השיר על הארץ

גוסטב מאהלר

השיר על הארץ (בגרמנית: Das Lied von der Erde) הוא יצירה סימפונית של המלחין גוסטב מאהלר. בזמן הלחנתה היה מאהלר בתקופה העגומה, אך גם החדשנית, ביותר בחייו. היצירה נכתבה ב-1908, והיא יצירה לשני זמרים ותזמורת. היא נכתבה אחרי הסימפוניה השמינית שלו אך לא מוספרה כסימפוניה תשיעית.

מקורות

מאהלר הגה את היצירה בשנת 1907, שהייתה, ללא ספק, השנה הקשה ביותר בחייו. ראשית, מאהלר אולץ להתפטר ממשרתו כמנהל אופרת החצר הווינאית, על רקע סוגיות דת וחברה; אחר כך נפטרה בתו הבכורה מריה, מאסכרה ומשנית; ולבסוף, אצל מאהלר עצמו אובחן מום לב מולד. כשחברו לשלושת אלה האמונות הטפלות של מאהלר ואימת המוות שלו, שכנעה השפעתם המצטברת את מאהלר שמותו קרוב לבוא.

בניסיון לעודד את מאהלר בדכדוכו העמוק, נתן לו חבר עותק של "Die chinesische Flöte" ("החליל הסיני"), כרך שירה סינית עתיקה מתורגמת לגרמנית על ידי האנס בֶּתגֶה . מאהלר נכבש לדברי השירה ובחר בשבעה מן השירים (ששניים מהם משמשים בפינאלה) לעבדם לסימפוניה שירית (ליד). אבל בשלב זה התעוררה בעיה אחרת. מאחר שסיים כבר את הסימפוניה השמינית, היה מאהלר מודאג מ"קללת הסימפוניה התשיעית" - העובדה, שברוקנר, שוברט ובטהובן לא הצליחו לעבור את מחסום תשע הסימפוניות ביצירתם. משוכנע שסימפוניה תשיעית תקטול אותו, בחר מאהלר לחבר את "השיר על הארץ", שאותו הכתיר בכותרת המשנה "סימפוניה", כדי לעקוף את בעיית התשיעית. כך או כך, בסופו של דבר נפל מאהלר קורבן ל"קללה": הסימפוניה הבאה, האינסטרומנטלית, שלה נתן את המספר "התשיעית", הייתה היצירה הסימפונית האחרונה שהשלים במלואה (רק הפרק הראשון של העשירית תוזמר לפני מותו).

במקור נועדה היצירה להיקרא "Das Lied vom Jammer der Erde" (השיר על יגון הארץ), אבל אפילו מאהלר מצא ששם זה מדכא מדי, והואיל והשירים שבחר לשבץ בה עוסקים ביסודות טבע ואידיליה, נוסף לבדידות ופרידות, שינה את הכותרת לצורתה הנוכחית. כרגיל, מאהלר עיבד את השירים שהלחין, כך שיתאימו יותר למסרים שהתכוון לבטא במחזור. היצירה, שהושלמה בשנת 1908, היא הראשונה בסוגה, המיזוג הראשון המלא של מחזור שירים וסימפוניה, צורה שבהמשך חיקו אותה מלחינים אחרים (שהידועים בהם שוסטקוביץ' ואלכסנדר פון זמלינסקי). היא נחשבת גם לאחת היצירות האישיות ביותר של מאהלר, הצהרה שהד לה קיים באחד ממכתבי המלחין עצמו.

אינסטרומנטציה

"השיר על הארץ", שמשכו כששים וחמש דקות, כתוב לתזמורת גדולה, הכוללת:

• שלושה חלילים ופיקולו אחד (השלישי מנגן גם על פיקולו)
• שלושה אבובים וקרן אנגלית אחת
• ארבעה קלרינטים (השלישית מנגנת גם על קלרינט במי במול), קלרינט בס
• ארבעה בסונים וקונטרבסון אחד
• ארבע קרנות
• שלוש חצוצרות
• שלושה טרומבונים
• טובה בס
• כלי הקשה: (טימפני, גונג, תוף בס, מצלתיים, פעמונה, משולש ומערכת פעמונים)
• מנדולינה
• שני נבלים
• קבוצת כלי קשת.

