התיישבות הבהאים במזרח הכנרת ועמק הירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החווה בנוקייב מדרום לקיבוץ עין גב, מבט מכיוון צפון
בית הקברות הבהאי ליד עין גב

התיישבות הבהאים במזרח הכנרת ועמק הירדן כללה ארבעה יישובים חקלאיים אשר הוקמו על ידי בהאים שמוצאם מאיראן, במזרח הכנרת ועמק הירדן. התיישבות זו ראשיתה בשנת 1882 והסתיימה בשנת 1951.

הגבול הבינלאומי במזרח הכנרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבע כהה המפורז הדרומי עין גב (נוקייב), אל-סמרה, אל חמה

על פי הסכם ניוקומב-פולה - הגבול המנדטורי הבינלאומי 1923 והחלטת החלוקה היו אל-סמרה, נוקייב ואום ג'וני בתחום המדינה היהודית.

צבי אילן טוען שהודות לכפרים הבהאים, כלול האזור שמדרום מזרח לכנרת, בתחום מדינת ישראל. בשנת 1923, נקבעו הגבולות בין המנדט הבריטי והמנדט הצרפתי. הוחלט כי כל הגולן יישאר בתחום הצרפתי-סורי. אך מכיוון שבמזרח הכנרת נמצאו שני יישובים בהאים ומרכז הקהילה הבהאית היה בחיפה, נקבע הגבול הבין-לאומי כך שהאדמות שלהם בנוקייב ובא-סמרה יישארו בתחום ארץ ישראל.

בהסכם שביתת הנשק עם סוריה בתום מלחמת העצמאות נכללו אל-סמרה ונוקייב בתוך שטח המפורז הדרומי.

ארבעת היישובים הכפריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-סמרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-סמרה הוקם במזרח הכנרת, באזור קיבוץ האון של ימינו. על פי מסורת בהאית מקומית, שטח האדמה נרכש בשנת 1882, וזהו שטח האדמה הראשון שנרכש במרחב זה. גוטליב שומאכר כותב בשנת 1887, שבכפר מתגוררים 32 מוסלמים ו-4 פרסים. בסיור נוסף בשנת 1913 הוא כותב שהיישוב שייך לעבאס אפנדי (בנו של בהא אללה), והוא כולל 40 בקתות ומעט מבני ציבור. התושבים עוסקים בגידול ירקות, אך בשטח קטן בלבד.[1] אדמות א-סמרה חולקו בין בהא אללה לבין מירזא מוסא (שכונה בשם אקא-י-קלם). בשנת 1942 החל משא ומתן בין קק"ל לבין הבהאים, על רכישת אדמות הכפר. הנימוק העיקרי לחשיבות הרכישה, היה יצירת רציפות קרקעית בין עין גב המבודדת והמנותקת ליישובי עמק הירדן. תהליך הרכישה של חלק מהאדמות, הסתיים לאחר מלחמת העצמאות. קיבוץ האון הוקם על אדמות הכפר בקיץ 1949[2]. ביום 4 באפריל 1951 נרצחו שבעה שוטרים ישראליים ליד הכפר הסורי אל-חמה. בתגובה הופצצו מהאוויר בתי הכפרים א-סמרה ואל-חמה. בעקבות ההפצצה, תושבי א-סמרה נמלטו לתאופיק שבסוריה.

