הקרב על אימפאל
 | ||||||||||||||
| טנקים בריטים מתקדמים כדי לפנות את היפנים מכביש אימפאל-קוהימה בצפון מזרח הודו הבריטית. | ||||||||||||||
| מערכה: המערכה על בורמה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 8 במרץ 1944 – 3 ביולי 1944 (16 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע או-גו | |||||||||||||
| קרב אחרי | המצור על מיטקינה | |||||||||||||
| מקום | אימפאל | |||||||||||||
| קואורדינטות | 24°49′00″N 93°57′00″E / 24.816666666667°N 93.95°E | |||||||||||||
| עילה | פלישה יפנית לתוך הראג' הבריטי | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני טקטי, ניצחון אסטרטגי של בעלות הברית | |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | כיבוש זמני של מזרח בנגל בידי האימפריה היפנית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
הקרב על אימפאל (בהינדי: इम्फाल का युद्ध, באנגלית: Battle of Imphal, ביפנית: インパール作戦) היה ניסיון של הצבא היפני הקיסרי לפלוש לתוך הראג' הבריטי במסגרת המערכה על בורמה, הזירה הדרום-מזרח אסייתית במלחמת העולם השנייה. הפלישה נמשכה בין מרץ ליולי 1944 והכוחות היפנים הצליחו להביס את המוצבים של בעלות הברית באימפאל אך לבסוף היה עליהם לסגת משטחי הודו הבריטית עקב אבדות קשות. ביחד עם ההפסד היפני במהלך הקרב על קוהימה נוצר מהפך במערכה על בורמה לטובת בעלות הברית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ 1943 החלו הכוחות הבריטיים לשלוט בשמיים במערכה על בורמה עם מטוסי חיל האוויר המלכותי (RAF) שהתבססו בראג' הבריטי. אמנם לאימפריה היפנית לא היו שום תוכניות מסודרות לפלוש להודו הבריטית, אך לוטננט גנרל רנייה מוטגוצ'י מהארמייה ה-15 היפנית ידע כי מתקפה על הודו היא הדרך היחידה שהוא יכול לחסל את האיום האווירי. שליטה בצפון מזרח הודו נועדה גם כדי ליצור אזור חוצץ בין הודו ובורמה שיאפשר להסדיר ממשלת בובות יפנית בבורמה.
אימפאל היא בירת מדינת מניפור שבצפון מזרח הודו ושוכנת בתוך מישור שדרכו נע הצבא היפני לתוך הודו. בנוסף, לו היפנים ישלטו בצפון מזרח הודו תנותק דרך בורמה שהעבירה אספקת נשק לסין במלחמתה של זאת נגד יפן. מהצד השני התוכניות הבריטיות לפלוש לבורמה הסתמכו על אימפאל כנקודת מוצא של חיילי חי"ר לתוך בורמה, באותו מקום שגם מוטגוצ'י כיוון לפלוש אליו. הפלישה של הארמייה ה-15 תחת מוטגוצ'י להודו נדחתה במקור על ידי הממונים עליו, אך מה שבסופו של דבר הפך למבצע או-גו אושר על ידי צבא המשלוח הדרומי והמטה הכללי הקיסרי בטוקיו, בירת האימפריה היפנית, במרץ 1943.
בתחילת ינואר 1944 ראש ממשלת יפן, הידקי טוג'ו אישר את התוכניות למבצע או-גו, פלישה יפנית לתוך צפון מזרח הודו.
הפלישה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר אימפאל הוגנה על ידי הקורפוס ה-4 בפיקודו של ג'פרי סקונס, שדיווח לממונה עליו, לוטננט גנרל ויליאם סלים. בתחילת מרץ ביקש סלים מהממונים עליו להקצות דיוויזיה נוספת להגנת קושימה ודיספור, שתי ערים במזרח הודו הבריטית בקירוב לגבול. בסופו של דבר ניתנו לכוחותיו רק שני רגימנטים של כוחות צנחנים הודים.