על אף גודל הכוחות הדרושים, התזמורת המלאה כמעט ואינה מנגנת כולה יחד (פרט לפרק הראשון), ובמקרים רבים היא דומה כמעט לתזמורת קאמרית, כשרק כלים מעטים מנגנים בעת ובעונה אחת.

לברית

הפרטיטורה מזכירה גם סולנים, זמרי טנור ואלט. עם זאת, מאהלר כלל גם את ההערה, כי "במקרה הצורך, יכול גם בריטון לשיר את תפקיד האלט". במשך עשרות שנים לאחר ביצוע הבכורה, לא נעשה כמעט שימוש באפשרות הזאת. ואולם, לאחר שהבריטון דיטריך פישר דיסקאו השתתף בשלוש הקלטות של היצירה, בניצוחם של פאול קלצקי (1960, עם הטנור מריי דיקי), יוזף קיילברת (1964, עם הטנור פריץ וונדרליך) וליאונרד ברנשטיין (1967, עם הטנור ג'יימס קינג), נעשה השימוש בקול בריטון ביצירה זו שכיח יותר ויותר.

ארבעה מן השירים הסיניים שמאהלר השתמש בהם, "Das Trinklied vom Jammer der Erde",‏ "Von der Jugend",‏ "Von der Schönheit" ו-"Der Trunkene im Frühling" נכתבו על ידי לי באי, המשורר הנודד של שושלת טאנג המפורסמת. "Der Einsame im Herbst" הוא מאת צ'אנג צי ו-"Der Abschied" משלב שירים מאת מונג קאו-ין וואנג ויי, יחד עם עוד כמה שורות משל מאהלר עצמו.

מבנה

הפרק הראשון

שם הפרק הראשון הוא "Das Trinklied vom Jammer der Erde" ("שיר השתייה על יגון הארץ"), והוא עוסק בכך, שהחיים יפים כל כך אך גם קצרים, והשתייה היא הדרך הטובה ביותר להימנע ממחשבות על קוצר ימיהם. הפזמון החוזר, "קודרים החיים, כמוהם כמוות", קובע את הנימה לשארית היצירה. השיר המקורי משתמש בביטוי הזה רק פעם אחת, אבל מאהלר ערך את הבית בשיר כך שיחזור על עצמו כפזמון חוזר, משום ששיקף בנאמנות כזאת את הרגשתו בזמן החיבור. המוזיקה של פרק זה דחוסה ורמה, אבל התזמור בהיר ונמרץ, משופע בסלסולים וקישוטים של כלי נשיפה מעץ. מאהלר מרבה בשימוש בגוני טון אימפרסיוניסטיים לאורך כל היצירה, אם כי דומה שבפרק זה הם מעטים יותר מאשר בשאר הפרקים. המוטיב הפותח בקרנות מזכיר מבט כמו-פנטטוני למזרח הרחוק או לייטמוטיב וגנרי. כך או כך, הוא מתאים להרמת הכוסית, הנרמזת ממילות השיר.

הפרק השני

לאחר פרק זה בא "Der Einsame im Herbst", השקט והמדוכדך הרבה יותר. פירוש השם הוא "הבודד בסתיו", המשווה באריכות את רוחו ונפשו של אדם בודד לאווירת הסתיו. מאהלר ודאי הזדהה במיוחד עם הטקסט הזה, משום שאין כל עריכה ושינויים במקור. בניגוד לדימוי הסטריאוטיפי של המוזיקה של מהלר, התזמור בפרק זה דל וכמו קאמרי בטבעו, עם קווים קונטרפונקטיים ארוכים ועצמאיים. כל הפרק הזה מזכיר היסחפות חסרת מטרה, הן של עלי שלכת והן של רוח האדם.

