השיטה האינקוויזיטורית
השיטה האינקוויזיטורית (בעברית: השיטה החקרנית[1], באנגלית: Inquisitorial system, בצרפתית: Procédure inquisitoire) היא שיטת משפט פרוצדורלי בה בית המשפט, או חלק מבית המשפט, מעורב באופן פעיל בחקירת עובדות המקרה. בניגוד לשיטה האדברסרית, בה תפקידו של בית המשפט הוא בעיקרו של שופט חסר פניות בין התביעה להגנה. השיטה האינקוויזיטורית משמשת בעיקר במדינות שבהן נהוג המשפט הקונטיננטלי, דוגמת צרפת ואיטליה, או מערכות משפטיות המבוססות על השריעה (החוק האיסלאמי) כמו ערב הסעודית, ולא במערכות המשפט המקובל[2].
מדינות המשתמשות במשפט המקובל, כולל ארצות הברית, עשויות להשתמש בשיטה האינקוויזיטורית לדיונים מסכמים במקרה של פשעים או עבירות, כגון עבירות תעבורה קלות.
בישראל תפקיד השופט החוקר היה קיים לחקירת עבירות פליליות במספר תחומים. ההוראות בדבר מינוי שופט חוקר בוטלו סופית עם חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי ב-1965. על פי חוק זה, בישראל ניתן למנות שופט חוקר רק לחקירת סיבות מוות.
השיטה האינקוויזיטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיטה האינקוויזיטורית היא שיטת משפט אשר בה לבית המשפט, או לבעלי תפקידים שיפוטיים בבית המשפט, חלק פעיל בקביעת העובדות במקרה המובא לדיון, בניגוד לשיטה האדברסרית בה לשופט תפקיד פאסיבי (פרט לקביעת שאלות שבדין), והתובע והנתבע (או הנאשם במשפט פלילי) טוענים את טענותיהם בפני חבר המושבעים המורכב מאנשים חסרי השכלה משפטית.
בחלק משיטות המשפט האדברסריות (כגון בשיטה הנהוגה במדינת ישראל) ממלא השופט אף את תפקיד חבר המושבעים, אך לעולם לא יהיה לו תפקיד אקטיבי באיתור העובדות, ובאופן עקרוני (ולעיקרון זה חריגים מסוימים) לא יחפש מיזמתו מהן העובדות הרלוונטיות למקרה, ולא ינסה לאתרן, אלא יקבל את העובדות והראיות כפי שיציגו בפניו הצדדים. כן יש להוסיף כי אף בשיטה האדברסרית יש לשופט לעיתים את הזכות לשאול את העדים שאלות.
המונח "השיטה האינקוויזיטורית" מתייחס יותר לשאלות הנוגעות לסדרי דין ולא לענייני המשפט המהותי, אך לרוב נהוגה השיטה בארצות בהן הדין המהותי הוא לפי המשפט הקונטיננטלי או "המשפט האזרחי" (Civil Law), ואילו השיטה האדברסרית תהיה נהוגה בארצות בהן הדין המהותי הוא לפי המשפט המקובל, שהן לרוב ארצות הנתונות להשפעת בריטניה, מושבות לשעבר, וארצות חבר העמים הבריטי. יש מלומדים הסבורים כי אין המדובר בשני עניינים שונים, וכי שיטת ניהול ההליך יורדת למהות הדברים, והמדובר בשתי פנים של אותה הדיכוטומיה בין החשיבה המשפטית הבריטית והחשיבה המשפטית הקונטיננטלית.
שימוש מודרני בצרפת ובארצות המשפט הקונטיננטלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאפיין העיקרי של השיטה האינקוויזיטורית בצרפת, ובמדינות אחרות הפועלות לפי השיטה, הוא תפקידו של הjuge d'instruction - "שופט חוקר". השופט החוקר מוכשר במיוחד לערוך חקירות, במקרים של פשעים חמורים או חקירות מורכבות. הוא שומע עדים וחשודים, מורה על חיפושים ושולח צווים. מטרתו אינה להביא לדין אדם מסוים, אלא למצוא את האמת, וככזה, עליו לאתר הן ראיות מפלילות והן ראיות מזכות. גם התביעה וגם ההגנה יכולים לבקש ממנו לפעול באופן מסוים, או לערער על מעשיו בפני בית המשפט לערעורים[3].
השופט החוקר מחליט אם יש ראיות מספיקות כנגד חשוד מסוים, ואז הוא מפנה את החשוד לטריבונל (המונח הצרפתי לערכאה המשפטית), היכן שההליכים נערכים לפי השיטה האדברסרית, ובהם שומע שופט פאסיבי את הראיות המובאות על ידי הצדדים. השופט החוקר אינו חלק מן המותב שישמע את התיק לגופו ויחליט בדבר אשמת הנאשם או זכאותו.
