הקרב על כרתים
 | ||||||||||||||||||
| חיילים אנגלים נתפסים על ידי הוורמאכט | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על יוון | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 20 במאי 1941 – 1 ביוני 1941 (13 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | כרתים, יוון | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
35°30′00″N 24°03′40″E / 35.5°N 24.061111111111°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
הקרב על כרתים (בגרמנית: Luftlandeschlacht um Kreta; ביוונית: Μάχη της Κρήτης) הוא קרב שהתקיים במסגרת מלחמת העולם השנייה על האי היווני כרתים. קרב זה היה חלק מהמערכה על יוון שהחלה עם פלישת הצבא הגרמני ליוון ויוגוסלביה ב־6 באפריל 1941, מבצע מריטה. הקרב התחיל בבוקר 20 במאי 1941 עם פלישה מוצנחת של גרמניה הנאצית לכרתים תחת שם הקוד מבצע מרקורי (בגרמנית: Unternehmen Merkur). על האי היו כוחות מבריטניה, יוון, אוסטרליה וניו זילנד אשר הגנו על האי.
לאחר יום קרבות, אף יעד של הגרמנים לא הושג והגרמנים ספגו אבדות כבדות. במהלך היום שלמחרת, בעקבות טעות טקטית של הכוח המגן ובשל הבנה שגויה של המצב על ידי מפקדי בעלות הברית, נפל שדה התעופה מאלמה שבמערב כרתים לידי הגרמנים. אובדן מאלמה איפשר לגרמנים להטיס תגבורת כבדה ולהכריע את כוחות בעלות הברית.
הקרב על כרתים היה ייחודי ממספר היבטים: היה זה הקרב הראשון בהיסטוריה שבו בוצעה פלישה גדולה המבוססת בעיקרה על כוח מוצנח; הייתה זו הפעם הראשונה שבה עשו בעלות הברית שימוש משמעותי בפענוח של קוד האניגמה הגרמני; בקרב זה נתקלו הגרמנים הפולשים לראשונה בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית. הקרב הכניס לראשונה צורת לחימה מהפכנית, בכך הייתה לו השפעה משמעותית על מהלך המאורעות של מלחמת העולם השנייה. לאור האבדות הכבדות של צנחנים שלל אדולף היטלר מבצעים מוטסים נוספים. בעקבות הקרב כונתה כרתים "בית הקברות של הצנחנים הגרמנים". מאידך, בעלות הברית התרשמו מהפוטנציאל של הצנחנים והחלו בבניית דיוויזיות צנחנים מוטסות משלהן.
רקע וכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פלישת האיטלקים ליוון ב-28 באוקטובר 1940 נשלחו כוחות בריטים לאי, כחלק מעמידתה של בריטניה לצד יוון. על אף שבמהלך חצי השנה הראשונה למלחמת איטליה–יוון הצליחו היוונים להדוף את האיטלקים אל שטחה של אלבניה שנכבשה בידי האיטלקים עוד בשנת 1939, התערבות גרמנית שבאה באפריל 1941 גרמה להתמוטטות הצבא היווני, לכיבוש יוון על ידי מדינות הציר ולפינויים של 57,000 חיילי בעלות הברית מהיבשת. רבים מהם פונו על ידי הצי המלכותי, וחלקם הועברו לכרתים לחיזוק חיל המצב בה שמנה כ-14,000 איש.
בתחילת הקרב החזיקו בעלות הברית ביתרון מספרי ובעליונות ימית. מנגד הייתה לגרמנים עליונות אווירית מכרעת.
כוחות בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-30 באפריל 1941 מונה הגנרל הניו זילנדי ברנרד פרייברג למפקד כוחות בעלות הברית בכרתים.
במאי כללה ההגנה על כרתים כ-9,000 יוונים. לרשות בעלות הברית עמדו גם צוערים מאקדמיית הז'נדרמריה ומגויסים מהמרכזים לאימון טירונים בפלופונסוס, שהועברו לכרתים כדי להחליף את החיילים המאומנים שנשלחו להילחם ביבשת. כוחות אלו היו כבר מאורגנים במספר רגימנטים. הוחלט להשתמש בחלוקה הקיימת לארגון החיילים היוונים, יחד עם הוספת חיילים מנוסים אליהם שהגיעו מהיבשת.
התגבורת מחבר העמים הבריטי הורכבה מחיל המשמר הבריטי המקורי בצירוף 25,000 חיילים ממדינות חבר העמים הבריטי שפונו מהיבשת. המפונים כללו יחידות שלמות תחת פיקוד עצמאי, יחידות מורכבות שהובאו על ידי מנהיגים במקום, יחידות ללא מפקדים מכל הסוגים שהונהגו על ידי הצבא ועריקים. רוב אנשים אלו חסרו ציוד כבד. בסך הכול היו כחמישה עשר אלף כוחות חי"ר של חבר העמים הבריטי שהיו ערוכים ללחימה, מתוגברים ב-5,000 חיילים שלא מחיל הרגלים שצוידו כחי"ר וסוללת ארטילריה (אוסטרלית).[2]
בין הכוחות הללו היו גם חיילים ארצישראליים, מתנדבי היישוב לצבא הבריטי, ממגוון חילות כמו החפרים (פלוגות 603, 606, 602, 601, 604 ו - 608), חיל הקשר, חיל האוויר המלכותי ועוד, שרובם הגיעו לכרתים ב - 1 במאי 1941. סה"כ חיילים ארצישראליים 495 . אלו, לאחר התארגנות קצרה, החלו בעבודה על רציפי הנמל במפרץ סודה, תחת הפצצות קשות של הלופטוואפה [3]
ב-4 במאי שלח פרייברג הודעה למפקד הבריטי העליון במזרח התיכון גנרל ארצ'יבלד וייוול שבה ביקש פינויים של כ-10,000 איש שהיו ללא נשק. עם זאת רק מעטים מהם עזבו את כרתים לפני פרוץ הקרב.
