השומרים הראשונים של פתח תקווה
השומרים הראשונים של פתח תקווה היו ששת השומרים הקבועים הראשונים, שהגנו על העיר פתח תקווה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושביה הראשונים של פתח תקווה, שקמה בשנת 1878, היו נטע זר בסביבתם. רוב האדמות שרכשו היו בעבר אדמות מרעה, והבדואים שרעו בהן לא מיהרו להיסוג מהשטח, בעיקר כאשר נזרעה בו תבואה על ידי המתיישבים. גם תושבי הכפרים השכנים, שעסקו בעצמם חקלאות, לא ששו לקבל אל תוכם את שכניהם היהודים. הצורך בשומרים קבועים היה אם כן אחד הצרכים הראשונים של המושבה, והוא נקבע ב"ספר התקנות של חברת פתח תקווה" עם הקמתה: "יקבעו משמרות של שומרים בלילה, שנים שנים יעמדו על המשמר ויסובבו בחוצות מקום היישוב בכלי נשק בידם, אכרים בני היישוב יסכימו לקבוע לכל אלה אשר עתי, אשר יבוא על שכרי – על המיעוט להשמע להם, וה' ישמרנו מכל צרה ושטן".[1] ב-41 השנים עד להקמת ארגון "ההגנה", בשנת 1920, שימשו בתפקיד שישה שומרים קבועים: יהודה ראב-בן עזר, יעקב בן מימון זרמתי, דאוד אבו יוסף, סנדר חדד, מנחם קופלמן ואברהם שפירא. השמירה בפתח תקווה יצרה את הדגם ששימש לימים את ארגון "השומר".
המושבה פתח תקווה הייתה יישוב עברי קטן, תופעה חדשה כשלעצמה, בין כפרים ערביים גדולים: במזרח - יהודיה, בצפון - פג'ה, בדרום - ח'יריה מדרום לרמת גן של היום וסקיה - ליד אור יהודה של היום, ובמערב - השבט הבדואי אבו כישכ, שחלש על שפלת הירקון עד הים. השטחים שקנו מקימי פתח תקווה עובדו בעבר על ידי משפחות שישבו בכפרים מסביב, והבדואים היו רגילים לרעות את עדריהם בשטחים שהיו עתה שדות זרועים. הבהמות שרכשו התושבים החדשים במשותף, פרדות לעבודה ופרות לחלב, והוחזקו באורווה וברפת משותפים, היו קורבן לניסיונות שוד חוזרים ונשנים.[2]
כשנה לאחר קום המושבה, לאחר שהמלריה הכתה בתושביה ונחל הירקון הגואה הרס את בתיהם, הקימו האיכרים יישוב חדש, יהוד, שקם באזור יהודייה הערבית, וכדי להגיע לאדמותיהם, היה עליהם לעבור לא פעם בשטחים המעובדים של שכניהם. כל אלו גרמו לסכסוכים, להתנכלויות, בנוסף לניסיונות הגניבה והשוד בשטח המושבה החדשה.
ההתנפלות הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההתקפה על פתח תקווה (1886)
בשנותיה הראשונות של המושבה היו אמנם אירועים ביטחוניים רבים בפתח תקווה, או כפי שמתאר השומר הראשון, יהודה ראב, לא עבר יום ללא ניסיונות שוד, ולילה-לילה היו "ביקורי ידידות" בשדה או בחצר, בניסיון לגנוב את הבהמות, אבל אלו היו ניסיונות של יחידים, לא פעולה מאורגנת ומתוכננת.[3]
ב-29 במרץ 1886, התרחשה לראשונה התנפלות מאורגנת של ערביי הכפרים השכנים, בייחוד מהכפר יהודיה, על המושבה. ימים אחדים קודם לכן, הכינו יותר מעשרה מצעירי פתח תקווה, כשבראשם השומרים יהודה ראב וסנדר חדד, מארב לרועים ששבו מן המרעה בשדות המושבה, הכו בהם, ולקחו בשבי כמה נערים, וגם כמה בהמות. את השבי הביאו לבניין המשטרה ביפו.[4] ההתנפלות הייתה אפוא תגובה על המארב, ולא פחות - על התלונה במשטרה. כמאתיים כפריים תקפו את המושבה, הכו אנשים ברחוב, שברו חלונות, גנבו כלי בית ועקרו עצים. זרח ברנט, ממייסדי פתח תקווה מתאר ש"האיכרים לא היו מוכנים לקראת ההתנפלות הזאת, וקרובה הייתה המושבה להיחרב חלילה לגמרי על ידי פראי הסביבה. עוד מעט קט והיו בתיה לבז ובניה להרג ולמשיסה".[5] לפי אברהם יערי זו הייתה "ההתנפלות המאורגנת הראשונה על מושבה יהודית", תופעה שהתגברה והלכה עם התרחבות ההתיישבות. בהתנפלות נהרגה רחל חדד הלוי, אמו של השומר סנדר חדד.
השומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודה ראב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יהודה ראב
יהודה ראב (1948-1858) גדל בחווה בכפר בהונגריה, כך שהכיר את העבודה החקלאית עוד מילדותו.
בהיותו צעיר המתיישבים בפתח תקווה, וידוע בכוחו הפיזי, איש חזק ש"ידיים כשני מטילי ברזל לו",[6] היה הראשון שעליו הוטלה האחריות לשמירה מפני פלישות של בדואים לשדות המושבה בימים, ומפני שודדים מזדמנים בלילות. ביום היה מסייר על סוסתו לאורך השטחים הזרועים, ובלילה נוספה לשמירה גם החצר המשותפת, האורווה ולימים הרפת, ובנייני הציבור. בשעת הצורך, היו יוצאים שאר הגברים לעזרתו.
אפילו שעמד לרשותו נשק חם, העדיף יהודה להשתמש בעימותים נגד פולשים ושודדים באלה, בעיקר כי חשש מפני הרג, שהיה עלול לגרום לנקמת דם.
מעשי השוד היו אמנם עניין של יום ביומו, כך מעיד ראב עצמו בספרו, אבל הם מעולם לא צלחו: מעולם לא נגנב מאומה מן המושבה.[3]
יהודה ראב (לימים בן עזר), שבצד תפקידו כשומר עבד כל השנים גם בחקלאות ובהדרכה חקלאית, המשיך לימים בשמירה משותפת עם יעקב מימון, והוא שקיבל את השומר המסתורי דאוד אבן יוסף לתפקידו.
יעקב בן מימון זרמתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעקב בן מימון זרמתי, יליד יפו, היה בן למשפחה שעלתה ממרוקו. הוא היה ידוע באומץ לבו ובחוזקו הפיזי. לפני שהגיע לפתח תקווה, עסק יעקב בסחר סוסים, ועסקיו התנהלו בכל האזור שבין מצרים לסוריה.
כאשר שמע על ייסוד המושבה הציע יעקב בן מימון את עצמו כשומר שדות, ושימש בתפקיד לצדו של יהודה ראב. הוא הכיר את השפה הערבית ואת אורח החיים של הערבים, ובשנתיים שבהן שמר במושבה הדריך את תושביה גם בהתנהלות עם שכניהם הערבים.
בתום שנתיים שב לעיסוקיו ביפו.[7]
דאוד אבו יוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
(סביב שנת 1829) נולד וגדל באזור בגדאד.
העדות היחידה על זהותו, היא עדותו של יהודה ראב.
אבו יוסף הצטרף לשני השומרים הראשונים של המושבה, יהודה ראב ויעקב מימון למשך שנה אחת, ולימד אותם את השפה הערבית על בוריה ואת מנהגי הערבים ואורחות המשא ומתן איתם על בורים.
דאוד אבו יוסף הגיע לפתח תקווה בחורף 1879, לאחר ששמע מתושבי הכפרים הערביים הסמוכים על המושבה היהודית. ראב מעריך שהיה אז כבן חמישים. יהודי המושבה נראו לו אירופאים והוא התקשה לקבל את מוצאם היהודי, בדיוק כשם שהוא נראה להם ערבי בדואי. משום כך, כאשר התוודע ליהודה ראב, אמר לו: "אנא ישראל" והוסיף "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".