ב-7 במרץ חצה רגימנט מהדיוויזיה ה-33 היפנית את נהר מניפור בבורמה לעבר הגבול הבורמזי-הודי. למחרת פתחו חיילים יפניים במתקפה גדולה מעבר לנהר צ'ינדווין בבורמה לכיוון אימפאל בעוד רגימנט נוסף מהדיוויזיה ה-33 היפנית חצה את נהר מניפור בבורמה לעבר הגבול.
ההתקדמות לאימפאל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר התקיפו הכוחות היפניים, ניסו סלים וסקונס להעביר את הכוחות הללו מעמדותיהם הקדמיות חזרה למישורים ליד אימפאל, ואילצו את היפנים להילחם עם קו אספקה מתוח יותר, אך כוחותיו של סקונס הגיבו מאוחר מדי; בעוד שהמתקפה היפנית החלה כאמור בחציית נהר צ'אנדווין ב-8 במרץ, סקונס לא נתן את הפקודה לסגת לעבר אימפאל עד 13 במרץ. כתוצאה מכך, הדיוויזיה ה-17 ההודית לא הספיקה לסגת עם כלל האספקה ואפשרה לחלק מאספקת הנשק שלה להילכד על ידי היפנים. עם זאת, החל הרגימנט ה-214 של הדיוויזיה ה-17 במתקפת נגד בהצלחה באגף הכוחות היפנית במהלך 18 במרץ, ואפשר לדיוויזיה להשיג בחזרה חלק מהאספקה שנתפסה ולסגת בבטחה לאימפאל עד 4 באפריל 1944.
ב-14 במרץ ביקש סלים מלואי מאונטבאטן להסיט מטוסים שהוקצו במקור להסדר השליטה האווירית מעל בורמה חזרה אל מזרח הודו ולהביא כוח אדם וציוד לאימפאל. מאונטבאטן הסכים והפנה 30 מטוסי תובלה כדי להביא את הדיוויזיה החמישית ההודית לאימפאל ודיספור (בירת מדינת אסאם). בערב היום הבא, לאחר רדת החשכה, חצתה הדיוויזיה ה-15 היפנית את נהר צ'ינדווין לכיוון הודו כחלק מהגל השני של המתקפה היפנית.
הכוחות היפנים החלו בהתקדמות ממושכת לעבר אימפאל, וב-25 במרץ תקפו את עמדות בעלות הברית בסנגשאק, סמוך לאימפאל. בינתיים, דרש מאונטבטן העברת כוחות למערכה במזרח הודו מהמטות הכלליים של האימפריה הבריטית וארצות הברית, בקשה שלא נענתה. יומיים מאוחר יותר פתח הרגימנט ה-58 היפני במתקפה כוללת על סנגשאק. מייג'ור גנרל מקסוול הופ-תומפסון, מפקד כוחות בעלות הברית המגנים, הורה על נסיגה מסנגשאק בשעה 18:00 בערב. באותו יום ביקש סלים מהדיוויזיה השנייה הבריטית לעזור בהגנה על דיספור הסמוכה.
ב-29 במרץ ניתקו כוחות יפניים את הדרך בין אימפאל לקוהימה, מזרח הודו הבריטית. בינתיים, חזרו בהם המטות האנגלו-אמריקאים המשולבים מההחלטה שהתקבלה קודם לכן לא לענות לדרישת מאונטבטן והפנו מטוסי תובלה נוספים מהמערכה במזרח התיכון (שנוצחה באותה העת בידי בעלות הברית) למערכה על בורמה. שליחת המטוסים הייתה בהמשך לבקשתו של מאונטבאטן לעזור בהגנה על אזור אימפאל בהודו. למחרת הטילו היפנים מצור על אימפאל ובתוך מספר ימים הפכה החזית לשדה קרב. הכוחות היפנים שלחו מתקפה אחר מתקפה נגד הכוחות הבריטים באזור ושלחו חלק מכוחותיהם לנתק את האספקה הבריטית בעזרת כיבוש קוהימה עד סוף אפריל.
