הקהילה הכלכלית האירופית
 סמל הארגון החל מ-1986 | |
.svg) | |
| תחום הקהילה הכלכלית האירופית, 1986-2004 | |
| תחום |
צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג (מייסדות, מ-1957) הממלכה המאוחדת, אירלנד, דנמרק (מ-1973) יוון (מ-1982) ספרד, פורטוגל (מ-1986) |
|---|---|
| מטה הארגון | לוקסמבורג, בריסל, שטרסבורג |
| תקופת הפעילות | 25 במרץ 1957 – 1 בדצמבר 2009 (52 שנים) |
| נוצר מתוך | הסכם רומא |
הקהילה הכלכלית האירופית הייתה ארגון אזורי באירופה שמטרתו אינטגרציה כלכלית של המדינות השותפות בו. הארגון הוקם ב-1957 לאחר שנציגי גרמניה המערבית, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג חתמו על אמנת רומא. שש המדינות הקימו גם את קהילת הפחם והפלדה האירופית ב-1951 ואת סוכנות האטום האירופית ב-1957. לאחר החתימה על אמנת בריסל ב-1965, שלושת הארגונים החלו לחלוק מסגרת מוסדית משותפת, שנקראה "הקהילות האירופיות". דנמרק, אירלנד והממלכה המאוחדת הצטרפו לארגון ב-1973. יוון הצטרפה ב-1981 וספרד ופורטוגל הצטרפו ב-1986. לאחר החתימה על אמנת מאסטריכט ב-1993, שכוננה את האיחוד האירופי, הארגון שינה את שמו ונקרא הקהילה האירופית, זאת על מנת לשקף את השאיפות של הארגון שחרגו עתה מהתחום הכלכלי. הקהילה האירופית המשיכה להתקיים כגוף משפטי בתוך האיחוד האירופי עד 2009, השנה בה נחתמה אמנת ליסבון, שקבעה שהאיחוד האירופי "יחליף ויירש" את הקהילה האירופית והגדירה את האופן בו מוסדות הקהילה ישולבו במוסדות האיחוד.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמצים לכינון מערכת של שיתוף פעולה כלכלי החלו זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה. ב-1948 נוסד הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי (שהפך מאוחר יותר לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ה-OECD) כדי ליישם את תוכנית מרשל לבנייה מחדש של אירופה. חסמי מכס למסחר בין מדינות בנלוקס הוסרו באותה שנה, אף שחסמים אחרים כגון מכסות יבוא נותרו עד 1953.[1]
בשנת 1951 חתמו שש המדינות המייסדות, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג על אמנת פריז, שכוננה את קהילת הפחם והפלדה האירופית.[2] הרעיון מאחורי האמנה נהגה על ידי ז'אן מונה ורובר שומאן כחלק מלקחי מלחמת העולם השנייה. הארגון החדש נועד ליצור שוק משותף של משאבי פחם ופלדה וכך למנוע מלחמה נוספת באירופה.
שש המדינות המייסדות שאפו לאינטגרציה עמוקה יותר מזו שסיפקה קהילת הפחם והפלדה. ב-1952 הם חיברו את האמנה להקמת קהילת ההגנה האירופית, ארגון שנועד לאחד את משאבי הביטחון וההגנה של המדינות ולהוות אלטרנטיבה לשיתוף של גרמניה המערבית בנאט"ו, על פי תוכניתו של רנה פלוון. על אף שצרפת הייתה כוח מניע עיקרי מאחורי קהילת ההגנה האירופית, יישום האמנה כשל לאחר שהפרלמנט הצרפתי סירב לאשר אותה ב-1954, מחשש שהיא תפגע בריבונות של מדינות הלאום השותפות. יחד עם תוכנית זו כשל גם הניסיון להקים את "הקהילה הפוליטית האירופית", שהייתה אמור ליצור פרלמנט אירופי משותף ואינטגרציה פוליטית.[3]
למרות הכישלון, המשיכו המדינות לשאוף לאינטגרציה עמוקה יותר מזו שהציעה קהילת הפחם והפלדה. ב-1954 מדינות בנלוקס הסירו חסמים על תנועות הון ביניהן.[1] שנה לאחר מכן, בוועידת מסינה, הסכימו שש המדינות המייסדות להמשיך בתהליך של יצירת קהילה כלכלית המבוססת על מוסדות משותפים, שוק משותף, תאום של מדיניות כלכלית, מיזוג הדרגתי של הכלכלות הלאומיות ואינטגרציה בענפי התחבורה והאנרגיה.[4]