הוא הציע לאנשי המושבה את שירותיו כשומר לשנה אחת. הוא לימד את השומרים כללים בסיסיים בהתנהלות מול סביבה ערבית, גם עוינת וגם ידידותית. הוא הפליא להשתמש ברומח ובחרב, והורה לשומרים להשתמש כמה שפחות בנשק חם ונזהר מלפצוע פצעי מוות, מחשש מנקמת דם. הוא לימד אותם לעולם לא לשבת בקרבת המדורה שהבעירו, כי אם תבוא מתקפה – היא תתמקד באזור האש. מצד שני, הוא יצר קשרי רעות עם השייחים של האזור, קשרים שהחזיקו מעמד גם לאחר זמנו.
בתום שנה נפרד מן המתיישבים ויצא בדרכו צפונה, ואיש לא שמע על אודותיו מאז.[8]
סנדר חדד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – סנדר חדד
אלכסנדר קרינקר, שנודע בשם סנדר חדד (1899-1859) נולד בעיירה ליד ביאליסטוק, רוסיה הצארית. השם חדד דבק בו בשל מקצועו - נפח (חדד בערבית).
בנעוריו נדד בטורקיה ובקפריסין, והתפרנס כשומר. כך רכש את ניסיונו.
לפתח תקווה הגיע כפועל, אחר כך פתח גם שם נפחייה. בתחילה נשכר לשמירה רק בימי האביב, כשהשדות המוריקים משכו את הבדואים על עדריהם, בהמשך – הייתה השמירה תעסוקתו העיקרית. כמו השומרים שקדמו לו, גם סנדר העדיף להשתמש במכות יבשות על פני נשק חם, ושמו התפרסם בקרב הערבים בסביבה כגיבור. כלי הנשק העדיפים עליו היו ידי הברזל שלו ושוט ארוך, שבו היה מצליף על "אנשי הנבוטים".[2]
תקופת השומרות שלו הסתיימה שבת אחת, כאשר התברר לו תוך תפילה בבית הכנסת שחבורת בדואים פשטה על השדות. הוא דהר אל מקום הפשיטה, לקח את ראש השודדים בשבי, ואז התנפלה עליו שאר חבורת השודדים ופצעה אותו פצעים שהשאירו אותו נכה. כאשר החלים מן הפציעה, החל לעבוד כעגלון. בדרכו למושבות הדרום, ליד מסמיה, התהפכה עליו העגלה שבה נהג וסנדר חדד נהרג.
מנדל (מנחם) קופלמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנדל קופלמן (1866–1935) נולד בעיר סלונים, ברוסיה הלבנה. בגיל תשע נשלח לירושלים כדי ללמוד, כיוון שנחשב עילוי, אבל מאס בלימודים והצטרף לאביו, אברהם קופלמן, כשזה רכש אדמות בפתח תקווה עם ייסודה, ב-1879.
הוא הצטרף לשומרים ב-1883, כאשר חזרו מייסדי פתח תקווה לעבד את האדמות לאחר שלוש שנות נטישה. כמו השומרים שקדמו לו, גם קופלמן היה דובר ערבית רהוטה ועשה לו שם של גיבור בקרב הערבים והבדואים בסביבות המושבה.
בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ התלווה אליו קופלמן, כשומר, בדרכו מפתח תקווה לזכרון יעקב. שנים אחדות אחר כך נפצע קופלמן במאבק עם שודדים ערבים ונזקק לטיפול רפואי בפריז. שם היה אורחו של הברון, שסיפר למקורביו את סיפורי גבורתו.[9]
לאחר כשלושים שנה, עזב קופלמן את פתח תקווה, עבר ליפו וניצל את קשריו עם בעלי קרקעות ערבים לרכישת הקרקעות של רמת גן, בני ברק, בת ים ועוד.