ייצוב קו ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 באפריל הגיעה הדיוויזיה הבריטית השנייה שהייתה באימונים בדרום הודו לדיספור הסמוכה לקוהימה. הכוחות הטריים הקלו על הבריגדה ההודית ה-161, שכוחותיה אז נחו במשך שלושה ימים לפני שיצאה למתקפת נגד לכיוון קוהימה. כשהחל המצור על קוהימה ב-20 באפריל, היו הכוחות הנכנסים עדים למראות הקשים בכפר, שנחרב לכדי הריסות, וקירות הבתים היו מנוקבים מיריות.
ב-1 במאי 1944 החזיקו החיילים ההודים בקו ההגנה על אף כוחה של המתקפה היפנית, וסקונס יכול היה בנקודה זאת להעלות לדיון את הרעיון של מתקפת נגד, במיוחד עם הגעתה של הבריגדה ה-33 של הדיוויזיה השביעית ההודית ב-4 במאי. אף על פי שקווי היפנים היה קשים לשבירה, האספקה שלהם הייתה מועטה עם מתיחת קו האספקה. הבריגדות היפניות לא קיבלו מספיק ציוד, כולל מזון, ובריאות החיילים הלכה ונפגעה באופן מסוכן עקב תת-תזונה. במצב חלה תפנית גרועה עוד יותר בשביל היפנים ב-12 במאי, כאשר הבריגדה ה-114 ההודית הגיעה סמוך לקוהימה. כוחות בריטים והודים בקורפוס ה-33 בפיקודו של מונטאגו סטופפורד, תקפו דרומה מקוהימה לכיוון אימפאל. הכוחות היפניים, למרות התנאים הקשים שנמצאו בהם, נלחמו בעוז. אף על פי כן, גורשו הכוחות היפניים מאזור קוהימה עד סוף מאי ובהמשך החזיקו בקושי בקו ההגנה שלהם. חיל האוויר המלכותי הגדיל את מעורבותו, והחלו הפצצות טקטיות אשר פגעו קשות במורל היפני שכבר דשדש.
ב-25 במאי דיווחו חיילים יפנים ליד קוהימה כי אלא אם כן יועברו מנות מזון מספקות, הכוחות שם לא יוכלו להחזיק מעמד עד 1 ביוני; למעשה, איים הגנרל היפני סאטו כי הוא לא יציית לפקודות ישירות וייסוג אם לא תחל אספקה לזרום לעבר הכוחות. ב-30 במאי ביטל מייג'ור גנרל נובו טנאקה את התוכנית היפנית למתקפה שנייה באזור אימפאל לאחר שספג אבידות כבדות. מצפון לקוהימה נהדפה מתקפת הנגד של הדיוויזיה השביעית ההודית על גבעת דייר, גבעת פימפל וגבעת העץ הגדולה, שהחלה ב-24 במאי, תוך אבידות קשות. אף על פי ששני הצדדים ספגו נפגעים רבים, מצבם של הכוחות היפנים היה קשה יותר מכיוון שמתחו את קווי האספקה שלהם. למחרת, החלה נסיגה של הכוחות היפנים ליד קוהימה דרומה, לעבר קווי האספקה.
ב-2 ביוני שינה מייג'ור גנרל נובו טנאקה את תוכניתו ולמרות כל הציפיות הורה למתקפה מרכזית אחרונה על אימפאל. בתוך חמישה ימים התנגשו הכוחות במאבק עקוב מדם בנינטוגוקונג, בפרברי אימפאל. העליונות הטכנולוגית והאווירית של הכוחות הבריטים עלתה למתקפה היפנית באבדות קשות. היפנים המשיכו במתקפה לאורך רוב חודש יוני, התקדמותם הייתה אטית מאוד ומורל החיילים ירד בהדרגה. לבסוף הכוחות ההודים השיבו לידיהם את מסילת האספקה קוהימה-אימפאל במהלך 22 ביוני והמתקפה היפנית נכשלה עם העברת אספקה ותגבורת לכוחות ההודים והבריטים.