שני דו"חות כלכליים שפורסמו ב-1956 היוו את הבסיס להמשך המגעים. דו"ח אחד, של ועדת מומחים מארגון העבודה הבינלאומי בראשות ברטיל אולין, הראה ששוק כלכלי משותף של מדינות שונות לא מחייב השוואה של תנאי העבודה באותן המדינות. אחת ממסקנות הדו"ח הייתה ששערי חליפין שונים יכולים לאזן את אי-שווי המשקל שעשוי להיווצר כתוצאה משוני בחוקי ותנאי העבודה. דו"ח שני, של ועדה בראשות פול-הנרי ספאק (אנ'), שהוקמה על ידי שרי החוץ של שש המדינות, תמך בהקמה של שוק משותף, איחוד מכסים ובנק השקעות משותף.[5] דו"ח ספאק נידון בוועדה הבין-ממשלתית על השוק המשותף וסוכנות האטום, שנערכה ב-1956 בבריסל.[6]
אמנת רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכם רומא
התוצאה של המגעים הייתה אמנת רומא שכוננה את הקהילה הכלכלית האירופית ואת סוכנות האטום האירופית ונחתמה על ידי נציגי שש המדינות. הסעיף הראשון באמנה קובע את שם הארגון החדש - הקהילה הכלכלית האירופית - והסעיף השני קובע את העיקרון שינחה את הארגון:
תהא זו מטרת הקהילה, על ידי כינון שוק משותף וקירוב הדרגתי של המדיניות הכלכלית של המדינות השותפות, לקדם בכל חלקי הקהילה את ההתפתחות ההרמונית של הפעילויות הכלכליות, התרחבות מאוזנת ומתמשכת, יציבות מוגברת, עלייה מואצת של רמת החיים ויחסים קרובים בין המדינות החברות.
— אמנה להקמת הקהילה הכלכלית האירופית, סעיף 2
סעיף 3 של האמנה קובע את האופן בו ייושם העיקרון: המדינות החברות יסירו את המכסים ביניהן ויקבעו מכסים אחידים עם מדינות אחרות מחוץ לארגון. המדינות יסירו גם חסמים אחרים לשיתוף פעולה: הן יאפשרו תנועה חופשית של עובדים, הון ושירותים בין המדינות החברות ויקיימו מדיניות אחידה בנוגע לחקלאות ותחבורה. בנוסף, הן ימנעו ממדיניות שתעוות את התחרות הכלכלית, ישאפו לתאום של המדיניות הכלכלית ויקימו קרן חברתית אירופית (אנ') לשיפור תנאים חברתיים של עובדים ובנק השקעות אירופי שיתמוך בהתרחבות כלכלית.
האמנה קובעת בנוסף את הקמתם של מוסדות ממשל משותפים, כולל אספה משותפת שנציגיה ייצגו את אזרחי המדינות השותפות. בכל מדינה ייערכו בחירות דמוקרטיות, בהן ייקבעו נציגיה באספה המשותפת. אספה זו הפכה בהמשך לפרלמנט האירופי. בנוסף יוקם בית הדין האירופי לצדק, מועצה ונציבות אירופית.[7] אף על פי שהאמנה החליטה על הקמת הפרלמנט, היא קבעה שהסדרי הבחירות הספציפיים ייקבעו על ידי המועצה של הקהילה. חילוקי דעות והתנגדות של ממשלות דה גול מנעו בפועל הצבעה עד הבחירות לפרלמנט האירופי ב-1979.[8][9]
התרחבות ושינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1960 מספר מדינות אירופאיות שלא היו חברות בקהילה הכלכלית הקימו את איגוד הסחר החופשי האירופי. איגוד זה כלל את בריטניה, דנמרק, נורווגיה, שוודיה, אוסטריה, שווייץ, פורטוגל ופינלנד, שהצטרפה כחברה שותפה (associate member) ב-1961.[10] כמו הקהילה, האיגוד שאף להסרת חסמים למסחר בין המדינות החברות, אך בניגוד לקהילה הוא התיר למדינות לקבוע בעצמן את המכס שייגבה על יבוא ממדינות אחרות. למרות התחרות בין האיגוד לקהילה, השוק של הקהילה נותר חשוב עבור מדינות האיגוד וגדול משמעותית מהשוק של מדינות האיגוד. למשל, היקף המסחר של בריטניה עם מדינות הקהילה היה גדול בהרבה מהיקף המסחר שלה עם מדינות האיגוד.[10] מצב זה עודד מגעים להרחבת הקהילה וצירוף מדינות מהאיגוד.