אברהם שפירא[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אברהם שפירא (זקן השומרים)
אברהם שפירא (1965-1870) נולד בדרום אוקראינה, והגיע עם הוריו למושבה כשהיה בן 10. מאז התגורר במושבה עד יומו האחרון.
בן 12 החל להשתתף בתגרות עם הערבים בשדות המושבה, ושמונה שנים אחר כך כבר החליף את מנדל קופלמן והיה לראש השומרים.
בניגוד לקודמיו בתפקיד, לא הסתפק אברהם שפירא בהגנה סבילה, אלא ארב לשודדים בדרכים אל המושבה. לא פעם רכב בעקבות שודדים ורוצחים גם עד עבר הירדן וסוריה. כמו קודמיו, טיפח שפירא יחסים טובים עם הערבים והבדואים השכנים, שראו בו איש ישר ונבון והזמינו אותו לא פעם ליישב סכסוכים פנימיים בינם ובין עצמם.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 הקים שפירא ארגון שמירה ראשון בארץ ישראל, שהעסיק שומרים עבריים בצד שומרים ערבים. שירותיו נדרשו בכל המושבות, מבאר טוביה בדרום ועד חדרה בצפון. כאשר החלה העלייה השנייה, ועוד יותר עם הקמת ארגון "השומר", שדגל באידאולוגיה של העסקת יהודים בלבד, עלו גם בפתח תקווה קולות, בעיקר מצד הנוער, שהתנגדו לשמירה ערבית. אברהם שפירא סירב לפטר את השומרים הערבים, גם בטענה שכך הוא שומר על מקורות פנימיים בקרב האוכלוסייה הערבית.[10]
הביטחון ביישוב היהודי כולו התערער סביב מלחמת העולם הראשונה, ארגון השומרים חדל לפעול, ולקראת סוף המלחמה נעצר שפירא עצמו ונלקח לדמשק, בחשד לריגול לטובת הבריטים. הוא היה אחד מיחידים שזוכו במשפט, ייתכן שלעובדה שגם עם הטורקים, שליטי הארץ, יצר קשרים חמים, היה חלק בכך.
לאחר המלחמה שב אברהם שפירא לתפקידו כראש השומרים של המושבה, וגם את ארגון השומרים המשיך לנהל, עד ייסודו של ארגון "ההגנה".
אברהם שפירא שכונה "זקן השומרים" של ארץ ישראל, הלך לעולמו בביתו, מעט אחרי יום הולדתו ה-95.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב כרך שני, הפרק "שומרי פתח תקווה", הוצאת דביר תל אביב, 1939
- אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א':
- זרח ברנט, התנפלות על פתח תקווה, 1886 - פרק ל"ג
- זקני פתח תקווה מפי משה סמילנסקי, "סקנדר חדד" מראשוני השומרים של פתח תקווה, 1886 - פרק ל"ד
- יהודה אידלשטיין, אברהם שפירא ראש השומרים בפתח תקווה. 1884 ואילך - פרק ל"ה : "במעלליו יתנכר נער", רצח במושבה, בעקבות סוסים גנובים
- יהודה ראב, התלם הראשון, מוסד ביאליק, הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית, תשמ"ח.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אם השמירה - הראשונים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מרכז פסג"ה פתח תקוה – ראשית השמירה (1878-1918), באתר pisga-pt.org.il
- ^ 1 2 משה סמילנסקי, פרקים בתולדות הישוב, כרך ב', דביר, 1959, עמ' 94
- ^ 1 2 יהודה ראב, התלם הראשון, הספריה הציונית, תשמ"ח, עמ' 65
- ^ קיצור תולדות פתח־תקווה / אהוד בן עזר - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
- ^ זכרונות ר' זרח ברנט / זרח ברנט - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
- ^ משה סמילנסקי, פרקים בתולדות הישוב, כרך ב', דביר, 1959, עמ' 94
- ^ StackPath, petah-tikva.rishonim.org.il
- ^ יהודה ראב, התלם הראשון, הספרייה הציונית, תשמ"ח, עמ' 71-67
- ^ 1239 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel, www.tidhar.tourolib.org
- ^ StackPath, petah-tikva.rishonim.org.il