כרתים הייתה חשובה לבריטים מכמה סיבות: ראשית, נמלים מצוינים סיפקו מקום עגינה נוח לצי המלכותי במזרח הים התיכון. שנית, שדות הנפט בפלוישט שברומניה היו בטווח הפצצה אווירית מכרתים. הגרמנים החלו בפשיטות הפצצה תכופות נגד האי. אלו, יחד עם דרישה למטוסים בחזית בצפון אפריקה כמו גם ההכרה של הבריטים בנחיתותם האווירית, הביאו בסופו של דבר את חיל האוויר המלכותי להעתיק את מטוסיו לאלכסנדריה ובכך להעניק ללופטוואפה עליונות אווירית (עם זאת במהלך הקרב הייתה הפעלה מוגבלת של מטוסים בריטיים ממצרים ומצפון אפריקה).
כוחות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-25 באפריל חתם היטלר על הנחיה מספר 28, שהורתה על פלישה לכרתים. כוחות הצי המלכותי שבסיסם באלכסנדריה שלטו על המים סביב כרתים, כך שכל מתקפה אמפיבית לא באה בחשבון. בשל העליונות האווירית הגרמנית הוחלט על פלישה מהאוויר.
זו הייתה עתידה להיות הפלישה המוטסת הראשונה שנעשית בהיקף גדול, אף על פי שהגרמנים השתמשו כבר בתקיפות דאונים וצנחנים בהיקף קטן יותר בפלישה לצרפת, בארצות השפלה, בנורווגיה ואפילו ביוון. במקרה האחרון, צנחנים גרמנים נשלחו לתפוס את הגשר מעל תעלת קורינתוס שהוכן להרס על ידי חיילי ההנדסה הבריטים. מהנדסים גרמנים נחתו סמוך לגשר בדאונים, בעוד שצנחני חי"ר תקפו את כוחות ההגנה ההיקפית. הגשר נפגע בלחימה, דבר שהאט את ההתקדמות הגרמנית והעניק לבעלות הברית די זמן לפינויים של 18,000 איש לכרתים ו-23,000 נוספים למצרים. על אף שאיבדו את רוב ציודם הכבד.[4]
הכוונה הייתה להשתמש בפאלשירמייגר (גרמנית: Fallschirmjäger; צנחנים) לתפיסתן של נקודות מפתח באי, בהן שדות תעופה שיאפשרו שיגור אספקה ותגבורת. על פי התכנון כוחות הפליגרקורפס ה-11 יתקפו יחד עם דיוויזיית פליגר ה-7, שתחדיר צנחנים באמצעות דאונים ומצנחים, ובעקבותיהם הדיוויזיה המוטסת ה-22 משיתפסו שדות התעופה ויהיו בטוחים. המתקפה תוכננה תחילה ל-16 במאי, אך היא נדחתה ל-20 במאי והדיוויזיה ההררית ה-5 החליפה את הדיוויזיה המוטסת ה-22.
אסטרטגיה, טקטיקה, מודיעין, נשק וציוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]
המודיעין הבריטי והיירוטים של אולטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותה העת, מפקדי בעלות הברית היו מודעים לתוכניות הפלישה הגרמניות הודות ליירוטי המידע מאולטרה. לגנרל פרייברג נמסר מידע על תוכנית הקרב הגרמנית, והוא החל בהכנת הגנה סמוך לשדות התעופה ולאורך החוף הצפוני. מחסור בציוד מודרני היה לו לרועץ, והוא נאלץ להתמודד עם הידיעה שאפילו צנחנים עם חימוש קל יהיו מסוגלים להתמודד עם בערך אותה עוצמת אש כמו שלו, אם לא יותר מכך. בנוסף, על אף שהמידע שנמסר לפרייברג מאולטרה היה מפורט ביותר, לרבות אודות התקפה צפויה על שדות התעופה הצפוניים, נאסר עליו לנקוט בפעולות גלויות על סמך מידע זה, מחשש לחשיפת המקור המודיעיני החשוב כל כך[5]. המידע פוענח על ידי בלשנים ולא מומחי טקטיקה ולכן התקבל מידע מטעה שהוצא מהקשרו.[דרוש מקור] כך לדוגמה ההודעות הגרמניות ציינו פעולות דרך הים, שהשפיעו באופן קריטי על סידור הכוחות של פרייברג שציפה לנחיתה אמפיבית, וכתוצאה מכך נגרעו כוחות שעשויים היו לשמש להגנת מטרתם המרכזית של הגרמנים - שדה התעופה מאלמה. בנוסף הוא עוכב על ידי הממונים עליו. פרייברג ביקש להרוס את שדות התעופה בכרתים, כך שאפילו אם יעלה בידי הגרמנים להשתלט עליהם, הם לא יוכלו להטיס תגבורות משמעותיות, אך בקשה זו נדחתה על ידי הממונים עליו שראו בקרב ניצחון מובטח וכבר תכננו להשתמש בבסיסי התעופה נגד הגרמנים.
המודיעין הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדמירל וילהלם קנריס, מפקד האבווהר הגרמני, דיווח במקור על 5,000 חיילים בריטיים בלבד בכרתים ולא ידע על נוכחות חיילים יוונים באי. האבווהר חזה גם שהאוכלוסייה בכרתים תקבל את פניהם של הגרמנים כמשחררים, עקב תחושותיהם הרפובליקניות והאנטי מונרכיסטיות וירצו להצטרף לתנאים העדיפים שסודרו ביבשת."[6]. אומנם ראש הממשלה הרפובליקני האחרון של יוון, אלפתריוס וניזלוס, היה מכרתים והתמיכה ברעיונותיו הייתה חזקה באי, אולם הרוח הפטריוטית בקרב תושבי כרתים לא הוערכה נכונה על ידי הגרמנים.
מודיעין מהצבא הגרמני צייר תמונת מצב אופטימיסטית פחות, אולם עדיין האמין שכוחות חבר העמים הבריטי מעטים בהרבה ממה שהיו בפועל, וכמו כן לא העריך נכונה את מספר החיילים היוונים שפונו מהיבשת. גנרל אלכסנדר להר, מפקד הזירה, היה משוכנע כי די יהיה בשתי דיוויזיות לתפיסתו של האי, אולם החליט להשאיר כוחות נוספים באתונה כעתודה. האירועים בהמשך הוכיחו שנקיטת אמצעי זהירות זה הייתה החלטה נבונה.
נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרמנים השתמשו בנשק חדש בכרתים: Leichtgeschutz 40, "תותח קל" של 7.5 ס"מ. במשקל 145 ק"ג, שקל הנשק רק עשירית ממשקלו של תותח שדה גרמני סטנדרטי של 75 מ"מ ולמרות זאת היה בעל טווח של שני שלישים משל זה. הוא ירה פגז של 6 ק"ג למרחק 5 ק"מ. רבע מהצנחנים חומשו בתת-מקלע MP40 ולעיתים קרובות נשאו גם מאוזר K98. בנוסף כמעט כל יחידה גרמנית צוידה במקלע MG34.[7]
הגרמנים השתמשו במצנחים צבעוניים כדי להבדיל בין מכלים עם רובים, תחמושת וציוד אחר. ציוד כבד כ-Leichtgeschutz 40 הוצנח עם מצנח-משולש מיוחד שתוכנן במיוחד לנשיאת משקל כבד.
הצנחנים נשאו גם סרטי בגדים מיוחדים שאיפשרו למטוסים נמוכי טוס לקרוא את אותותיהם לתמיכה אווירית ולהצנחת אספקה.
בניגוד לרוב הכוחות המוטסים של מדינות אחרות, שצנחו עם נשק אישי קשור לגוף, הנוהל הגרמני היה הצנחת כלי הנשק במכלים נפרדים - היה זה ליקוי חמור. אמנם, נוהל זה הקל על היציאה מן המטוס ומנע איבוד או פגיעה בנשק, אך הותיר את הצנחנים חמושים רק עם הנשק החגור אליהם וסכינים בדקות הקריטיות שלאחר הנחיתה. התכנון הלקוי של המצנחים הגרמנים הוסיף לבעיה: לרתמת המצנח הגרמני הסטנדרטי הייתה רק רצועה יחידה שחיברה בין הצנחן לכיפת המצנח, ועל כן הצנחן לא יכול היה לנווט אל מכלי הנשק והרחק מהאדמה היה מצוי בסכנה בצניחה. אפילו 25% מן הצנחנים אשר זוינו בתתי מקלעים היו בחסרון ניכר, בשל הטווח המוגבל של הנשק. צנחנים רבים נורו בניסיונם להגיע אל מכלי הנשק.
יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיילים היוונים היו מצוידים ברובי מנליכר-שונאור 6.5 מ"מ קרבין וסטייר-מנליכר M1895 8 מ"מ. כאלף יוונים נשאו רובי Gras עתיקים. חיל המצב רוקן מכלי נשקו הטובים ביותר, אשר נשלחו ליבשת. היו להם 12 מקלעים קלים מחברת Saint Etienne ו-40 מקלעים קלים נוספים. לרבים מהחיילים היוונים היו פחות מ-30 כדורים, והבריטים לא יכולים היו לציידם מחדש משום שלא היה להם תחמושת מתאימה לכלי נשק שהיו ברשות היוונים. מחסור בתחמושת השפיע על מיקומם בקרב - לאלה שלא היה די תחמושת נשלחו לחלקו המזרחי של האי, ששם לא היו צפויים הגרמנים להתקיף בכוח.
חבר העמים הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיילי חבר העמים הבריטי השתמשו ברובה לי אנפילד סטנדרטי, מקלע קל ברן ומקלע ויקרס. בעלות הברית בכרתים לא החזיקו מספיק משאיות או שריוניות נשאיות ברן, שלו היו בנמצא בכמויות גדולות היו מספקות ניידות וכוח אש שדרוש היה ליחידות לתגובה מהירה כדי לפגוע בצנחנים לפני שאלו יספיקו להתחפר.
לבעלות הברית היו כ-85 כלי ארטילריה בעלי קליברים שונים, רבים מהם כלים איטלקיים ללא כוונות שנתפסו שלל.
ההגנה נגד מטוסים כללה סוללת נ"מ קלה עם תותחי 20 מ"מ אוטומטיים, שפוצלה בין שני שדות התעופה. התותחים הוסתרו היטב, לעיתים קרובות בחורשות עצים קרובות, וחלק קיבלו הוראה שלא לירות בתחילת התקיפה, כדי לא לחשוף את עצמם למטוסי קרב ומפציצי צלילה גרמנים.
כוחות השריון של בעלות הברית כללו תשעה טנקי חי"ר מטילדה IIA (תותחי ה-40 מ"מ של טנקי המטילדה היו עם פגזים חודרי שריון, שלא יעילים נגד חי"ר[8]) ושישה עשר טנקים קלים מסוג ויקרס סימן 6.
הטנקים סבלו ממספר בעיות תחזוקה. המנועים, במיוחד, היו בלויים ולא היו ניתנים לשיפוץ באמצעים המוגבלים שבכרתים. לפיכך שימשו מרבית הטנקים כפילבוקסים נייחים שהובאו וחופרו בנקודות אסטרטגיות. לאחד מטנקי המטילדה הייתה ארכובת צריח פגועה שאיפשרה לו להסתובב בכיוון השעון בלבד. רבים מן הטנקים הבריטים אבדו בשל התנאים בכרתים, ולא בקרב.
אסטרטגיה וטקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע מרקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במטכ"ל הגרמני היה חוסר הסכמה באשר לתוכנית המבצעית בכרתים. למרות ההסכמה כי תפיסת מאלמה חיונית, התעוררו ויכוחים על ריכוז הכוחות שם ומספר החיילים שיש להקצות למטרות אחרות, דוגמת שדות תעופה קטנים יותר בהרקליון וברתימנו. מפקד הפעולה האווירית, גנרל הלופטוואפה אלכסנדר לוהר, ומפקד הפעולה הימית הקונטר אדמירל קרל-גאורג שוסטר, העדיפו ריכוז כוחות רב יותר נגד מאלמה כדי להשיג עליונות מקומית מוחצת. מנגד, המיור-גנרל קורט שטודנט רצה לפזר את צנחניו באופן נרחב יותר, כדי להעצים את אפקט ההפתעה. כיעד עיקרי, הציעה מאלמה מספר יתרונות: היא הייתה שדה התעופה הגדול ביותר, ובכך יכולה הייתה לתמוך במטוסי תובלה כבדים שיביאו תגבורות; היא הייתה קרובה דייה ליבשת כדי לאפשר כיסוי אווירי מצד מטוסי קרב מסרשמיט Bf 109 מהיבשת, והיא הייתה קרובה לחוף הצפוני כך שתגבורות שיובלו מהים היו יכולות להגיע במהרה. תוכנית פשרה נכפתה על הצדדים על ידי הרמן גרינג, והתוכנית הסופית הדגישה במיוחד את הבטחת מאלמה תחילה, אך לא דחתה תקיפת מטרות נוספות בעלות ערך צבאי.