הפרק השלישי

הפרק השלישי, "Von der Jugend" ("על הנעורים"), הוא תיאור חי של הסצנה הקלאסית והסטריאוטיפית של סין הקדומה, ובו ביתן חרסינה, בריכות משקפות נופים, חיות אקזוטיות ואנשים שותים תה. יש בו ניגוד מוחלט להלך הנפש של הפרק הקודם, אבל מהלר משמר גם את הטקסט המדויק שלו. ייתכן שהסיבה לכך היא, שמאהלר נהנה מן התמונה של טבע מאושר וחפצים נאים, וביקש להציג את תאוות החיים. המוזיקה בפרק זה מבטאת בפירוש מאמץ להשיג גם היא צליל סיני אופייני, רשמי, כמו התיאור המילולי. אם כי אינה פנטטונית באופן מלא, המלודיה הראשית והמלודיה המקבילה מתקרבות לכך מאוד, ואם לזכור, שהפרק נפתח בתבניות פנטטוניות כאלה בצלילים הגבוהים של כלי הנשיפה מעץ, הרי שמהלר הצליח בהחלט להנציח את הצליל האוריינטלי המפורסם על בוריו. עם זאת, מידה רבה מן הסגנון האופייני שלו עצמו מעורבת בפיתוח המוטיבים הללו, והמיזוג נשמע טבעי. הודות לאופן סידורו של הפרק הזה, העובדה שהדמויות בתמונה הסינית הקלאסית הזאת דוברות גרמנית איננה נשמעת מוזרה מדי.

הפרק הרביעי

מיד עם סיום הפרק הקודם מתחיל "Von der Schönheit" ("על היופי"), המשתלב היטב בדימוי שיש לרוב האנשים לגבי סין העתיקה. אוצר הדימויים של פרק זה כולל עלמות קוטפות תפרחות לוטוס לצד בריכות שלוות ונערים רוכבים על סוסים בגיא שטוף שמש. הטקסט המקורי של השיר מכיל דימויים אלה, אך מאהלר עוד מוסיף על הטקסט, מרחיב ומקשט אותו, כנראה כדי "לייפותו", כיאה לשם השיר. אופי המוזיקה של הפרק הזה דומה מאוד לזה של קודמו. מאהלר עדיין משתדל מאוד להישמע סיני, והוא מצליח בכך מאותן סיבות שצלחו בידו בפרק הקודם - סולמות פנטטוניים כביכול וכלי נשיפה מעץ באוקטבות הגבוהות. שני הפרקים האמצעיים הם למעשה יחידה אחת, מעין אינטרמצו סימפוני.

הפרק החמישי

הסקרצו האמיתי של היצירה הוא הפרק החמישי, ששמו "Der Trunkene im Frühling" ("השיכור באביב"). הדובר בפרק זה כבר שיכור כלוט ומדבר על הטבע סביב מבעד לערפילי שכרונו. במובן זה, אפשר לראות בו שיר המשך לפרק הראשון "Das Trinklied vom Jammer der Erde" - המספר הספיק כבר להניס במשקה את חרדת קוצר ימיו, ומתענג על חייו, ושותה אולי מעל למידה, בהילולת שיכורים, "תנו לי ואשתה!" גם מבחינה מוזיקלית, פרק זה חוזר אל הפרק הראשון בשימוש שהוא עושה בנושא הקרן, המזכיר את מוטיב הפתיחה. השימוש של מאהלר בשינויי קצב בפרק הזה מבריק. נוסף למקצבים מנוגדים, עליזים ומועדים, הקצב עצמו משתנה כל כמה תיבות, לשום קצב אין למעשה שום קשר לזה שקדם לו והשינויים פתאומיים, שרירותיים ובלתי צפויים, ממש שכרות בהתגלמותה. גם צבע הטון משתנה עם שינויי הקצב הללו, ושילוב קו של כינור סולו, המצטט לפעמים יצירות קודמות של מאהלר (הסימפוניה השביעית) מלמד על הלך נפש מבולבל בנוסף להתנודדות השיכורים, המהווה, לדעת רבים, דרך אפקטיבית מאוד לגוון את הצליל.

