הרי אילת
 | |
| הרי אילת. ברקע: ים סוף | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הרים המורכבים מסלעי יסוד |
| גובה | 899 מטר בהר נשף |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | דרום הנגב, ישראל |
| קואורדינטות | 29°40′02″N 34°54′51″E / 29.66722222°N 34.91416667°E |
|
(למפת דרום הנגב רגילה)   הרי אילת | |
  | |
הרי אילת הם רכס הרים בדרום ארץ ישראל, בדרום הנגב.
קבוצת ההרים קרויה על שם העיר אילת הסמוכה וכן על שם היישוב המקראי אילות שככל הנראה ישב במקום בו נמצאת היום העיר אילת.
שרשרת רכסי אזור תמנע משתייכת לאזור הרי אילת.
בין ההרים בגוש המרכזי, הגבוה בין ההרים הוא הר חזקיהו והשני בגובהו הוא הר שלמה למרות שלמתבונן מן הצד נראה כי הר שלמה גבוה מהר חזקיהו.
גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושה תהליכים עיקריים הכתיבו את ההתפתחות הגאולוגית של אזור הרי אילת:
- היווצרות השילד הערבו-נובי בנאופרוטרוזואיקון כחלק מהאורוגן המזרח אפריקאי.
- הצטברות רצפים של סלעי משקע על גבי הלוח הערבי, בשוליים הדרום מזרחיים של הפלאו-טתיס והטתיס, החל מהקמבריום ועד לאיאוקן.
- היווצרות בקע ים המלח כהעתק שמאלי, החל מהמיוקן, כגבול בין הלוח הערבי במזרח והלוח האפריקאי במערב.
שלבים בהיווצרות השילד הערבו-נובי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש מעריכים כי השילד (מאסיב) הערבו-נובי כולל את חלקה הצפוני מזרחי של יבשת אפריקה, ערב הסעודית ועד לאזור ההפחתה שבגבולות אירן וטורקיה. אותה הערכה, מניחה כי תחילת היווצרות המאסיב היה לפני כ-900 מיליון שנה והוא קשור בתהליך של התנגשות לוחות טקטוניים שהתרחש בסיום סגירת אוקיינוס קדום. תהליך סגירת האוקיינוס הביא להיווצרות קרום יבשתי חדש בדמות שרשרת הרים (אורוגן). עוד במסגרת ההנחה: תהליכי היווצרות המאסיב נמשכו כ-350 מיליון שנה שבסיומם "הולחם" הקרום היבשתי החדש והפך לחלק הצפוני מזרחי של יבשת אפריקה.
תהליכי היווצרות המאסיב באזור הרי אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהרי אילת חשופים סלעי המאסיב הערבו-נובי ברצועה המשתרעת מאזור טאבה בדרום ועד למחשוף הצפוני ביותר שנמצא בבקעת תמנע ובבקעת הירח שמצפון מערב לאילת.
הסלעים המרכיבים את הרי אילת הם ברובם הגדול סלעים פלוטוניים וחלק קטן יותר סלעים מטמורפיים וסלעים געשיים. סלעי המאסיב הקדומים ביותר בהרי אילת הם הסלעים המטמורפיים. לפי הערכה לא ידועה, גילם עולה על 850 מיליון שנה והם הסלעים הקדומים ביותר בישראל. היווצרות הסלעים המטמורפיים קשורה בתהליכי הפחתה של קרום אוקייני שהתרחש האזור. הסלעים המטמורפיים הנפוצים ביותר בהרי אילת הם צפחות וגנייס (הר צפחות). עיקר הסלעים הבונים את המאסיב הערבו-נובי באזור אילת הם סלעים פלוטוניים. הבולט שבהם הוא הגרניט. אותה הערכה גם גורסת כי לפני כ-640 מיליון שנה מתחילה חדירה מאסיבית של גופים פלוטוניים אל תוך הסלעים המטמורפיים. חלק מאותם גופים מתגבש בעומק של קילומטרים ספורים (5–12 ק"מ), והופך בין היתר לסלע גרניט. חלק קטן יותר "שהצליח" לבקוע את קרום כדור הארץ, לעלות לפני השטח ולהתמצק, הופך לסלע געשי (בזלת, ריוליט ועוד). סלעי הגרניט נפוצים בהר ידידיה, בהר יהושפט, בהר שחמון ובהר תמנע. הנוף הכהה של הר נשף והר עמרם בנוי מריוליט.