שם הקוד של התוכנית הסופית היה Merkur, על שם שליח האלים המיתולוגי מרקוריוס. הכוחות הגרמנים חולקו לשלוש קבוצות קרב, מרכז, מערב ומזרח, כל אחת עם שם קוד משלה. 750 דאונים, 10,000 צנחנים, 5,000 חיילים מיחידות הרריות שיובאו ברכבת אווירית ו-7,000 חיילים שיובלו דרך הים הוקצו לפלישה. החלק העיקרי של הכוחות היה בקבוצה המערבית.
| קבוצות קרב במבצע מרקורי | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם הקבוצה | שם קוד | מפקד | מטרה | ||||||||||
| Gruppe Mitte (קבוצת מרכז) | מרס | מיור גנרל וילהלם סוסמן | פריסון ולאי, חאניה, סודה, רתימנו | ||||||||||
| Gruppe West (קבוצת מערב) | קומט | מיור גנרל אויגן מיינדל | מאלמה | ||||||||||
| Gruppe Ost (קבוצת מזרח) | אוריון | קולונל ברונו בראור | הרקליון | ||||||||||
הדוקטרינה הגרמנית התבססה על הצנחת מספר קטן של צנחנים ישירות מעל שדות התעופה של האויב. כוח זה יטפל בכוח ההיקפי ובתותחי נ"מ מקומיים, ויאפשר לכוח גדול בהרבה לנחות באמצעות דאונים. פרייברג היה מודע לכך לאחר שלמד את פעולות הגרמנים הקודמות והחליט לעשות את שדות התעופה לא שמישים לנחיתה. עם זאת, פקודתו זו בוטלה על ידי פיקוד המזרח התיכון באלכסנדריה. הם האמינו שהפלישה הגרמנית נידונה לכישלון משנודע להם עליה, ונראה שרצו להותיר את שדות התעופה ללא פגע כדי לאפשר לחיל האוויר המלכותי לשוב משיובטח האי. עם זאת, הגרמנים הוכיחו שהם מסוגלים להנחית תגבורות גם בלי להזדקק לשדות תעופה שמתפקדים באופן מלא. טייס גרמני אחד הנחית בנחיתת אונס מטוס תובלה על חוף נטוש; אחרים הצליחו לנחות בשדות ריקים, פרקו את מטענם והמריאו בשנית. הגרמנים הסכימו להקריב חלק ממטוסי התובלה הרבים שברשותם כדי לזכות בניצחון בקרב, כך שאין זה ברור אם החלטה לפגוע בשדות התעופה הייתה משנה את התוצאה הסופית. טייסיהם של הדאונים, שלא הייתה חשיבות רבה לשמירת כלי הטיס שלהם, ולפיכך ניתן היה להקריבם למען ניצחון בקרב, גילו תעוזה רבה אף יותר בבחירת מקומות הנחיתה שלהם.
היום הראשון, 20 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
גזרת מאלמה-חאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-20 במאי בשעה 8:00 בבוקר, נחתו צנחנים גרמנים בסמוך לשדה התעופה מאלמה והעיר חאניה. הגדודים הניו זילנדים 21, 22 ו-23 הגנו על שדה התעופה מאלמה וסביבתו. הגרמנים ספגו אבדות כבדות בשעותיה הראשונות של הפלישה. מפקד קבוצת המרכז וילהלם סוסמן נהרג, ומפקד קבוצת מערב אויגן מיינדל נפצע קשה. מינדל פונה ליוון, ובמקומו מונה הרמן-ברנהרד ראמקה. פלוגה אחת של הגדוד השלישי מהרגימנט הראשון איבדה 112 איש מתוך 126; 400 מתוך 600 חיילי הגדוד נהרגו עוד לפני תום היום הראשון.
מהכוחות הראשונים שנחתו בכרתים, רבים נפגעו מאש בעלות הברית שהוצבו בסמוך לשדה התעופה מאלמה ולעיר חאניה. רבים מהדאונים שבאו בעקבות הצנחנים נפגעו מאש מרגמות שניות ספורות מהנחיתה.
מספר חיילים גרמנים נחתו מחוץ לקרבת שני שדות התעופה, והקימו עמדות הגנתיות ממערב לשדה התעופה מאלמה וב"פריסון ולאי" באזור חאניה. אף על פי שהכוחות לא הצליחו להשתלט על שדות התעופה, עמידתם דרשה מהמגנים להתפרס במקום כדי להתמודד אתם.
צוערים וכוחות משטרה יוונים פעלו גם כן, והרגימנט היווני הראשון הגן על קסטלי מהתקפות של גדוד 95. בינתיים, הרגימנט היווני השמיני בצירוף כוחות מקומיים עיכב את תנועתו של גדוד 95 בקולימברי ובפאלאוכורה, שם היו יכולים לנחות תגבורות של בעלות הברית מצפון אפריקה.
ברחבי האי, אזרחי כרתים, חמושים ולא חמושים, נלחמו בעוז בגרמנים. לאחר שהתגברו על ההלם מההתנגדות האזרחית חסרת התקדים, הגיבו הצנחנים הגרמנים באכזריות רבה.
גזרת רתימנו-הרקליון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחר הצהריים הגיע גל התקפה גרמני נוסף, קבוצה אחת תקפה את רתימנו ב-4:15 אחר הצהריים ואחת נוספת תקפה את הרקליון ב-5:30. בדומה לפעולות קודמות, המגנים נערכו לקראתם וגרמו להם לאבדות כבדות.
הרקליון הייתה תחת הגנתם של בריגדת החי"ר הבריטית ה-14 שתוגברה בגדוד 2/4 האוסטרלי, ועל ידי הרגימנטים היוונים ה-3 וה-7 ו"חיל המצב" (חלק מהדיוויזיה ה-5 שנותר מאחור כדי לשמש חיל מצב בעוד ששאר הדיוויזיה נשלחה להגנת יוון). הכוחות היוונים סבלו באופן חמור מחוסר ציוד ואספקה, ובמיוחד חיל המצב, משום שכמות רבה מציודו שוגרה בספינות ליבשת עם הדיוויזיה, אך למרות זאת לחמו חייליו בהצטיינות.