ב-1961 נעשו ניסיונות ראשונים להרחיב את הקהילה. יוון הצטרפה כחברה שותפה בשנה זו, אך לאחר ההפיכה הצבאית שהחילה משטר צבאי ביוון ב-1967, היא הושעתה מהארגון.[11] דנמרק, אירלנד, נורווגיה והממלכה המאוחדת הגישו בקשה לחברות בארגון ב-1961, אך ההתנגדות של שארל דה גול לצירוף בריטניה מנעה את הרחבת הקהילה. דה גול סבר שאם בריטניה תצטרף היא תהווה סוס טרויאני שייצג את האינטרסים של ארצות הברית. מכשול נוסף להרחבה היו גורמים פוליטיים בתוך המדינות שביקשו להצטרף, שהתנגדו למהלך מחשש שהוא יפגע בריבונות מדינותיהם. עוד ניסיון מוקדם להרחבת הקהילה נעשה ב-1962, כשספרד ביקשה להצטרף. מדינות הקהילה התנגדו לבקשה זו כיוון שמשטר המדינה הספרדית בראשות פרנסיסקו פרנקו לא היה דמוקרטי.
ב-8 באפריל 1965 נחתמה אמנת בריסל, שאיחדה למעשה את המוסדות של הקהילה הכלכלית, קהילת הפחם והפלדה, וסוכנות האטום האירופית. עד חתימת הסכם זה חלקו שלושת הארגונים פרלמנט ובית דין. עם כניסתה לתוקף ב-1 ביולי 1967, הפכו גם המועצה והנציבות של הקהילה הכלכלית למוסדות משותפים של שלושת הארגונים יחד. שלושת הארגונים נקראו ביחד "הקהילות האירופיות".
דנמרק, אירלנד נורווגיה ובריטניה הגישו שוב בקשה להצטרף ב-1967. כל עוד היה דה גול נשיא צרפת הווטו על הבקשה נותר בתוקף. המגעים לצירוף מדינות אלה צברו תאוצה רק לאחר שז'ורז' פומפידו החליף את דה גול, ואדוארד הית', שהיה תומך נלהב של הקהילה האירופית, היה לראש ממשלת בריטניה. ב-1972 נחתמו הסכמים ראשוניים לצירוף ארבע המדינות, אך נורווגיה משכה את בקשתה לאחר שאזרחיה הצביעו נגד ההצטרפות במשאל עם ב-25 בספטמבר באותה שנה. בעקבות המגעים, דנמרק, בריטניה ואירלנד הצטרפו ב-1 בינואר 1973.[12]
ב-1979 נערכו בפעם הראשונה הבחירות לפרלמנט של הקהילה הכלכלית.[9] שנתיים לאחר מכן, ב-1981, יוון הצטרפה לקהילה. ב-1 בינואר 1986 גם ספרד ופורטוגל הצטרפו.[13] גרמניה המזרחית לשעבר הפכה לחלק מהקהילה עם האיחוד מחדש של גרמניה ב-1990.