במשפט המנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבתי משפט מנהליים, כגון מועצת המדינה של צרפת, ההליכים נושאים אופי אינקוויזיטורי בולט. חלק גדול מן ההליך מתנהל בכתב, והצדדים אינם מתבקשים אף להופיע בעצמם. זה משקף את העובדה שהליכים אלו עוסקים ברובם בשאלות של הליכים פורמליים וטכניים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיטות המשפט המקובל בהן נהוג ההליך האדברסרי התפתחו מהליכים שמטרתם הייתה לגלות את הפלוגתאות שבין צדדים יריבים ולהכריע בהן. עד למאה ה-12, מערכות המשפט הנהוגות באירופה של ימי הביניים הסתמכו בדרך כלל על השיטה האדברסרית, כדי לקבוע אם אדם אשם או חף מפשע. על פי מערכת זו, אלא אם אנשים נתפסו בביצוע פשעים, לא ניתן היה להעמיד אותם לדין עד שיאשמו באופן רשמי על ידי הקורבן, או על ידי האשמות מרצון של מספר מספיק של עדים, או על ידי חקירה שהתכנסה במיוחד למטרה זו. החולשה של מערכת זו הייתה שמכיוון שהיא הסתמכה על האשמות של עדים מרצון, ומכיוון שהעונשים בגין האשמת שווא היו חמורים, נטו לעיתים הקורבנות והעדים להסס להאשים אדם בבית המשפט, מחשש שיפלילו את עצמם. בגלל הקשיים בהכרעה בתיקים, התקבלו הליכים כמו משפט על ידי דו-קרב או משפט האל (שיטה בה מסתמכים על הופעת סימן כלשהו, מתוך הנחה שהאל יטה את הופעת הסימן, כך שזה יצביע על האשמים האמיתיים)[4].
החל משנת 1198, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי הוציא סדרת הוראות לביצעה רפורמה במערכת בתי המשפט הכנסייתית. על פי התהליך החדש שופט כנסייתי כבר לא נדרש שהקורבן יאשים חשוד באופן רשמי. במקום זאת, בית משפט כנסייתי יכול לזמן ולחקור עדים מיוזמתו. אם עדותם של אותם עדים האשימה אדם בפשע, ניתן היה לזמן אותו אדם ולשפוט אותו. בשנת 1215 אישרה ועידת לטראנו הרביעית את השימוש בשיטה האינקוויזיטורית. המועצה אסרה על אנשי דת לערוך משפטים על ידי דו-קרב או במשפט האל.
כתוצאה מכך, בחלקים מיבשת אירופה הפכו בתי המשפט הכנסייתיים, הפועלים על פי השיטה האינקוויזיטורית, לשיטה הדומיננטית לפיה נדונו סכסוכים. בצרפת הפעילו הפרלמנטים, בתי משפט להדיוטות, גם הליכי חקירה[5].
אולם באנגליה, המלך הנרי השני הקים בתי משפט חילוניים נפרדים במהלך 1160. בעוד שבתי המשפט הכנסייתיים באנגליה, כמו אלה ביבשת, אימצו את השיטה האינקוויזיטורית, בתי המשפט החילוניים פעלו לפי המשפט המקובל והמשיכו לפעול על פי ההליך האדברסרי. בשנת 1215 עוגן עיקרון זה כסעיף 38 במגנה כרטה: ”שום שופט מהיום והלאה יעמיד למשפט, בהאשמה לא נתמכת משלו, ללא עדים אמינים שהובאו למטרות אלה”[6].
המדינה הראשונה שאימצה לחלוטין את השיטה האינקוויזיטורית הייתה האימפריה הרומית הקדושה. ההליך המשפטי החדש הונהג כחלק מהרפורמציה של וורסמר בשנת 1498 ולאחר מכן ה-Constitutio Criminalis Bambergensis משנת 1507. אימוץ ה-Constitutio Criminalis Carolina בידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הפך את השיטה האינקוויזיטורית לחלק מחוקת האימפריה. רק לאחר שנפוליאון בונפרטה הכניס לתוקף את קוד ההליך הפלילי הצרפתי (code d'instruction criminelle), ב-16 בנובמבר 1808, הסתיימו הליכי השיטה האינקוויזיטורית בכל שטחי גרמניה.
בהתפתחות שיטות המשפט המודרניות במהלך המאה ה-19, רוב שיטות המשפט עסקו בקודיפיקציה של החוק הפלילי והחוק האזרחי. במקרים רבים מאוד נערכה גם קודיפיקציה של סדרי הדין. דרך התפתחות היסטורית זו של קודיפיקציה של החוק, אימצו רוב ארצות אירופה הקונטיננטלית את השיטה האינקוויזיטורית. תהיה זו הכללה לומר כי שיטות משפט מקובל נוטות לשיטה האדברסרית ואילו שיטות משפט קונטיננטלי נוטות לשיטה האינקוויזיטורית, ואכן המנהג הרומי העתיק של הבוררות הייתה הדוגמה העתיקה ביותר לשיטת משפט אדברסרית. ישנם כמה מקומות בהן נהוגה שיטה מעורבת, ולדוגמה סקוטלנד, קוויבק ולואיזיאנה שהמשפט המהותי בהן נוטה לשיטה הקונטיננטלית, אך המשפט הפרוצדורלי הוא אדברסרי, עקב השפעת הארצות דוברות האנגלית.