מירזא מוחמד קולי, מנהל החווה בנוקייב

נוקייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מבצע נוקייב

בסקר שערך גוטליב שומאכר בשנים 1888-1886, הוא מזכיר את כפר נוקייב, ככפר קטן ועלוב במזרח הכנרת (אזור עין גב של ימינו) ובו חמש בקתות ומתגוררים בו 20 מוסלמים. בספר "הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן", מסופר שבשנת 1888, התקיימה התמודדות בין תושבי בני יהודה לבין הפרסי, לרכישת אדמות באזור.[3] מכאן, שהאדמה במקום נרכשה כנראה לאחר ביקורו של שומאכר בשנת 1886. בשולי הכפר הוקמה חווה חקלאית שנוהלה על ידי מירזא מוחמד קולי, אחיו למחצה של בהא אללה. שומאכר סייר באזור שוב בשנת 1899 וכתב שבמקום נבנו מחסן ושתי בקתות לתושבים הפרסים ולידם נטוע בוסתן המושקה במי ואדי פיק. בשנת 1913 סייר שומאכר באזור, פעם נוספת, וכתב שיש במקום שלוש בקתות, גן ירק וארבעה גנים. השטח שייך לעבאס אפנדי ונטועים בו מטעי: אפרסקים, תפוחים, רימונים, תאנים, תפוזים ולימונים, המושקים על ידי מימי ואדי פיק. המטעים נראים נפלא על רקע השטח הצחיח שסביב הכנרת. את הפירות והירקות שלחו ברכבת מצמח לחיפה ולדמשק. בשנת 1936 רכשה הכשרת הישוב 9,450 דונם, שהיוו חלק מאדמות הבהאים. בשנת 1937 הוקם קיבוץ עין גב, והחווה של הבהאים נמצאה בתוך שדות הקיבוץ. במהלך השנים התקיימו יחסי שכנות טובים בין הקיבוץ לשכניו הבהאים. בזמן מלחמת העצמאות הועברו התושבים הבהאים לחיפה. מרבית מבני החווה נהרסו, ובשנת 2015 נשארה רק בקתה אחת ששופצה לצורכי עובדי הבננות. בנוקייב היה בית קברות בהאי שהיה בתחום הקיבוץ. בשנת 1985 הועברו הקברים לבית קברות חדש שהוקם למרגלות הר סוסיתא.

החווה בנוקייב, מבט מכיוון דרום, 1949
בית התפילה בעדסייה

אום ג'וני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אום ג'וני

במהלך המאה ה-19 התפתח הכפר מדרום לכנרת, באזור הדגניות של ימינו. בשנת 1887 התגוררו במקום 65 איש. המישור מסביב לכפר הוא כולו אדמה הניתנת לעיבוד, וגידלו בה בעיקר חיטה ושעורה. בעמק הצמוד לנהר הירדן, שנקרא הזור, גידלו בהשקיה מטעים וירקות.[4] אדמות הכפר נרכשו על ידי הבהאים בין השנים 1887-1882, כאשר חלקם היו בבעלות מירזא מוסא והחלק האחר בבעלות בהא אללה. מג'יד אל-דין ירש את מירזא מוסא ו-עבד אל-בהאא' ירש את בהא אללה. מכיוון שמג'יד אל-דין תמך במוחמד עלי, שהיה במאבק על הנהגת התנועה כנגד עבד אל-בהאא', לא היה קשר בין שתי חלקות האדמה הבהאיות בכפר אום ג'וני. שניהם עיבדו את השטח על ידי אריסים ערביים. בשנת 1903, מג'יד אל-דין מכר את השטח שלו כ-3,200 דונם, ועל אדמה זו הוקם קיבוץ דגניה א'. יתרת השטח, שהייתה בבעלותו של עבד אל-בהאא', נמכרה לקרן הקיימת, רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. על האדמות האלה הוקמו הקיבוצים דגניה ב', בית זרע וחלק מאפיקים. מג'יד אל-דין המשיך להתגורר במקום עד ליום מותו. היה לו בוסתן ליד הירדן ובו עצי פרי ועצי נוי ופרחים, וכן פינת רחצה על שפת הירדן. הוא קיים קשרים טובים עם חברי דגניה א' שהוזמנו אליו ושמעו ממנו על עיקרי הדת הבהאית[5]

עדסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום הנקרא עדסייה היו התנחלויות חקלאיות במשך 2,500 השנים האחרונות, ואולי גם מוקדם יותר. המיקום במפגש הנהרות ירדן וירמוך, גרם להיותו צומת דרכים לסוחרים, שיירות וצבאות כובשים. כפר זה היה היחיד מארבעת היישובים, שרוב אוכלוסייתו הייתה בהאית. הכפר נמצא בשטח ממלכת ירדן. אדמות הכפר נרכשו על ידי עבד אל-בהאא' בשנת 1901 מידי השייח' הבדואי Fayyad-un Shamdien שהיה בעל האדמות. רכישת הקרקע נבעה מהצורך בתוספת אדמה חקלאית שתהווה מקור לאספקת מזון למשפחתו של עבד אל-בהאא'. היות שחלק מהאדמות שנרכשו בימי בהא אללה הוחזקו בידי תומכיו של מחמד עלי, נותרו שטחים מצומצמים בלבד בידי תומכי עבד אל-בהאא'. עבד אל-בהאא' קבע כי הוא הקדיש את כל שטח עדסייה לבהא אללה, ואין להעביר את הזכויות על האדמה למתיישבים הבהאים. אחרי מלחמת 1948 השטח נמצא בשליטת ממלכת ירדן, והבהאים שהיו קשורים למרכז הרוחני שלהם בחיפה התקשו להמשיך להתגורר שם, וחלקם עזבו. בעקבות הרפורמה החקלאית בשנת 1962, קרקעות הבהאים הועברו לחקלאים אחרים, ומרביתם עזבו את המקום וכך למעשה הסתיימה התיישבות הבהאים במזרח הכנרת ובעמק הירדן.