הגרמנים חדרו את חגורת הביטחון סביב הרקליון ביום הראשון, ותפסו בסיס יווני בקצה המערבי של העיר ורציפי ים; היוונים ביצעו התקפת נגד על שתי הנקודות והצליחו לתפוס אותן מחדש. חלק מהיחידות הגרמניות השתמשו באנשים בעיר כמגן אנושי, ומטוסים גרמניים הצניחו עלונים שעודדו כניעה ואיימו שאם בעלות הברית לא ייכנעו באופן מיידי יהיו לכך תוצאות נוראות. ביום שלמחרת הופצצה הרקליון בכבדות. היחידות היווניות הפגועות פנו אחורה לתפיסת עמדות הגנתיות על הכביש לקנוסוס.
עד הלילה אף אחד מן היעדים הגרמנים לא הובטח. התוכנית המסוכנת - התקפת ארבע נקודות נפרדות כדי לנצל את ההפתעה באופן מלא במקום להתרכז במקום אחד - נראה היה כי נכשלה, אך הסיבות לכך לא היו ידועות לגרמנים.
לקראת ערב הגרמנים במאלמה הצליחו להדוף באטיות את הניו זילנדים מגבעה 107, ששלטה על שדה התעופה. המפקדים בכרתים החליטו להטיל את כל כוחותיהם לגזרת מאלמה ביום המחרת.
הימלטות המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב תושבי כרתים היו כאמור רפובליקנים וניזליסטים בדומה למספר משמעותי של יוונים מהיבשת. ב-1924 גאורגיוס השני, מלך יוון הודח והוגלה לרומניה, ושב רק ב-1935 לאחר נפילת הממשלה הרפובליקנית. הגרמנים התייחסו לגאורגיוס כאנגלופיל ומכשול לכיבוש יוון, שאותה ראו כאנטי מונרכיסטית ברובה. לאחר שהמלך נמלט לכרתים ב-22 באפריל ויצא נגד הגרמנים, היטלר הגיב בהתקפת המלך בנאום שנשא ב-4 במאי. הבריטים חששו מהתעמולה שעלולה הייתה להתפתח בעקבות נפילה לידי הגרמנים של מלך שנמצא תחת חסותם.[9]
המלך שכן בווילה סמוך לכפר פריבוליה, שמחוץ לחאניה. הוא ומשפחתו חמקו בקושי מהיתפסות בבית זה ובמקום מגוריו של אמאנויל טסודרוס, ראש הממשלה. מגינת ביתו של טסודרוס נראו צנחנים גרמנים נוחתים באזור הווילה של המלך, אם כי התברר בהמשך שהיו אלו חיילים מהגדוד השלישי של הרגימנט ה-3 שלו הוקצתה גזרת גלאטס ושחבריו הוצנחו בטעות קרוב לווילה. פינוי על ידי הצי המלכותי אורגן כבר, ובו הנספח הצבאי הבריטי ליוון, קולונל ג'י. סי. בלנט, תפקד כקשר. על מחלקה מהחי"ר הניו זילנדי תחת פיקוד לוטננט ריין הוטל להיות שומרי ראש, יחד עם שוטרים מכרתים. את המלך ליוו דודנו הנסיך פטר, קולונל לבידיס, ראש הממשלה טסודרוס וקיריאקוס וארוארסוס הנגיד של בנק יוון.
פלוגה נשלחה חזרה בשל מספר דפים שהותיר אחריו טסודרוס; בשובם דיווחו שהגרמנים כבר השתלטו על המבנה, ופירוש הדבר שהגרמנים היו מודעים לנוכחותו של המלך בקרבת מקום. לוטננט ריין ביקש מהמלך לפשוט מעצמו את חליפת הגנרל היווני שהייתה מקושטת בסרט זהב וקישוטים נוספים שעלולים היו למשוך תשומת לב. בלילה לנו המתפנים בכפר בתריסו. הפמליה הצליחה לבסוף להגיע בבטחה למקום המפגש שנקבע, שם נאספה מהחוף ופונתה על ידי אוניית HMS Decoy. הם הגיעו לחופי אלכסנדריה בליל 22 במאי.
היום השני, 21 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
למחרת, ב-21 במאי, גדוד החי"ר הניו זילנדי שהגן על גבעה 107 נסוג במהלך הלילה. דבר זה איפשר לגרמנים להשתלט על שדה התעופה ולהנחית כוחות, אף על פי שבעלות הברית המשיכו להפגיז באמצעות ארטילריה את אזור שדה התעופה. בערב מטוסי תובלה מסוג יונקרס Ju 52 החלו להטיס את כוחות הדיוויזיה ההררית החמישית לשם. תוך זמן קצר מנחיתתם בשדה התעופה רבים מהחיילים נכנסו לפעולה, רבים נפגעו מאש ארטילריה ונמלטו משדה התעופה.
בשעות המוקדמות של 21 במאי נצפתה על ידי מטוסי סיור בריטים שיירה של כוחות הציר שיצאה ממילוס ונעה לכיוון כרתים. השיירה הובילה כוחות, ציוד ואספקה וכללה כ-25 כלי שיט שלוו על ידי המשחתת האיטלקית לופו, תחת פיקודו של פרנצ'סקו מימבלי. בעקבות זיהויה שלח אדמירל קנינגהם כוחות לצפון כרתים, אלו הותקפו מהאוויר במהלך היום, המשחתת יונו טבעה, והסיירות אייקס ואוריון נפגעו אך המשיכו לפעול. בלילה תקפו כוחות הצי המלכותי הבריטי את השיירה הגרמנית, ועד לפנות בוקר 22 במאי היא הושמדה.
היום השלישי, 22 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהבנתם כי מאלמה היא כעת המפתח להחזקת האי כולו, הכוח המגן התארגן להתקפת נגד על ידי שני גדודים ניו זילנדים בליל ה21-22 במאי. החששות מפני הנחתות מהים גרמו לכך שמספר יחידות שהיו יכולות ליטול חלק בפעולה נותרו במקומן, אף על פי שאפשרות הנחיתה מהים הוסרה עקב נוכחות כוח חזק של הצי המלכותי, שהגיע מאוחר מדי מכדי שהתוכניות ישונו.