הפרק השישי

הפרק האחרון של היצירה מוכתר בשם "Der Abschied" ("הפרידה"), והוא משתווה באורכו לחמשת הפרקים הקודמים ביחד. הטקסט שלו לקוח משני שירים שונים, העוסקים שניהם בעצב שבפרידה מחברים, הנשארים מאחור. בעוד השירים המקוריים מטפלים בנושא, קרוב לוודאי, באופן מילולי יותר, במשמעות של יציאה למסע וניתוק מחברים ומן הסביבה המוכרת, ברור שמאהלר התייחס לדימוי זה במובן של פרידה מן החיים, ובהתאם לכך צירף וערך את הטקסטים המקוריים. מדכא ככל שנושא זה עשוי להיות, התוספת של כמה שורות מקוריות לחלוטין מצד מאהלר לסוף השיר היא אופטימית, למעשה, בהשקפתה על יפי הטבע:

תמיד תלבש הארץ ירק ופרחים עם בוא האביב,

ותמיד מרחקים יכחילו זכים, הרים ורקיע סביב!

תמיד... תמיד... תמיד...

המוזיקה של פרק זה חסכונית מאוד ומפוכחת, נותנת בפירוש תחושת צמצום ואינטימיות על אף גודלה של התזמורת, הנדרשת לשארית היצירה. הקו הקולי הפשוט יחסית מתחלק לכל אורך הפרק, בתי שיר נפרדים זה מזה בקטעי נגינה ארוכים וקדנצות ממושכות. "Der Abschied" הוא הפרק הסימפוני הראשון, העושה שימוש בקדנצות ארוכות וחופשיות, שאינן מדודות על ידי המנצח. יש גם מקומות מסוימים בפרק, שבהם יש רק זמר וקו קדנצה יחיד בכלי נשיפה, דואט רציני ומפוכח מאוד, מורכב מבחינה ריתמית אך פשוט ונוגה. כתיבה כזאת מקשה בוודאי מאוד על הניצוח, כמו קטעים אחרים שבהם המקצב, אם כי במשקל קפדני, כרוך בהרבה הקבצות משונות ולפעמים גולש מעבר לקוי התיבה כמו מתעלם מקיומם. בסוג זה של כתיבה חופשית ואימפרסיוניסטית יש הרבה עצב והרבה יופי, בייחוד בהשוואה לחלק מן הקטעים המחמירים יותר במקצביהם בפרק הזה, שגם הם חרישיים ומדוכדכים אבל יש בהם מוטיב דמוי מרש-אבל בכלי נשיפה נמוכים, קרנות או כלי מיתר נמוכים. נאמן לשמו, לטקסט שלו ולמוזיקה הקודמת, הפרק (ועמו היצירה כולה) נמוג לאין, בבחינת פרידתו השוקטת והעדינה של מאהלר עצמו כשהוא מקבל את רעיון מותו הוא ומשלים עמו.

ניתוח

מאהלר כתב על "השיר על הארץ": "אני חושב, שזהו כנראה החיבור האישי ביותר שיצרתי עד כה". אחרים אומרים על מוזיקה ככלל, שהיצירות הטובות ביותר מאפשרות למאזין להשקיף אל תוך אישיותו של המלחין ורוחו. "השיר על הארץ" מגלה ללא ספק לא מעט על מאהלר עצמו. אף כי "הפרידה" היא האמירה האישית הישירה ביותר ביצירה, הרי כל ששת פרקיה מציגים לראווה את כל הסגנונות המוזיקליים שלו, ובחירת הטקסט מלמדת על תהליכי המחשבה שלו, מפחד המוות הטבוע בו עמוק אל אהבתו העמוקה לא פחות, אך הילדותית, לפשטות וליופי שבטבע. יצירה המציגה את המלחין כאדם וכמוזיקאי, הן בנפרד והן כשלמות אחת, היא מבריקה באמת.

מחוות ואזכורים בתרבות

האמן הישראלי יגאל תומרקין יצר פסל וסדרת עבודות בשם "השיר על האדמה" (סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80), כמחווה ליצירה של מאהלר.

הזמרת ברברה הנדריקס שרה קטע מהיצירה בסרטו של עמוס גיתאי "התנתקות".

קישורים חיצוניים

• מידע על היצירה "השיר על הארץ" באתר מיוזיק בריינז
• מידע על הקומפוזיציה "השיר על הארץ" באתר AllMusic