הקמת היישוב הבהאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח היה מכוסה בצמחייה טבעית, כולל עצים ושיחים קוצניים (סידריה). הכנת הקרקע לעיבוד חקלאי הייתה משימה קשה. בתחילה נשלחו שני חקלאים בהאים לטפל באדמת עדסייה, אך התנכלויות השכנים הערבים ומעשי שוד של התוצרת החקלאית, גרמו לעזיבתם אחרי שלוש שנים. לאחר מכן, האדמה הוחכרה לסוחר הנוצרי סורסוק. סורסוק בנה את בית ההארחה הראשון ביישוב, אך לא החזיק מעמד יותר משנתיים. עובדיו הצליחו לטפל בשטח קטן בלבד, וגם בשטח זה היבול היה מועט ורוב היבול נשדד.

שלב שני בהתפתחות היישוב היה בשנת 1907. עבד אל-בהאא' פנה לעצרת הרוחנית של הבהאים בטהראן, וביקש לשלוח חקלאים בהאים כדי שיתיישבו במקום. המתיישבים החדשים הגיעו מכפרים באזור העיר יזד ורובם היה מתושבי הכפר Mahdiyabad. במהלך השנים הבאות, עד 1913, הגיעו עוד משפחות להתיישב במקום. עבד אל-בהאא' הבטיח לאנשיו שיש במקום אספקת מים, אדמה פורייה, מזג אוויר חמים ושפע של שמש, ועודד עולי רגל נוספים שהגיעו אליו לחיפה, ללכת ולחיות בעדסייה. אבל החקלאים נתקלו בהתחלה בקשיים רבים. הם לא ידעו את שפת תושבי האזור ולא ידעו להתמודד מולם. אבל, עבד אל-בהאא' עודד אותם והמריץ אותם לעשות את המיטב. דבריו של המנהיג היו מקור השראה ועידוד לחקלאים וגרמו להם להשקיע מאמצים גדולים כדי לייצר יותר יבולים. בזמן השלטון העות'מאני היו קשיים רבים שנבעו מיחס השלטונות ומיסים כבדים שהוטלו בזמן מלחמת העולם הראשונה. אבל בזמן המנדט הבריטי, המצב הכללי השתפר. לא כל אדמות עדסייה נרכשו על ידי הבהאים ולכן בכפר התגוררו גם חקלאים ערבים שגידלו בעיקר חיטה ושעורה וכן גידלו בעלי חיים. כמו כן, ערבים הועסקו במקום בעבודות זמניות, בעיקר בעונות הקטיף השונות. לאור החשיבות של המקום, עבד אל-בהאא' הגיע לביקורים רבים ונשאר להתארח במקום. כמו כן, הגיעו למקום בהאים אחרים שהגיעו להתרשם מהיישוב והתארחו בו. עבד אל-בהאא' היה נותן עצות חקלאיות מועילות וכן ייעץ לאנשיו על טיפוח חיי החברה של הקהילה והמליץ לקיים קשרי ידידות עם השכנים הערבים. בחודש יולי 1917, מלחמת העולם הראשונה הייתה בשיאה, וירדו מעט גשמים באותה שנה והיבול היה דל, האספקה החקלאית הייתה מצומצמת והיה חשש לרעב בערים הגדולות. עבד אל-בהאא' הגיע לעדסייה וביקש לשלוח חיטה לתושבים הרעבים בחיפה ועכו. החקלאים הבהאים נתנו את כל התוצרת שהייתה להם, וגם נסעו לכפרים השכנים וקנו מכספם כל תוצרת חקלאית, ושלחו את הסחורה בשיירות שכללו 200 גמלים. לאחר פטירתו של עבד אל-בהאא' בשנת 1921, הנהיג את הקהילה שוגי אפנדי, עד למותו בשנת 1957. המנהיג החדש, שם דגש על הקמת תשתיות פיתוח, ביסוס וחיזוק הממשל הבהאי, קידום חיי הקהילה והקמת מבנים חברתיים כמו בית הספר ו"בית תפילה בהאי". הוא המליץ לחקלאים לשלוח את בניהם ובנותיהם ללמוד חקלאות כדי שיפתחו ויקדמו את החקלאות. ביישוב הוקמו ועדות חקלאיות שיזמו תוכניות של מחזורי זרעים, סוגי הגידולים ופיתוח משק החי. בשדות היישוב גידלו ירקות, מטעים של עצי פרי ומטעי בננות, וממשלת ירדן התגאתה ביישוב הזה ושלחה אליו אורחים ונציגים כדי ללמוד ולהתרשם מהשיטות והטכניקות החדישות שיושמו בעדסייה.

