השושלת ה-25 של מצרים
השושלת ה-25 המכונה גם השושלת הנובית, השושלת הכושית, והפרעונים השחורים היא שושלת ממוצא נובי, שהתקיימה במצרים בסוף המאה ה-8 לפנה"ס[1]. השושלת הסתיימה בשל הכיבוש האשורי בשנת 661 לפנה"ס[2] .
תרבות והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות מוצאם הדרומי רחשו מלכי הנובים כבוד למסורות המצריות. המטרה שלהם הייתה להשיב את מצרים לימי הזוהר שלה בתקופת הממלכה החדשה והממלכה התיכונה. הם החשיבו את עצמם כפרעוני מצרים, השולטים בתמיכתו של האל אמון. אימצו מנהגי מלכות, תארים ומנהגי קבורה מצריים[3], וקידמו חידוש של סגנונות מצריים עתיקים באומנות וארכיטקטורה ושל מסורות שפה ודת[4] . עם זאת הם שימרו את שמותיהם הנוביים, ואת המאפיינים הפיזיים השונים שלהם בייצוגיהם בפסלים ובציורים, ודבקו במסורת מנהגי ההורשה שלהם לפיהם לעיתים המלוכה עוברת ממלך לאחיו (ולא לבנו)[5].
מלכי השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
המידע על מלכיה הנובים של תחילת השושלת לוקה בחסר. המלך הראשון שנזכר בכתובות הוא כשתא ((Kashta, ששלט בנוביה בצפון עד יב (Elephantine ) שבגבול עם מצרים, הוא או בנו פ-ענח'י הגיעו להסכם עם שליטי תביי שככל הנראה נשבעו אמונים לנוביה עבור תמיכה צבאית[6] .
פ-ענח'י (Piye)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-728 לפנה"ס שאיפותיו הטריטוריאליות של תפנאח'ת (Tefnakht), מושל סיי, איימו על עצמאותה של נוביה והיוו מניע לפיענח'י לשלוח את צבאו צפונה. אחת אחרי השנייה נכנעו או נכבשו ערי מצרים. פיענח'י הניח לשליטי הערים המקומיות הכנועות להמשיך לשלוט בעריהם. בתום מסע הכיבוש חזר פיענח'י לעירו נפאטה והקים בג'בל ברקל במקדש אמון מצבת גרניט המתארת במפורט כיצד הכניע את אויביו בארצות הצפון[7].
שאבאכא[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאבאכא היה אחיו של פיענח'י, שאבאכא (Shabaka) פלש כעשר שנים מאוחר יותר, בערך ב-711 לפנה"ס[8], למצרים וכבש אותה[3], הוא שלט באופן רשמי על כל מצרים, שלטונו היה יציב וההיסטוריון המצרי מנתון מחשיב אותו כמייסד השושלת ה-25[9].
האיום האשורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאבאכא, הבין את הסכנה שנשקפת למצרים מהאימפריה האשורית בראשות סרגון השני, וניסה באמצעות סוכניו לעודד למרד את יושבי ארץ ישראל וסוריה, מזימת המרידה התגלתה לסרגון השני והם זנחו את תוכניותיהם והצהירו אמונים לאשור. בשנת 705 לפנה"ס ירש סנחריב את מלכות אשור מאביו[9]. שאבאכא הצטרף לברית מלכי ארץ ישראל וסוריה כנגד אשור והשתתף בקרב אלתקה. בראש הצבא המצרי הפקיד שאבאכא את תרהקה, בנו של פיענח'י אחיו. סנחריב הכה ללא קושי את המצרים, החריב את ארץ יהודה וצר על ירושלים. במהלך המצור לעג רבשקה, שליחו של סנחריב לחזקיהו על הישענו על הסיוע המצרי. הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו (ישעיהו לו, ו) סנחריב כנראה נסוג מהמצור בשל מגפה אצל חייליו. נראה שההצלה היטיבה עם מצרים לא פחות מאשר עם ממלכת יהודה[10] . בשארית מלכותו של שאבאכא ככל הנראה שרר שקט. שאבאכא מת סמוך לשנת 700 לפנה"ס[11]
שאבאתאכא[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאבאתאכא היה בנו של שאבאכא. בימיו היה סנחריב טרוד בקצה המזרחי של מלכותו, ונראה שמלכותו הייתה שקטה[12].
תרהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרהקה היה בנו של פיענח'י, עלה למלוכה ב-690 לפנה"ס לאחר מותו של שאבאתאכא. מלך במשך 25 שנה ותקופתו נחשבת לתקופת שיא בשושלת[13] . תרהקה בנה מבנים רבים והביא לתחיה מחודשת של האומנות המצרית[14]. לאחר 13 שנות שקט, ב-674 לפנה"ס התחדשה הלחימה עם האשורים אשר התפשטו למצרים התחתית ודחקו את השושלת הנובית למצרים העילית בלבד. במצרים התחתית היה ממשל כפוף לאשורים[15]. תרהקה מוזכר בספר מלכים ב.
תנות-אמון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 663 לפנה"ס מת תרהקה ואחריו עלה תנות-אמון בנו של שאבאכא. בעקבות חלום על שליטה גם במצרים התחתונה, יצא למסע כיבוש צפונה, השתלט על רובה של מצרים התחתונה וקבע את מושבו במוף. בשנת 661 לפנה"ס הגיע אשורברניפל לאחר שהגיעו אליו שמועות על המרד, כבש את מצרים. תנות אמון ברח לנפתא, ובכך בא הסוף לשושלת הנובית[16]. תקופה לאחר גירוש השושלת נקראת דודקארכיה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ John H.tailor, Egypt and Nubia. (London: British Museum, 1991). p 38
- ^ ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 400.
- ^ 1 2 John H.tailor, Egypt and Nubia. (London: British Museum, 1991). p 39
- ^ Marjorie m.fisher, Ancient Nubia:African Kingdoms in the Nile, (cairo,new York:the American University in Cairo Fress, 2012)
- ^ John H.tailor, Egypt and Nubia. (London: British Museum, 1991). p 39
- ^ John H.tailor, Egypt and Nubia. (London: British Museum, 1991)p 38
- ^ John H.tailor, Egypt and Nubia. (London: british museum, 1991). p 38
- ^ ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 395.
- ^ 1 2 ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 395.
- ^ ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 396.
- ^ ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 397.
- ^ ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 397.
- ^ John H.tailor, Egypt and Nubia. (London: British Museum, 1991). p 40
- ^ John H.tailor, Egypt and Nubia. (London: British Museum, 1991). p 41
- ^ ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 398-399.
- ^ ג'מס הנרי ברסטד. "דברי ימי מצרים" מאנגלית: ש, אטינגר (תל אביב: ש. פרידמן 1957) ע' 400