הכוח תקף בלילה, אך הפעם הצנחנים שהוצנחו קודם לכן הקימו קווי הגנה, והכוחות שהגיעו לא מכבר התגלו כקשים לסילוק. ההתקפה גוועה באטיות, ונכשלה בתפיסה מחדש של שדה התעופה. מנקודה זו ואילך הכוחות המגנים היו מעורבים בסדרת נסיגות לצד המזרחי של האי בניסיון להימנע מאיגוף מצד הכוחות הגרמנים, שזכו לתגבורת רציפה.
הצי הבריטי המשיך בפעולותיו למניעת נחיתה ימית בכרתים. בשעות הבוקר אותרה שיירה של קאיקות גרמניות, מלוות במשחתת האיטלקית סגיטאריו בפיקודו של ג'וזפה פולגוסי. לאחר שזוהתה החל הכוח הבריטי לרדוף אחריה, והשיירה פנתה צפונה בניסיון להימלט. הספינות הבריטיות היו נתונות להתקפות אוויר כבדות. אוניית המערכה וורספייט ספגה פגיעה חמורה ויצאה מכלל פעולה למשך יותר מחצי שנה. המשחתת גרייהאונד, שנשלחה לטבע קיאקה גדולה, נפגעה ממטוסים גרמניים וטובעה. המשחתות קנדאהר וקינגסטון נשלחו כדי לאסוף ניצולים, ואולם מחמת התקפות האוויר הכבדות הן נאלצו לעזוב ולא הצליחו לאסוף ניצולים רבים. בעקבות ההתקפות האוויריות שלח האדמירל קינג את הסיירות פיג'י וגלוסטר כדי שאלו יספקו הגנת נ"מ למשחתות כשהן יאספו ניצולים. תחמושת הנ"מ של הסיירות הייתה דלה. בהמשך התברר לקינג כי התחמושת של הסיירות אוזלת והוא הורה להן לסגת. בנסיגתן נאלצה פיג'י להיפרד מגלוסטר בעקבות פגיעה קשה באחרונה. למרות הפגיעה בה, הצליחה גלוסטר להמשיך לנוע יחד עם שתי המשחתות שלה לכיוון מצרים, ואולם בערב נפגעה פעם נוספת וטבעה. בערב, נחרץ גם דינה של פיג'י שטבעה בדרום מערב כרתים בעקבות התקפת אוויר.
23–27 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 במאי המשיכו המטוסים הגרמניים בהתקפותיהם העזות נגד בעלות הברית בכרתים ונגד ספינות הצי המלכותי. הספינות קשמיר וקליי אבדו, אך המשחתת קיפלינג שהייתה לא רחוק משם הצליחה להעלות אל סיפונה 279 ניצולים מהספינות שהותקפו וטבעו, וזאת על אף שהייתה תחת התקפה אווירית כבדה.
חיילי בעלות הברית נלחמו כנגד אספקה רצופה של כוחות טריים, והחלו בסדרת נסיגות דרומה לאורך כרתים.
בבוקר 26 במאי 1941 נפגשו על אניית הוד מלכותו וורספייט, באלכסנדריה, 2 מפקדים בריטיים בכירים: סר ארצ'יבלד וייוול (מפקד הכוחות הבריטים במזרח התיכון) וסר אנדרו בראון קנינגהם (מפקד הצי הבריטי במזרח התיכון) עם מטותיהם להערכת מצב לגבי הכוח הבריטי בכרתים. רוב הנוכחים הציעו כי הכוח הבריטי ייכנע כדי לא להסתבך באבדות במהלך פינוי הכוח שיביאו לאובדן השליטה הבריטית במזרח הים התיכון. וייוול טען כי ידרשו 3 שנים לבנייה מחדש של הצי. אחרים תמכו בעמדתו ובהערכת המצב העגומה שלו. קנינגהם, שהיה אחרון הדוברים אמר[10]:
תמיד הייתה זו חובתו של חיל הים להשיט את צבא היבשה לקרבות מעבר לים, ואם נכשל הצבא, להשיטו בחזרה. אם נפר עכשיו את המסורת הזו הרי שמכאן ואילך, כל אימת שחיילים יצאו אל מעבר לים, הם יביטו לאחור תחת שיבטחו בחיל הים. אמרת, ג'נרל, שיידרשו שלוש שנים לבניית צי חדש. אומר לך עכשיו שיידרשו 300 שנה לבניית מסורת חדשה. רבותי, אם תורו עכשיו לצבא היבשה בכרתים להיכנע, עדיין ישוט לשם חיל הים כדי לחלץ את הנחתים[א]
— אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, עמ' 153
הנסיגה, 28–31 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיקוד בלונדון החליט בסופו של דבר שהמטרה חסרת סיכוי, והורה על נסיגה מספאקיה. במהלך ארבעת הלילות הבאים 16 אלף חיילים נשלחו למצרים בספינות, בהן גם אה"מ אייקס המפורסמת מקרב נהר לה פלטה. מספר קטן יותר נסוג במשימה אחרת מהרקליון, אך ספינות אלו הותקפו בדרכן על ידי מפציצי צלילה של הלופטוואפה וספגו אבדות כבדות.
הגרמנים הדפו בהתמדה את חיילי בעלות הברית דרומה, תוך שימוש בהפצצות אוויריות והפגזות ארטילריה שבעקבותיהן באו גלי אופנועים וכוחות לחימה הררית (פני הקרקע ההרריים הקשו על הפעלת טנקים באזור). חילות המצב של מפרץ סודה בסודה ובבריטאניה נסוגו בהדרגתיות לאורך הדרך היחידה לוויטסילוקומוס שמצפון לספאקיה. למזלם של כוחות אנזא"ק, התקפות האוויר הגרמניות התרכזו ברתימנו ובהרקליון ולפיכך כוחות האנזא"ק היו יכולים לסגת לאור היום.
במהלך הפינוי האדמירל הבריטי אנדרו קנינגהם היה נחוש בדעתו ש"על הצי לא לאפשר לצבא להיות מובס". כאשר קציני צבא ביטאו את חששם שהוא עלול לאבד ספינות רבות מדי, השיב קנינגהם "לוקח שלוש שנים לבנות ספינה, אבל שלוש מאות שנים לבנות מסורת. אסור לנו לאכזב את הצבא" (ראה ציטוט מדויק לעיל).