מהלכים ופעילויות להתפתחות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אספקת המים: בשטחים שהלכו וגדלו נשתלו ירקות ועצי פרי, ונדרשה אספקה סדירה של מים להשקיית השדות. החקלאים הבהאים בנו סכרים מאבנים, כדי להטות את מי הירמוך אל החוות החקלאיות. החקלאים השתתפו בהקמת הסכר ואחר כך בתחזוקתו בפעולות ניקוי התעלות מפסולת, באופן קבוע.
  • מחזור זרעים: כדי למנוע ניצול יתר של הקרקע והקטנת היבולים כתוצאה מכך, הנהיגו שיטה שבה בכל עונה החליפו את סוגי הגידולים. למשל: חיטה, עדשים, גריסים, חומוס, תירס. לדישון האדמה השתמשו בגללים של בעלי חיים שטופחו בחוות.
  • עבודה בצוותים: בדרך כלל החקלאים נוהגים לעבוד בנפרד, כל אחד בחלקת האדמה הפרטית שלו. הבהאים עבדו בקבוצות של שלושה חקלאים שעבדו יחד כצוות, כך שהתקיימה עזרה הדדית, וגם היה יותר ביטחון מפני שודדים ובעלי חיים.
  • מטעים: עבד אל-בהאא' עודד את החקלאים להקים מטעים, כמו: ענבים, פרי הדר, בננות, תפוחים, אגסים, דובדבנים, רימונים וחבושים; התוצרת של המטעים נמכרה במחירים גבוהים בהרבה לעומת מוצרים אחרים. הבהאים היו הראשונים שגידלו בננות באזור הזה של המזרח התיכון. מתיישבי הכפר הביאו מאיראן לארץ את החציל מהזן "חציל פרסי", שהייתה לו הצלחה שיווקית.
  • בעלי חיים: החקלאים גידלו מגוון רחב של בעלי חיים: תרנגולות, תרנגולי הודו, יונים, עזים, כבשים, פרות לחליבה. חלב הפרות נצרך כחלב טרי, ואילו חלב העיזים והכבשים שימש לייצור גבינה, יוגורט וחמאה. מרבית מוצרי החלב שימשו לצריכה עצמית והעודפים נמכרו לערבים מהכפרים הסמוכים.
  • פיתוח התשתיות: תשתיות הוכנו כדי לתמוך בעבודת החקלאים ובהמשך הוקמו מוסדות כלכליים, חברתיים, מנהליים ורוחניים עבור הרווחה הכוללת של אנשי הקהילה.
  • שווקים: חלק מהיבול היה מיועד למשק הבית של עבד אל-בהאא' בחיפה. בשנים הראשונות היבול היה נמוך יחסית והיו רק מעט עודפי תוצרת חקלאית, אשר נמכרו בשווקים של הכפרים הסמוכים. בהמשך, התפוקות גדלו, והחקלאים שיווקו בעיקר חצילים ועגבניות אשר נארזו בכפר ונשלחו ברכבות מצמח לחיפה או מצמח לדמשק. כאשר היה לחקלאים מחסור במזומנים, הם קיבלו מימון מסוחרים, אשר קנו מראש את הסחורה. עם התפתחות היישוב, המטעים נתנו פרי, והתוצרת נארזה והובלה לערים הגדולות באמצעות הרכבת.
  • מקורות מי השתייה: היו שני מעיינות שהפיקו מי שתייה נקיים לשימוש תושבי הכפר. בשלב מאוחר יותר, רוב המשפחות חפרו בארות בחצרות בתיהם, ושאבו מים בעזרת משאבת יד, וכך חסכו את הצורך בהליכה המייגעת הלוך ושוב אל המעיינות.
  • סילוק הפסולת: בכפר השתמשו בשיטה שהייתה נפוצה באותה תקופה. בכל חצר נחפר בור, שבתחתיתו הונחו אבנים כתושות וחצץ. הפסולת המסיסה נספגה באדמה והפסולת המוצקה נשארה מעל אבני החצץ. הבורות היו מכוסים לגמרי משיקולי היגיינה וכן שיקולי בטיחות.
