הרצל ברגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרצל ברגר
הרצל ברגר, נובמבר 1951
הרצל ברגר, נובמבר 1951
לידה 31 באוגוסט 1904
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית מינסק, האימפריה הרוסית
פטירה 28 באוגוסט 1962 (בגיל 57)
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה Герцаль Бергер עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1934
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק
השכלה אוניברסיטת יינה
מפלגה מפא"י עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הכנסת
5 בפברואר 195128 באוגוסט 1962
(11 שנים)
כנסות 1 - 5
פרסים והוקרה
פרס סוקולוב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרצל ברגר (31 באוגוסט 190428 באוגוסט 1962) היה חבר הכנסת, משפטן, עיתונאי ופרשן מדיני.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין הרצל ברגר נולד ב-1904 בעיר מינסק שברוסיה הלבנה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו, מרים לבית גולדשטיין, הייתה פעילה ציונית, ואביו, יצחק יוסף ברגר (1875–1945), היה מראשוני "פועלי ציון" במינסק.[1] דודו (אחיו הבכור של אביו), יהודה ליב ברגר, היה מחנך עברי, יוזם "החדר המתוקן" ועסקן ותועמלן ציוני בולט. בנימין נקרא על שם תיאודור הרצל, שנפטר זמן קצר טרם הולדתו. הוא למד בבית הספר התיכון הריאלי במינסק, והיה פעיל בתנועות הנוער הציוניות הבלתי-לגאליות "השומר הצעיר" ו"החבר".

הוריו היו פעילים בתנועה הציונית, וסבלו בשל כך מרדיפות השלטון הקומוניסטי, שבעטיין החליטו להגר לפולין. הנער הרצל נשלח ראשון, ולאחר שהות קצרה בווילנה עבר בראשית שנת 1921 לביאליסטוק שבפולין. שם הצטרף למפלגת "פועלי ציון-ימין".

בגיל 18 נסע לגרמניה כדי ללמוד באוניברסיטת יינה (Jena), שם סיים את לימודיו בתואר מוסמך לכלכלה ודוקטור למשפטיםתזה עסקה בוועד קהילות ליטא), ועבד כפועל דפוס. במקביל היה חבר הוועד המרכזי של "פועלי ציון" בגרמניה, והתמנה לבסוף למזכיר המפלגה. בתום לימודיו חזר לפולין, והיה עיתונאי וחבר מערכת "דאס ווארט" (יידיש: "המילה") וכן חבר הוועד המרכזי של "פועלי ציון צ"ס" בפולין.

פעילותו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב. בארץ ישראל נשא לאשה את רחל קרונזון, רופאה, שאותה הכיר בעת לימודיו באוניברסיטה. היה פעיל בסניף תל אביב של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) והגיע לתפקיד מזכיר הסניף.

בארץ המשיך בעבודתו העיתונאית והיה חבר מערכת העיתון "דבר",[2] שבו כתב במשך שנים רבות את מאמרי המערכת ואף היה מעורכיו.[3] כמו כן פרסם מאמרים בעיתון ביידיש "לעצטע נייעס", בירחון "מולד"[4] ובמסגרות רבות נוספות.

ברגר היה פרשן מדיני ב"קול ישראל", ושידר במשך שנים רבות את שיחתו השבועית "במערכות מדיניותינו".

עד לקום המדינה היה חבר גם ב"הגנה", והשתתף בפעולות שונות. אך עיקר פעולתו ב"הגנה" הייתה בהסברה ובכתיבה, כחבר מערכת "אשנב", עיתונה של "ההגנה".

חבר הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1951 החל ברגר לכהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י לאחר התפטרותה מסיבות אישיות של יהודית שמחוני. הוא נשאר חבר הכנסת עד יומו האחרון. בכנסת נחשב לנואם מבריק. כיהן כסגן יו"ר ועדת החוץ והביטחון והיה חבר ועדת חוקה חוק ומשפט, ועדת העבודה וועדת הכנסת.

בתוקף תפקידו כממלא מקום יו"ר ועדת החוץ והביטחון, התעמת עם דוד בן-גוריון בפרשת לבון, כשאפשר ללבון להופיע בוועדה ולהשמיע את האשמותיו.

ברגר היה חבר כנסת פעיל ביותר – בוויכוחים מדיניים במליאה, בישיבות בוועדות, ובפגישות רבות ברחבי ישראל. הוא יזם, בין היתר, את קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1951. בנוסף סייע בפתרון מצוקותיהם של אזרחים רבים שפנו אליו. עם זאת המשיך כל השנים בפעילותו העיתונאית ב"דבר" וביתר המסגרות.

בספטמבר 1958 הציעה לו שרת החוץ גולדה מאיר לשמש כשגריר ישראל במוסקבה, אך הוא סירב.[5]

בשנת 1962 העניקה לו עיריית תל אביב את פרס סוקולוב לעיתונאי-פובליציסט על מפעל חייו בעיתונות העברית.[6]

כעבור כשבועיים נפטר הרצל ברגר ממחלת הסרטן בביתו בתל אביב ב-28 באוגוסט 1962. הוא נקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב.[7] ברגר היה נשוי ונולדו לו שלושה בנים.[8]

רבים מראשי המדינה נמנו עם ידידיו, ובהם משה שרת, זלמן שזר, פנחס ספיר ואחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר הרצל ברגר: נחלתו, ממאמריו, מתולדותיו (הביאו לדפוס בנימין אליאב, דוד ויניצקי), תל אביב: דבר, תשכ"ו. (ההקדמה לספר נכתבה בידי ידידו זלמן שזר. חלקו העיקרי של הספר מכיל 77 מאמרים מתוך האלפים שכתב. ולבסוף מופיע פרק מקיף שנכתב בידי ישראל ריטוב, המכיל את תולדות משפחת ברגר לדורותיה ואת סיפור חייו של הרצל ברגר עצמו.)[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]