קולונל קמפבל, המפקד בהרקליון, נאלץ להיכנע. רתימנו נפלה גם היא, ובליל 30 במאי, כוחות אופנוענים גרמנים התקשרו עם כוחות איטלקיים שנחתו באותו היום במפרץ מיראבלה. המפקד האיטלקי באיי הדודקאנס הציע את עזרת אנשיו עוד מ-21 במאי, אך הבקשה הייתה צריכה לעבור דרך ערוצים גרמניים להרמן גרינג, שאישר לבסוף את המהלך משהתברר שהמאמץ הגרמני לא התקדם מהר כפי שתוכנן.
נסיגת הכוחות הבריטיים תחת לחץ הכוח הגרמני התנהלה בחוסר שליטה ואי סדר כמתואר על ידי מפקד הכוח הבריטי גנרל פרייברג:
הדרך מסודה על פני כרתים לספאקיה חצתה גבעות תלולות ומעברי הרים... היו שם אמנם יחידות מגובשות שצעדו על נשקן, אך בעיקר היה זה ערב רב בלתי מאורגן שעשה את דרכו בעקשנות ותוך תלאות דרומה. היו שם אלפי גייסות ללא נשק, כולל הקפריסאים והארצישראלים ללא מנהיגות וללא משמעת... לא ניתן היה לצפות למשהו אחר מגייסות שלא אומנו מעולם כחיילים לוחמים... לעולם לא אשכח את אי הסדר וחוסר השליטה המוחלט... כאשר עשינו את דרכנו באיטיות בתוך הזרם האינסופי הזה של אנשים יגעים.
— D.M Davin: Crete (Official History of New Zealand in the Second World War) עמ' 383
ב-1 ביוני, חמשת אלפים המגנים שנותרו בספאקיה נכנעו, אף שרבים פנו אל ההרים, המשיכו להתנגד וגרמו לכיבוש הגרמני בעיות במשך שנים.
תוצאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפקדי בעלות הברית חששו שהגרמנים ישתמשו בכרתים כ"מקפצה" לפעולות נוספות באזור, ייתכן שאף לפלישה מהים למצרים בסיוע כוחות איטלקיים/גרמניים שפעלו בלוב. אולם פחדים אלו נרגעו כאשר נפתח מבצע ברברוסה, והתברר כי הפעולה בכרתים הייתה למעשה למטרות הגנתיות.
מספרם הגבוה של אבדות הצנחנים הגרמנים במהלך הקרב על כרתים, הביא את היטלר להחלטה שלא לאשר מבצעי צניחה דומים בהמשך המלחמה[11], והגרמנים נאלצו לבחון מחדש את דוקטרינת הכוחות המוטסים שלהם, דבר שהוציא מכלל פעולה בקנה מידה גדול את השימוש בנשק זה בברית המועצות. בהתחשב באמצעי התקשורת הדלים ובהגנות האוויר באותה העת בברית המועצות, החלטה זו ייתכן שהייתה מכשול שכן סביר שפעולות צנחנים היו מתגלות כאפקטיביות במידה רבה. באופן אירוני השימוש בכוח צנחנים הרשים דווקא את בעלות הברית. כמות הנפגעים הגרמנים לא הייתה ידועה למתכננים מבעלות הברית שרצו ליצור דיוויזיות מוטסות גדולות משלהם לאחר הקרב.
בין הגורמים לכישלון הבריטים בהגנת כרתים: חלק מהכוחות שנמלטו מיוון זמן קצר לפני כן לא היו מאורגנים היטב, הבריטים לא הבינו כראוי את התוכנית הגרמנית, וכן הייתה תקשורת לקויה בשרשרת הפיקוד הן בכרתים עצמה והן בתקשורת שבין כרתים לפיקוד במצרים. כך למשל הוראתו של הפיקוד לפרייברג שלא לפגוע בשדות התעופה על מנת שאלו יוכלו לשמש בעתיד את חיל האוויר המלכותי, התגלתה כשגיאה. על אף שמקורות המידע המדויקים מיירוטי המידע של אולטרה, בדבר התקפה אפשרית על שדות התעופה הצפוניים, הועברו לידיעתו של פרייברג, כאמור, נאסר עליו לנקוט בפעולות גלויות בשל כך מחשש לחשיפת מקור המידע. כמו כן הוא האמין שהגרמנים מתכוונים לבצע פלישה אמפיבית כמאצץ עיקרי. מאמצי ההגנה על האי נעשו בחיפזון יחסית, ופריסתם הנרחבת של הכוחות הבריטים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון תרמה גם היא לכך שלא הוקצו די משאבים להגנת האי.
אובדן כרתים שימש כגורם מעורר לממשלה הבריטית. ההפסד שנבע בין היתר כתוצאה מאי הכרה של כוחות הקרקע בחשיבות האסטרטגית של שדות התעופה, הוביל לכך שחיל האוויר המלכותי קיבל לידיו את האחריות על ההגנה של בסיסיו מהקרקע והאוויר. בהתאם לדרישה זו הוקם רגימנט חיל האוויר המלכותי ב-1 בפברואר 1942.
הכיבוש וההתנגדות לכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנגדות נמרצת לכיבוש הגרמני החלה כמעט מיד לאחר נפילתו של האי ונותרה פעילה עד שחרור האי מהכיבוש הגרמני ב-1945. ההתנגדות באי אילצה את כוחות הציר להחזיק בו חיל מצב שמנה בשיאו כ-50,000 חיילים - כוחות שניתן היה לעשות בהם שימוש משמעותי יותר בזירות לחימה אחרות.