  • תחבורה: מערכת התחבורה חיונית בכל עונות הגידול החקלאי, אך בעיקר בזמן הקטיף או הקציר. בתחילה, לא היו אמצעי תחבורה, והחקלאים נאלצו לקחת את התוצרת אל הכפרים השכנים ולמכור אותה במחיר נמוך מאוד. בהמשך, הם שכרו חמורים והובילו באמצעותם את התוצרת לצמח, בדרך שנמשכה שעתיים ויותר. בשוק של צמח הם יכלו לקבל מחירים גבוהים יותר. עם הגידול בכמויות התוצרת החקלאית, התחילו להשתמש בעגלות אשר נמשכו על ידי זוג פרדות, וכך הובילו את התוצרת לצמח או לטבריה, ומשם נשלחה התוצרת לשווקים גדולים של ערים גדולות.
  • השכלה: לפני מלחמת העולם הראשונה וגם בזמן המנדט הבריטי, עד מלחמת העולם השנייה, לא התקיימה מערכת חינוך פורמלי בממלכת ירדן. ברבת עמון ובערים גדולות נוספות, התקיימה מערכת חינוך שהופעלה על ידי יוזמות אישיות ולא כלליות. לכן, החינוך של ילדי הבהאים התקיים בבתי התושבים. עבד אל-בהאא' נתן הוראות והמלצות להקנות מידע חינוכי לצעירים. לכן, לאם המשפחה היה תפקיד משמעותי בהקניית החינוך לילדים. כמו כן, הוקמו כיתות שבהן למדו קרוא וכתוב בשעות הערב. בשיעורים אלה השתתפו בהאים צעירים ומבוגרים, ללא קשר לגיל שלהם. בשלב מאוחר יותר הוקם בית ספר לגילאים 16-5 ובו חולקו התלמידים לכיתות בהתאם לקבוצת הגיל שלהם. בנוסף, הוענקו שיעורים פרטיים בערבים, כדי לסייע לתלמידים לשפר את הישגיהם. שוגי אפנדי הדגיש את הצורך בלימוד ערבית, כדי שיוכלו להיות בקשר ידידותי עם תושבי הסביבה. חלק ניכר מתוכנית הלימודים התבסס על חומרים שהובאו מאיראן וכתובים בשפה הפרסית. הבנות למדו בכיתות נפרדות מהבנים. נושאי הלימוד העיקריים היו: פרסית, ערבית, אנגלית, חוקים בהאיים, גאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה ומדעים. בכל כיתה היו בין 7 ל-12 תלמידים, ובסך הכול למדו בבית הספר 50-40 תלמידים. בשנת 1933, מחלקת החינוך של המנדט הבריטי, רשמה את בית הספר בעדסייה באופן רשמי כמוסד חינוכי פורמלי.
  • בריאות: בשלבים המוקדמים לא התקיימה במקום מערכת בריאות, וכל משפחה דאגה להיגיינה ולבריאות המשפחה. כאשר התרופות הביתיות לא עזרו, נסעו לצמח לבדיקה רפואית, ובמקרים מסובכים נסעו לטבריה, שבה היו רופאים וגם בתי חולים. בעדסייה התגוררה אישה שהייתה מיילדת במקצועה, ועזרה לנשים בעת הלידה.
  • אנרגיה: בשנים הראשונות השתמשו בעצים ובצמחים יבשים כדי להדליק אש לבישול ולחימום הבית. כאשר השתפרה מערכת התחבורה, אחד התושבים רכש מכלית נפט והמשפחות אחסנו את הנפט במכלים גדולים והשתמשו בו לחימום וגם לתאורה באמצעות מנורת נפט. הנפט שימש גם כדלק לטרקטורים. בשלב מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם השנייה, נרכש גנרטור לייצור חשמל למוסדות הכלליים ולמשקי הבית.
  • בעיות ביטחון: התושבים במקום הותקפו לעיתים על ידי שודדים. באחת הפעמים, כל התושבים נמלטו מהמקום ונסעו לחיפה לביתו של עבד אל-בהאא'. לאחר שנרגעו, הצליח עבד אל-בהאא' לשכנע אותם לחזור והוא ביקש מהמושל המקומי להגן על הבהאים ובני משפחותיהם. היו עוד מספר התקפות על היישוב, ובהן נשדדו כל כלי הבית והציוד האישי ולפעמים, השודדים עקרו גם את דלתות הבתים. השודדים גנבו גם בעלי חיים ותוצרת חקלאית. היו גם התקפות של זאבים שחיו באזור הכפרי.
  • הקמת בית התפילה Hazirat Ul: בימיו של עבד אל-בהאא' החלו הפעולות להקמתו, אך בנייתו הסתיימה בשנת 1931.