הערכה אחרת מניחה, כי לפני כ-540 מיליון שנה הסתיים תהליך היווצרות הקרום היבשתי החדש באזורנו והשילד הערבו-נובי נוסף אל הלוח האפריקאי. כשדעכה הפעילות האורוגנית בשלהי הפרקמבריום (540 מיליון שנה), גדעו כוחות הבלייה והסחיפה חלקים נרחבים משרשרות ההרים ונוצר מישור גידוע רחב ממדים - פנפליין. בגג המסיב הערבו-נובי, מעל מישור הגידוע, הורבדו במהלך הזמן סלעי משקע שכיסו את סלעי התשתית היבשתית. השכבות העתיקות ביותר של סלעי המשקע, המונחות ישירות על סלעי הפנפליין הן בנות כ-530 מיליון שנה. מן הראוי להוסיף כי אלו הנחות בלבד, וכי מניין השנים נתון במחלוקת כמו כל שיטת התארוך.
בצדו המזרחי של הבקע הסורי-אפריקני, בשטח ממלכת ירדן, ניתן למצוא סלעי יסוד עד לצפון הערבה, ועל-פי השערת חלק מהחוקרים זוהי אחת מהראיות להזזת הצד המזרחי כ-110 ק"מ צפונה לעומת הצד המערבי.
שמות ההרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמות רוב ההרים הם על שם מלכי יהודה השונים וכן על שם שלמה המלך שכן היו בתקופתו מכרות בתמנע והוא השתמש בהם.
שניים מן ההרים הגבוהים קרויים על שם שלמה המלך וחזקיהו. למרות ששלמה הוא המלך שהיה אמור לזכות בהר הגבוה ביותר מכל ההרים (שכן הוא זה שהקים את המכרות במקום), שמו זכה בהר הנמוך יותר מהר חזקיהו.
הר שני והר נשף הם שני הרים בצפון-מערב הרכס אשר אינם קרויים על שמות מלכים, והם גם הגבוהים מבין ההרים. הרים נוספים במקום קרויים בשמות אשר אינם על שם מלכי יהודה, כמו גם ההר הדרומי במדינת ישראל, הר צפחות.
שמורת הרי אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שמורת הרי אילת
שמורת הרי אילת היא שמורת טבע מוכרזת בדרום הנגב שהוכרזה ב-10 באוגוסט 1986, ועברה הרחבה מאז. שטח השמורה הוא כ-415,039.5 דונם.
הרי אילת לפי גובהם מעל פני הים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהרי אילת זורמים נחלי הרי אילת והם נשפכים לים האדום במפרץ אילת.
תחנת מדידת השדה המגנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדידת עוצמת השדה המגנטי של כדור הארץ וכיוונו מבוצעות באמצעות מגנטומטר, מכשיר שמודד ורושם את עוצמת השדה המגנטי המקומי ואת כיוונו לאורך הזמן. בישראל קיימות כיום שלוש תחנות מדידה (המכונות "מצפים מגנטיים") המופעלות על ידי המרכז למיפוי ישראל: בהר חרמון, בבר גיורא ובהרי אילת.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמורת הרי אילת - באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל"
- דובי זכאי, בין הרים וגוונים: טיול רגלי בהרי אילת, באתר nrg, 1 באוקטובר 2012
| אזורים בארץ ישראל | ||
|---|---|---|
| רמת הגולן וסביבתה | הר חרמון • טרכון • חורן • הבשן • רמת הגולן |  |
| הגליל והעמקים | הגליל העליון • אצבע הגליל • הגליל המערבי • הגליל התחתון • עמק יזרעאל | |
| מישור החוף | מישור החוף הצפוני • הכרמל • השרון • מישור חוף יהודה • גוש דן • מישור החוף הדרומי | |
| הבקע הסורי-אפריקני | בקעת הירדן • עמק החולה • ארץ כינרות • עמק בית שאן • הערבה • בקעת ים המלח | |
| מרכז שדרת ההר המערבית | השומרון • הרי בנימין • השפלה • יהודה • מדבר יהודה | |
| שאר עבר הירדן | הגלעד • ארץ המישור • עמון • מואב • הרי אדום | |
| הנגב | הנגב הצפוני • חבל אשכול (חבל הבשור) • בקעת באר שבע • מכתשים בנגב • הר הנגב • מדבר פארן • הרי אילת | |
| גאולוגיה של ישראל | ||
|---|---|---|
| כללי | הבקע הסורי-אפריקני • הלוח הלבנטיני • הקשת הסורית • אגם עובדיה • ימת הלשון • מצוק ההעתקים | |
| צפון | גאולוגיה של הכרמל • גאולוגיה של הגולן • שדה א-שמה • שקע הבזלת של דלתון • אקוויפר החרמון • הר הגלבוע • קרן עין גב • מחצבות חפציבה • פארק הסלעים | |
| מרכז | אקוויפר ההר • אקוויפר החוף • בורג' אל-מלח • חמאם אל-מליח • מדבר יהודה | |
| דרום | מכתשים בנגב • קיר האמוניטים • קניון באר שבע-עזה • בקעת תמנע • הקניון האדום • הרי אילת • השילד הערבו-נובי • לשון ים המלח | |
| לערכים נוספים | ||