לאחר הכיבוש הצליחו חיילים מבעלות הברית שנותרו באי ליצור קשר עם המפקדה במצרים. ביצירת התקשורת הראשונית נסתייעו בעלות הברית במנזר בפרבלי שבחופו הדרומי של האי, שממנו אותתו באורות לספינות בריטיות. ביולי 1941 פונו 79 איש באמצעות צוללת. האוכלוסייה בכרתים עזרה להחביא את כוחות בעלות הברית שלא פונו וסיכנה את עצמה בכך. הגרמנים עצרו והרגו מתנגדים רבים לכיבוש, ואף הוציאו להורג כפריים מקומיים בתגובה לפעולות הגרילה של המחתרת בכרתים. אחד האירועים הבולטים במסגרת ההתנגדות לכיבוש היה חטיפתו לקהיר של הגנרל הינריך קריף, שמונה ב-1944 לפקד על הכוחות הגרמנים באי, על ידי יחידת עילית בריטית שהונחתה באי, בסיוע המחתרת המקומית. תנועת ההתנגדות היוונית זכתה לתשבחות מצד צ'רצ'יל שציין באחד מנאומיו: "מעתה אל לנו לומר שהיוונים נלחמים כגיבורים, אלא שגיבורים נלחמים כיוונים".
בעת הכיבוש הגרמני מנתה הקהילה היהודית בכרתים כ-365 נפש, רובם בחאניה. ביוני 1944 נעצרו היהודים באי ואחר כך נשלחו להרקליון, משם גורשו מהאי בדרך הים. היהודים המגורשים הועמסו על הספינה "טנאיס", יחד עם יוונים ואסירים איטלקים. ספינה זו יחד עם נוסעיה טובעה בים האגאי ב-9 ביוני על ידי צוללת בריטית. רק שבעה מיהודי כרתים שרדו את השואה.
אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרמניה הודתה בכך שסך ההרוגים, הנעדרים, הפצועים והשבויים בקרב הגיע ל-6,453, ואולם יש הסבורים כי אבדותיה היו גבוהות בהרבה. במאלמה ישנם 4,465 קברים גרמנים מסומנים - בערך פי שלושה מהמספר הרשמי; מצבת זיכרון נוספת מונה את שמותיהם של 300 חיילים גרמנים שגופותיהם לא נמצאו. חיילי בעלות הברית טענו שקברו 900 גוויות גרמניות ברתימנו ו-1,250 בהרקליון עד היום החמישי של הקרב. להערכתו של וינסטון צ'רצ'יל הגרמנים ספגו למעלה מ-15,000 אבדות, ואדמירל קנינגהם סבר שהמספר קרוב יותר ל-22,000. ההיסטוריון כריסטופר בקלי שהתבסס על הערכת המודיעין הבריטי כי על כל שני פצועי אויב היה הרוג אחד, העריך כי סה"כ אבדות הגרמנים הסתכמו בכ-16,800 חיילים, אף שקשה לאמת מספרים אלו.
בעלות הברית איבדו 3,500 חיילים: 1,751 שנהרגו ומספר דומה שנפצעו, ומספר גדול מאוד של שבויים (12,254 מחבר העמים ו-5,255 יוונים). בנוסף היו 1,828 חללים ו-183 פצועים בקרב הצי המלכותי הבריטי.
מתוך סך השבויים הבריטים בקרב על כרתים, נפלו בשבי הגרמני כ - 120 חיילים ארצישראלים. רובם, כ - 110 השתייכו לפלוגה 606 של החפרים, ועשרת החיילים הנותרים השתייכו לפלוגות חפרים אחרות שהצליחו להתפנות מקלמטה לפני כניעת הכוחות הבריטים שם. קיימות עדויות על שבויים יהודים נוספים שהסתירו בעת שבייתם את זהותם הארצישראלית והזדהו כבני לאומים אחרים[13].
מספר גדול של אזרחים נהרגו בחילופי האש או שנהרגו כשנלחמו כפרטיזנים. אנשים רבים נורו בפעולות גמול גרמניות, הן במהלך הקרב והן בכיבוש שבא בעקבותיו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Antill, P., Operation Mercury: The German Invasion of Crete, 20 May-1 June 1941 (אנגלית)
- ארכיב מסמכים ותמונות של הקרב
- Battle of Crete, 1941
- יהודי כרתים בשואה, באתר בית הכנסת עץ חיים
- פדויי השבי - לוחמי חיל החפרים, סווארים, חילות ההנדסה, הקשר, התובלה והאוויר במערכה על יוון
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חיל הים המלכותי היה ועודו זרוע נפרדת בכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת, וחיל הנחתים המלכותי הוא חלק מזרוע הים. לפיכך לא היה כפוף קנינגהם לפקודותיהם של שאר משתתפי הפגישה, לרבות וייוול.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Gavin Long, 1953, Official Histories — Second World War Volume II – Greece, Crete and Syria (1st ed.), Canberra: Australian War Memorial, p. 210
- ^ Long, p.218-219
- ^ יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ראשון, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והישובית 1939 - 1942, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשל"ט 1979, עמ' 388, 391
- ^ Peter D. Antill, Crete 1941: Germany's lightning airborne assault, Campaign series (Osprey Publishing : Oxford; New York, 2005) ISBN 1-84176-844-8, p. 13
- ^ אנדרו רוברטס, תרגום: עמנואל לוטם, סערת המלחמה היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, כנרת זמורה ביתן, 2011, עמ' 152
- ^ Christopher Buckley Greece and Crete 1941, (London: 1952; P. Efstathiadis & Sons S.A.:1984) ISBN 960-226-041-6, p. 163
- ^ Antill, p. 25
- ^ Antill, p. 24
- ^ Buckley, p. 211
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, כנרת זמורה ביתן, עמ' 153
- ^ general editor, I.C.B. Dear ; consultant editor, M.R.D. Foot. (ע), The Oxford companion to World War II, Oxford: Oxford University Press, 1995, עמ' 97
- ^ ראו: אתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה
- ^ יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך רביעי - בין בריטים, ערבים וגרמנים, ירושלים: יד בן צבי, תשל"ט 1979, עמ' 146
- קרבות זירת דרום ומרכז אירופה במלחמת העולם השנייה
- קרבות אוסטרליה במלחמת העולם השנייה
- קרבות איטליה במלחמת העולם השנייה
- קרבות הממלכה המאוחדת במלחמת העולם השנייה
- קרבות גרמניה במלחמת העולם השנייה
- יוון: קרבות
- קרבות ניו זילנד במלחמת העולם השנייה
- קרבות צנחנים במלחמת העולם השנייה
- כרתים: היסטוריה
- יוון במלחמת העולם השנייה
- מלחמת העולם השנייה: 1941
- הים התיכון במלחמת העולם השנייה