סיום התיישבות הבהאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישובים שהיו בתחומי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלושת היישובים הראשונים: א-סמרה, נוקייב ואום ג'וני, ישבה רק קבוצה מצומצמת של בהאים, ועיקר העבודה התבצע על ידי אריסים ערביים. אדמות אום ג'וני וחלק מאדמות א-סמרה ונוקייב, נמכר לגורמי התיישבות יהודיים. במלחמת העצמאות הועברו הבהאים מנוקייב לחיפה. הכפר א-סמרה נעזב אחרי הפגזה ישראלית בשנת 1951. עקב פינוי אדמות נוקייב ועזיבת א-סמרה, הבהאים קיבלו פיצוי ואדמות חלופיות, בגליל המערבי.

הקהילה הבהאית בעדסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מלחמת 1948 השטח נמצא בשליטת ממלכת ירדן, והבהאים שהיו קשורים למרכז הרוחני שלהם בחיפה התקשו להמשיך להתגורר שם, וחלקם עזבו. בשנת 1962, ממשלת ירדן יזמה רפורמה קרקעית. במסגרת הרפורמה, נקבע שהזכאות על ייצור חקלאי ובעלות על הקרקע, ניתנת לבעלי הקרקעות שעובדים באדמתם ומעוניינים להמשיך לעבד אותה. אולם, שוגי אפנדי טען שהאדמה שייכת לקהילה ומוקדשת לבהא אללה, ולכן אסור למתיישבים הבהאים לקחת את האדמה הזאת לעצמם. לכן, הם לא קיבלו את הצעת הממשלה לקבלת זכאות על הקרקע. כתוצאה מכך, חולקה האדמה לחקלאים אחרים. החקלאים הבהאים עזבו את עדסייה ליישובים אחרים בירדן או למדינות אחרות. חלק מהם נשלח על ידי הקהילה, להפיץ את הדת הבהאית ברחבי העולם. מספר מועט של בהאים נשאר במקום, ושכר שדות ומטעים מהבעלים החדשים, כך שהם נשארו כחקלאים ביישוב, אך לא פגעו בהוראות של שוגי אפנדי. בשנת 1974, נותר מהקהילה הבהאית המשגשגת רק בית התפילה Hazirat Ul ובית הקברות הבהאי.[6]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גוטליב שומכר, הגולן, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 1998, עמוד 181
  2. ^ http://www.shishibagolan.co.il/page_49554 הרצאה של איני עבאדי
  3. ^ צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר-הירדן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1984, עמוד 80
  4. ^ בן אריה, עמק הירדן התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965, עמודים 149-136
  5. ^ דרכה של דגניה, סיפור חמישים שנות הקבוצה, מאת קבוצת דגניה א', הוצאת "דבר", תל אביב, 1961, עמוד 21
  6. ^ Iraj Poostchi, "Adasiyyah: A Study in Agriculture and Rural Development", Bahai Studies Review, Vol 16 (2010), p 105-61