ב-1986 נחתם בהאג ה-Single European Act, שהיווה את השינוי המהותי הראשון באמנת רומא, בדרך לאיחוד מקיף יותר של המדינות החברות. האקט שינה את אופן החקיקה בפרלמנט, מתוך כוונה לייסד שוק אירופי משותף עד ה-31 בדצמבר 1992. בעקבות האקט החל שיתוף פעולה על חקיקה עתידית, שהוביל לחתימה על אמנת מאסטריכט ב-7 בפברואר 1992.[14]
כניסתה לתוקף של אמנת מאסטריכט ב-1 בנובמבר 1993 הביאה לכינונו של האיחוד האירופי. הקהילה נותרה גוף חוקי המהווה אחד משלושת "עמודי התווך" של האיחוד, אך היא שינתה את שמה ונקראה עתה "הקהילה האירופית".[15] שינוי זה נועד לסמן את השאיפות הנרחבות של האיחוד שחרגו מהתחום הכלכלי. שני עמודי התווך האחרים של האיחוד היו שיתוף הפעולה המשפטי והמשטרתי בעניינים פליליים ומדיניות החוץ והביטחון המשותפת. שינוי נוסף בעבודת הקהילה האירופית חל לאחר החתימה על אמנת אמסטרדם, שנכנסה לתוקף ב-1 במאי 1999. אמנה זו ואמנת ניס הרחיבו את סמכויות הפרלמנט האירופי ואת תחום השיפוט של הקהילה האירופית.
התמזגות עם מוסדות האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילה האירופית חדלה להתקיים כגוף משפטי ומוסדותיה הפכו לחלק אינטגרלי מהאיחוד האירופי עם כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון ב-2009. האמנה ביטלה את מבנה שלושת עמודי התווך. שינוי זה הוצע כבר ב-2005 כחלק מהנסיון שנכשל לאשרר חוקה אירופית. אמנת ליסבון שינתה את שמה הרשמי של אמנת רומא מ"האמנה לכינון הקהילה האירופית" ל"האמנה על התפקוד של האיחוד האירופי".
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Monnet, Jean (1959). Prospect for a New Europe
- Spaak, Paul-Henri (1971). The Continuing Battle: Memories of a European
- Ludlow, N. Piers (2006). The European Community and the Crises of the 1960s: Negotiating the Gaullist Challenge
- Paxton, John (1977). A Dictionary of the European Economic Community
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הטקסט המקורי של האמנה להקמת הקהילה הכלכלית האירופית (באנגלית)
- אירועים היסטוריים של תהליך האינטגרציה האירופי (1945–2014): 1955-1957 יצירת הקהילה האירופית, באתר המחקר הדיגיטלי בלימודי אירופה (באנגלית)
- הקהילה האירופית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
השוק האירופי המשותף, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Raymond F. Mikesell, "The Lessons of Benelux and the European Coal and Steel Community for the European", The American Economic Review 48(2), pp. 429
- ^ Martin Dedman, 2008, The Origins and Development of the European Union 1945-2008: A History of European Integration, Routledge, pp.55
- ^ Martin Dedman, 2008, The Origins and Development of the European Union 1945-2008: A History of European Integration, Routledge, pp.62ff
- ^ Lucia Coppolaro, "Setting up the financing institution of the European Economic Community: the creation of the European Investment Bank (1955-1957)", Journal of European Integration History 15(2), pp. 90
- ^ Lucia Coppolaro, "Setting up the financing institution of the European Economic Community: the creation of the European Investment Bank (1955-1957)", Journal of European Integration History 15(2), pp. 91-95
- ^ Lucia Coppolaro, "Setting up the financing institution of the European Economic Community: the creation of the European Investment Bank (1955-1957)", Journal of European Integration History 15(2), pp. 95
- ^ Martin Dedman, 2008, The Origins and Development of the European Union 1945-2008: A History of European Integration, Routledge, pp.82-84
- ^ Martin Dedman, 2008, The Origins and Development of the European Union 1945-2008: A History of European Integration, Routledge, pp.84
- ^ 1 2 H.S. Chopra, 1980, "Significance of Direct Elections to the European Parliament, 1979", International Studies 19(1):1-13
- ^ 1 2 Martin Dedman, 2008, The Origins and Development of the European Union 1945-2008: A History of European Integration, Routledge, pp.97
- ^ Van Coufoudakis, 1977, "The European Economic Community and the 'Freezing' of the Greek Association, 1967-1974", Journal of Common Market Studies 16(2)
- ^ Martin Dedman, 2008, The Origins and Development of the European Union 1945-2008: A History of European Integration, Routledge, pp.106
- ^ Martin Dedman, 2008, The Origins and Development of the European Union 1945-2008: A History of European Integration, Routledge, pp.115
- ^ Margot Horspool and Matthew Humphreys, 2012, European Union Law, Oxford University Press, pp. 13-14
- ^ Margot Horspool and Matthew Humphreys, 2012, European Union Law, Oxford University Press, pp. 15