הפרכת מיתוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיתוס נפוץ הוא ששיטות אינקוויזיטוריות אינן מכירות בחזקת החפות. מיתוס זה מקורו בעובדה שהשופט החוקר מפקח על עבודת המשטרה. עם זאת השופט החוקר אינו קובע את חפותו או אשמתו של החשוד, ומלאכה זו נעשית בפני שופט נפרד הפועל לפי השיטה האדברסרית. בלבול נוסף חל מן העובדה שהשיטה האינקוויזיטורית אינה מאפשרת עסקאות טיעון, שכן על פי שיטה זו הודאת הנאשם באשמתו היא אך ראייה אחת מבין ראיות רבות הנלקחות בחשבון, ועדיין, למרות ההודאה, על השופט החוקר להמשיך ולחקור את המקרה, ועל התובע להציג בפני בית המשפט מסכת ראיות מושלמת ממנה ניתן להסיק את אשמת הנאשם[דרוש מקור].
מיתוס נוסף שאינו נכון הוא כי בשיטות האינקוויזיטוריות השופט הוא גם התובע. דבר זה אינו נכון, ובארצות הנוהגות בשיטה זו ישנה הפרדה בין תפקיד השופט החוקר (שמתפקידו אף לחשוף ראיות מזכות בנוסף לראיות מפלילות), לבין תפקיד התובע[דרוש מקור].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מילים ומונחים חדשים (סיוון תשע"ט, יוני 2019), באתר האקדמיה ללשון העברית, 17 ביוני 2019
- ^ Dammer ,Harry R. and Albanese Jay S.; Comparative Criminal Justice Systems, p. 149 ISBN 128506786X
- ^ Jacob, Herbert (1996). Courts, Law, and Politics in Comparative Perspective. Yale University Press. ISBN 9780300063790. OCLC 318372322.
- ^ Judicial Inquiry as an Instrument of Centralized Government: The Papacy’s Criminal Proceedings against Prelates in the Age of Theocracy (mid-12th to mid-14th century)", in Proceedings of the 14th International Congress of Medieval Canon Law, Vatican City, 2016, p. 875–889.
- ^ Richard M. Fraher, "IV Lateran's Revolution in Criminal Procedure: the Birth of inquisitio, the End of Ordeals and Innocent III's Vision of Ecclesiastical Politics", in Studia in honorem eminentissimi cardinalis Alphonsi M. Stickler, ed. Rosalius Josephus Castillo Lara. Rome: Salesian Pontifical University (Pontificia studiorum universitas salesiana, Facilitas juris canonici, Studia et textus historie juris canonici, 7), 1992, p. 97–111
- ^ "No bailiff for the future shall, upon his own unsupported complaint, put anyone to his law, without credible witnesses brought for this purposes."
| חוק ומשפט | ||
|---|---|---|
| ענפים עיקריים | משפט ציבורי • משפט חוקתי • משפט מנהלי • משפט פלילי • דיני חיובים • דיני חוזים • דיני נזיקין • דיני עשיית עושר ולא במשפט • דיני קניין • דיון אזרחי • דיון פלילי • משפט בינלאומי פומבי • דיני היושר | |
| תחומים נוספים | משפט ימי • דיני חדלות פירעון • דיני תאגידים • דיני הגבלים עסקיים • משפט בינלאומי פרטי • דיני הגנת הצרכן • דיני משפחה • דיני ירושה • קניין רוחני • דיני עבודה • משפט צבאי • דיני מיסים • דיני נאמנות | |
| מקורות המשפט | חוקה • חוק • תקנות • צו • תקדים • קודקס • מנהג • פקודה • אסדרה | |
| שיטות משפט | משפט קאנוני • המשפט המקובל • המשפט הקונטיננטלי • המשפט הרומי • משפט עברי • שריעה • יאסה • השיטה האינקוויזיטורית • השיטה האדברסרית | |
| תורת המשפט | פוזיטיביזם משפטי • פורמליזם משפטי • ריאליזם משפטי • הגישה הביקורתית למשפט • משפט הטבע • משפט השוואתי • הגישה הפמיניסטית למשפט • ניתוח כלכלי של המשפט • מחשבה מדינית | |
| מוסדות ובעלי תפקידים | רשות מחוקקת • הרשות השופטת • רשות מבצעת • שופט • עורך דין • בוררות | |
