, וחלק משמעותי מהם היו סובייטים (אנ'). הם לחמו בשטחים גדולים, בעיקר ביערות המדינות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה. תחילת פעילותם הייתה ביחידות קטנות, אך בהדרגה גדלו היחידות עד שהגיעו לגודל של עשרות אלפי לוחמים. יחידות אלה פעלו במתואם עם הצבא האדום, קיבלו בהצנחה אספקה של מזון, נשק, ציוד רפואי וציוד תומך לחימה, ופעלו בעורף האויב הגרמני.^[2]

רוב הפרטיזנים (למשל רוב אנשי הארמייה קריובה) התנגדו להצטרפות יהודים לשורותיהם ולעיתים אף הסגירו אותם לגרמנים. לעומת זאת, בקרב הארמייה לודובה הקטנה יותר, התקבלו יהודים בתור לוחמים.

חסידי אומות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חסיד אומות העולם

בין גופי ההתנגדות היו מספר ארגונים או קבוצות מחתרת שסייעו ליהודים, ניסו להצילם, סיכנו את חייהם ולא קיבלו על כך תמורה. חוק יד ושם קובע שהתואר "חסיד אומות העולם" יוענק לאלו מביניהם שמעשה ההצלה שלהם הוכר על ידי הוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם כעומד בקריטריונים אלה. התואר ניתן רק ליחידים ולא לארגונים, אך ישנם ארגונים ויישובים שרבים מחבריהם או תושביהם קיבלו את האות - למשל הארגון הפולני ז'גוטה, הכפר ניולנדה בהולנד, הכפר לה שמבון-סור-ליניון ועוד.

התנגדות יהודית בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – התנגדות יהודית בשואה

לאחר שהתקבל מידע מהימן על רצח היהודים באמצעות אנשי קשר מחוץ לגטאות, ולאחר שהחלו אקציות גירוש מהגטאות, החלו יושבי הגטאות, בעיקר צעירים ובהם חברי תנועות נוער, להתארגן לקראת התנגדות מזוינת. ההתנגדות היהודית בנשק כללה מרידות בגטאות ובמחנות הריכוז והעבודה; בריחה והברחת יהודים ליערות המדינות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה; לחימה פרטיזנית ביערות; חברות במחתרות וביחידות התנגדות בבלגיה ובצרפת; שותפות במרד הסלובקי וכן בשורות הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה; וכן הסתתרות והסתרה של יהודים. אסירים יהודים מרדו בטרבלינקה באוגוסט 1943, בסוביבור באוקטובר 1943 ובאושוויץ-בירקנאו באוקטובר 1944.^[3]

ההתנגדות לבעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מספר תאי מחתרת שפעלו נגד בעלות הברית. יחידות גרילה איטלקיות פעלו נגד הבריטים בצפון אפריקה בין השנים 1941-1943, במהלך המערכה בצפון אפריקה. תנועת ההתנגדות הנאצית "אדם-זאב" (Werwolf) (אנ') בשטחי הכיבוש של בעלות הברית בגרמניה לא הגיעה לגודל משמעותי ולא קיימה פעולות משמעותיות. במדינות הבלטיות פעלו יחידות התנגדות לברית המועצות שנקראו "אחי היער" (Forest Brothers, (אנ') ובאסטונית: Metsavennad). יחידות אלה - ויחידות דומות ברומניה, בולגריה, אוקראינה וצ'צ'ניה החלו את פעולתן בתקופת כיבוש המדינות הבלטיות בשלהי מלחמת העולם השנייה (אנ'), והמשיכו לפעול נגד הכיבוש הסובייטי עד שנות השישים.

בחזית האוקיינוס השקט לא ידוע על מקרי התנגדות מאורגנת של יפנים נגד בעלות הברית, אם כי התנגדות של פרטים נמשכה מספר שנים לאחר כניעת האימפריה היפנית. בין עשרות המקרים של התנגדות יפנית (אנ') ידוע מקרהו של היראו אונודה שנכנע רק כשלושים שנה לאחר המלחמה.