ב-12 ביוני, במהלך הקרב, השמיד רובאי ממוצא אתני בהוטי בשם גנג'ו לאמה מצבא הודו הבריטית, באמצעות משגר נגד טנקים שני טנקים יפניים בעודו תחת ירי מקלע כבד בפרברי נינגטוקונג, מדינת מניפור, מזרח הודו. הוא המשיך להילחם גם לאחר שנפצע בכפות ידיו והוענק לו על פועלו עיטור צלב ויקטוריה. ב-3 ביולי לאחר שקיעת השמש פשטו חיילי קומנדו יפנים על שדה תעופה בריטי ליד אימפאל והשמידו שמונה מטוסים של חיל האוויר המלכותי אשר חנו במקום.
סיום המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיוויזיה ה-33 היפנית, בפיקודו של לוטננט גנרל נובו טנאקה בעזרת התגבור של רגימנטים מהדיוויזיות ה-53 וה-54, המשיכה להפעיל לחץ על הכוחות ההודים למרות הכישלונות האחרונים. הדיוויזיה ה-33 כמעט פרצה את קו האש שקבעה הדיוויזיה ה-17 ההודית בבישנפור, אך בסופו של דבר היפנים ספגו אבדות כה קשות עד שהמתקפה בוטלה על ידי מפקד החזית, גנרל מסקאזו קוואבה, ב-3 ביולי 1944. למעשה, בשלב זה, יחידות יפניות רבות לא היו כשירות ללחימה עקב אי ציות לפקודות מלמעלה, חלק עקב אי יכולת, חלק מבעיות לוגיסטיות וחלק עקב פציעות חמורות של חלק נרחב מהחיילים. בחוסר רצון, מוטגוצ'י קרא לשרידי כוחות הדיוויזיה ה-33 היפנית לסגת מאימפאל, חזרה לבורמה. התבוסה היפנית באימפאל וקוהימה ייצגה את התבוסה הגדולה ביותר בתולדות הצבא היפני הקיסרי עד לנקודה זאת. מתוך 65,000 החיילים שהוקצו תחילה למתקפה, 30,000 נהרגו, 23,000 נפצעו ו-600 נפלו בשבי. בעלות הברית ספגו 17,500 הרוגים בהשוואה. הקרב סימן את סיום ההתקדמות היפנית במערכה בדרום-מזרח אסיה.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כישלון המתקפה היפנית מנע כל אפשרות של התפשטות יפנית לתוך הראג' הבריטי. במהלך המאבק השתתפו לצד היפנים כוחות הלגיון ההודי מתנועת "הודו החופשית", תנועה הודית פנאטית קיצונית תחת סובהאז צ'נדרה בוסה ששיתפה פעולה עם מדינות הציר בשביל לשחרר את תת-היבשת ההודית משלטון האימפריה הבריטית ולהשליט עליונות הינדית לאומנית מעל האומה העצמאית שפעלו ליצור. מתוך 50,000 חיילי הלגיון ההודי שלחמו ביחד עם הכוחות היפנים היו לערך 15,000 אבדות סך הכל.
הניצחון של בעלות הברית באימפאל וקוהימה אפשר לחיל האוויר המלכותי להמשיך בפעילותו התקינה ולהפעיל לחץ אווירי על כוחות יפניים בבורמה. דרך בורמה אשר דרכה הועברה אספקה מהודו לסין במלחמתה של האחרונה נגד היפנים החלה לפעול מחדש עם הגנה אווירית מרובה. חיל האוויר המלכותי תרם רבות גם לקרב באופן ישיר מכיוון שמטוסי חיל האוויר העבירו את רוב האספקה שהכוחות הבריטיים וההודים נזקקו לה; חיל האוויר המלכותי הטיס 19,000 טונות של אספקה ו-12,000 איש לאזור קוהימה-אימפאל והטיס 13,000 נפגעים ו-43,000 אזרחים למקום מבטחים בעת הקרב.
